מדינת ישראל לא נועדה לבחור את הסיפור הנכון מתוך שלל סיפורים אלו ולחרות אותו על דגלה כמדינה יהודית. תחת זאת היא נועדה להגן על יכולתם של כל יהודי ויהודייה להעביר את סיפוריהם הלאה, לדורות הבאים. כל עוד נזכור זאת, כל עוד לא נחדל לראות ערך בכבוד ההדדי שבינינו, המדינה היהודית תמשיך להיות עשירה וחזקה יותר בזכות הגיוון האנושי והרעיוני שמרכיב אותה
שנינו פגשנו את השאלה הזו, גם אם בנסיבות שונות מאוד. רחל פגשה אותה בשיעורי אזרחות, בין דפי העיתונים ובדיונים סביב שולחן השבת; נתן פגש אותה הרבה לפני שהוא נקרא להתנצח בסוגיות של דת ומדינה בכנסת או באולפני הטלוויזיה, עוד כשהיה אסיר ציון בגולאג הסובייטי. חברים לתא, שישבו בכלא על פועלם כלאומנים אוקראינים או כפעילי זכויות אדם במוסקווה, התייחסו בקנאה ובחשדנות לקלות שבטענתו על תחושת השייכות שלו לשני עולמות בעת ובעונה אחת – עולם המאבק הציוני ועולם זכויות האדם. "אתה יכול להיאבק לטובת שני ערכים בתאוריה", הם הטיחו בו, "אבל מה אם היית חייב לבחור? מה יקרה כשתגיע לישראל ותצטרך להחליט החלטות קשות? מה אם האפשרויות היחידות יהיו 'יהודית' או 'דמוקרטית' – דיקטטורה יהודית או מדינת כל אזרחיה דמוקרטית?".
אז כהיום, הרעיון שעלינו לבכר ערך אחד על פני משנהו נראה לנו שגוי מיסודו. מדינת ישראל הוקמה, כפי שנתן ניסה להבהיר לעמיתיו לכלא, כדי לקבץ גלויות. הפרויקט הזה לא יוכל להתגשם בלי להיות יהודי ודמוקרטי כאחד. אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, לא תהיה ליהודֵי העולם הזדמנות להתקבץ אליה וגם לא סיבה לעשות זאת. כבר התנסינו בחיים במדינות לא־יהודיות, ואם כך – בשביל מה להתנסות בחיים בעוד מדינה כזו, והפעם במזרח התיכון? אם ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, כי אז תהיה ליהודי העולם סיבה מצוינת שלא להתקבץ אליה, שכן אלפי שנות גלות לימדו אותנו על בשרנו את סכנות החיים תחת משטרים לא־דמוקרטיים. יתר על כן, בלי הסדר דמוקרטי לא תהיה שום דרך להבטיח שוויון בין הקבוצות שיגיעו מהגלויות השונות, ויהודים רבים יירתעו מהחיים במדינה שבה הם יהיו, שוב, אזרחים סוג ב'. לפיכך שני הערכים – יהודיוּת ודמוקרטיה – קריטיים להצלחת הפרויקט שבשבילו הוקמה מדינת ישראל, ולכן בלתי אפשרי להעדיף את האחד על פני משנהו.
הסבר זה מתאים למי שלוחם על זכותו לעלות. ולא זו בלבד אלא שהוא הלם גם את הלך רוחם של דור המייסדים והחלוצים שלחמו להקים מדינה שאליה נוכל להתקבץ ושבה נהיה חופשיים מרדיפות כיהודים בפרט וכבני אדם בכלל. אך ההסבר הזה אינו נותן מענה מספק לדורות הבאים, הגדלים במדינת ישראל, שכבר אינה חלום אלא מציאות מוגמרת; שאינה נקודת יעד כי אם נקודת מוצא.
השאלה העומדת לפנינו היום אינה איך לבחור בין שתי אפשרויות היפותטיות – דיקטטורה יהודית או דמוקרטיה לא־יהודית – אלא איך להכריע באינספור שאלות פרגמטיות שצומחות מן הניסיון לשלב יהדות ודמוקרטיה בחיי היום־יום שלנו כאן ועכשיו. האברהמים של הפרויקט הציוני צריכים לבחור להגיע לארץ המובטחת. אבל היצחקים נולדים לתוך הפרויקט וצריכים להחליט איך להתמודד עם המתחים שהם קיבלו בירושה. האם לאפשר תחבורה ציבורית בשבת; האם המדינה רשאית לכפות לימודי ליבה; האם נכון לאפשר הכנסת מזון לא־כשר לצה"ל; ואילו סוגי גיור מן הראוי שיְזַכו אדם במשרד הפנים הישראלי ברישום "יהודי"?
אף שתשובתו של נתן לחבריו לכלא אינה מספיקה כדי להתמודד עם שאלות אלו ורבות אחרות, בכל זאת היום, כאז, אנו מאמינים שאין סתירה אמיתית בין המילים "יהודית" ו"דמוקרטית" במגילת העצמאות, לפחות כל עוד אנו זוכרים את שני העקרונות שלהלן:
האחד, המדינה עצמה אינה בן אדם ולפיכך היא אינה יהודית באופן שאדם הוא יהודי או לא־יהודי. מדינה היא ישות מלאכותית שהופקדה בידיה משימה חשובה וקשה: לשמור על הקיום הפיזי והרוחני של אזרחיה, ובמקרה של ישראל – לשמור על קיומו הפיזי והרוחני של עם ישראל הן בשטחה והן בעולם כולו. זו הבחנה חשובה, שכן היא מאפשרת לנו לחדול מן ההתייחסות לשאלות של דת ומדינה דרך משקפיים מהותניים, שמטבעם אינם מאפשרים פשרה והסכמה. עלינו למסגר מחדש את הדיון במסגרת פרגמטית הבוחנת כיצד המדינה ממלאת את תפקידיה ומבצעת את מטלותיה. במקום לשאול "מי אנחנו כמדינה יהודית?" ו"מי אנחנו אמורים להיות?", שאלות שלעולם לא נוכל להסכים על תשובה אחת אחידה עליהן, הבה נשאל: כיצד על מדינת ישראל לשמור על חיי אזרחיה; באיזו מידה היא מסוגלת לעזור לקהילות היהודיות בתפוצות להגן על עצמן ממתקפות אנטישמיות; אילו אמצעים עליה לנקוט כדי לטפח את המשכיות המסורת והמורשת היהודית בארץ ובעולם בלי שפעולותיה יבואו על חשבון חובתה של כל מדינה דמוקרטית לאזרחיה – כל אזרחיה – להבטיח את השוויון לפני החוק ואת הזכויות הבסיסיות של כל אזרח ואזרחית?
אלו אינן שאלות פשוטות; אלו אינן שאלות שמזמינות קונצנזוס. ואולם בניגוד לשאלות מהותניות, הן שאלות שמאפשרות דיון רחב, מזמינות פשרות ופותחות דלתות במקום לסגור אותן. וכאן בדיוק מתגלה חשיבותו של העיקרון השני: דמוקרטיה היא מטבעה פרויקט שיתופי, ופרויקט שיתופי מחייב פשרות, משא ומתן ונכונות לשבת יחד סביב שולחן דיונים אחד. על אחת וכמה נכון הדבר בדמוקרטיה כשלנו, המורכבת מרוב יהודי, שעשוי טלאים־טלאים, וממיעוט לא־יהודי. מדינה המקבצת לתוכה גלויות אינה יכולה להרשות לעצמה לקבל החלטות על מהותה וזהותה באמצעות ניצחונות מפלגתיים צרים והתחפרות בעמדות מקוטבות. אומנם הנטייה להתווכח היא נטייה יהודית מסורתית, אך כדי להישאר מדינה יהודית ודמוקרטית עלינו לאמץ את עקרון הזהב של הרמב"ם ולחפש את דרך האמצע. כל עוד נדאג לשריין בחוק את חובת המדינה להבטיח שוויון וזכויות יסוד לכל אזרחיה, כמו גם את חובתה לשמור על הקיום הפיזי והרוחני של העם היהודי – הדרכים לנווט בין חובות אלו פתוחות למשא ומתן.
מתוך שלל האתגרים שמוטל עלינו לנווט ביניהם, שתי שאלות ראויות להתייחסות נפרדת – האחת היא השאלה כיצד על המדינה לטפח את המורשת היהודית בלי לפגוע בחירותם של אזרחים שאינם יהודים או שומרי מסורת (שאלת דת ומדינה); והשנייה, אולי הטעונה יותר, היא כיצד להכריע בשאלה מי זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות ולהירשם בה כיהודי (סוגיית הגיור). אלו שתי שאלות מורכבות וטעונות רגשית, ועם זה הן גם דוגמאות חשובות במיוחד לאופן שבו שני העקרונות שמנינו למעלה משנים את אופיו של הדיון.
כל עוד אנו מתייחסים לצביונה הדתי של המדינה כאל שאלה של זהות המדינה עצמה, שום ציבור אינו יכול להתיישב אל שולחן הדיונים עם נכונות אמיתית לפשרה. ואולם אם אנו מסכימים עם הטענה שהמדינה היא מכשיר שנועד לשמר את הישרדותו ואת המשכיותו של העם היהודי, הדיון חדל להיות דיון על ערכים והופך להיות דיון על אמצעים, קרי – מה האמצעים שישרתו מטרה זו בלי לפגוע בתפקידיה האחרים של המדינה כמדינה דמוקרטית?
לדעתנו, התשובה מתחלקת לשני תחומים.
התחום הראשון עיקרו מה שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה ברמת חייהם כפרטים. מדינת ישראל נועדה להיות בית לכל יהודי באשר הוא. לפיכך עליה לספק לכל יהודי ויהודייה את התנאים המיטביים לחיות חיים יהודיים מלאים כפי שהם מבינים אותם. בשביל יהודים אורתודוקסים שומרי הלכה המדינה צריכה לדאוג שכל מי שרוצה ומוכן לקיים את ההלכה היהודית במובנה המחמיר יוכל לעשות זאת ולספק את התנאים הטובים בעולם לחיים על פי ההלכה. לפעמים זו מחויבות שדורשת פשרות. לדוגמה, הייחודיות של מזון כשר בצה"ל, שבלעדיה חיילים שומרי כשרות יתקשו מאוד לשמור על ערכיהם. כאשר מדובר ביהודים מזרמים לא־אורתודוקסיים, על המדינה לדאוג לכך שכל אחד מהם יוכל לחיות חיים יהודיים מלאים, יחד עם התפילות, הרבנים והקהילות שמשקפים את השקפת עולמו. עם זאת, חובתה של המדינה לספק תנאים לשמירת הלכה מחד גיסא ופלורליזם דתי מאידך גיסא אינה מחייבת אותה עצמה לשמור הלכה או להגדיר את עצמה כשייכת לזרם כזה או אחר. המדינה, כאמור, אינה בן אדם.
התחום השני נוגע לצביון הציבורי המשותף. במובן הרחב יותר של המורשת היהודית הכוונה היא לכך שהמדינה משמרת את המורשת היהודית באמצעות הצבת לוח השנה העברי והשפה העברית במרכז ובכך שהיא מספקת חינוך יהודי, על כל גוניו וצורותיו, לכל מי שמעוניין בו.
סוגית הגיור, או שאלת "מיהו יהודי?", היא אחת הסוגיות הטעונות ביותר בדיון על מדינה יהודית, שכן יש לה השלכות מיידיות שאינן משתמעות לשתי פנים. בתוך המדינה אנו יכולים לספק, בקלות יחסית, באמצעות מימון מסגרות חינוכיות, את צורכיהם של כל הזרמים היהודיים בלי להכריע בשאלה איזה זרם "צודק" . לעומת זאת בהחלטה מי יירשם במדינת ישראל כיהודי אין מנוס, לכאורה, מההכרעה לטובת תפיסה יהודית כזו או אחרת.
אף על פי כן, ובהתאם לעקרונות ששטחנו למעלה, גם שאלה זו ניתנת למסגור מחדש כשאלה פרגמטית ולא כשאלה מהותנית. במקום לשאול איזה גיור לגיטימי, אפשר להמשיך לפסוע בדרך שהציעה ועדת נאמן בנושא הגיור בישראל (1998) ולשאול איזה גיור יוביל לקונצנזוס הרחב ביותר. כדי לשמר את הציבוריות הישראלית חשוב שהקהילה תקבל חברים חדשים על בסיס הסכמה רחבה, מהסוג שרק הגיור האורתודוקסי זוכה לו. אך כדי לאפשר לכל הזרמים והקבוצות לחיות חיים יהודיים על פי תפיסתם, חשוב להימנע מכפייה חד־צדדית של גיור זה. נכון יותר לדון בו עם נציגי כל הזרמים והדעות ולתת לכל אלו מקום בתהליך ההכנה לגיור עצמו. מסקנות ועדת נאמן, שהציעה לאפשר לכל הזרמים להכשיר מועמדים לגיור כל עוד הגיור עצמו יהיה גיור אורתודוקסי ברוח מקילה, עומדות על כנן כדוגמה הטובה ביותר לפשרה פרגמטית בנושא זה. כפי שכתבו חברי הוועדה בהמלצות שהגישו לכנסת ישראל, "בעניינים שבאמונה ובהשקפת עולם, היו מחלוקות ועוד ישנן. הועדה אינה מתיימרת ליישב מחלוקות אלה, אלא אך זו: להציע הסדר שיהווה מסגרת מוסכמת, מעשית, לגיורים בישראל".
חברי ועדת נאמן אף הדגישו כי "שומה עלינו [למצוא] דרך לחיות ביחד בכבוד הדדי למרות הבדלים שבהשקפות עולם". ואכן, תפקידה של המדינה היהודית לא היה מעולם לגבש השקפת עולם יהודית אחידה, אלא לאפשר ליהודים בעלי השקפות שונות לצעוד יחד בדרך אחת. בני ובנות העם היהודי נשאו עימם במרוצת הדורות סיפורים רבים, ואלה הצטרפו יחד למנגינה העוצמתית, גם אם לא תמיד הרמונית, שהעבירה את הזהות היהודית, על גוניה הרבים, מדור לדור. מדינת ישראל לא נועדה לבחור את הסיפור הנכון מתוך שלל סיפורים אלו ולחרות אותו על דגלה כמדינה יהודית. תחת זאת היא נועדה להגן על יכולתם של כל יהודי ויהודייה להעביר את סיפוריהם הלאה, לדורות הבאים. כל עוד נזכור זאת, כל עוד לא נחדל לראות ערך בכבוד ההדדי שבינינו, המדינה היהודית תמשיך להיות עשירה וחזקה יותר בזכות הגיוון האנושי והרעיוני שמרכיב אותה, והאתגרים הפרגמטיים של החיים המשותפים בה לא ייאלצו אותנו לבחור בין אפשרויות מקוטבות.
נתן שרנסקי היה שר וחבר כנסת וכיהן בתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית לארץ ישראל. שרנסקי הוא פעיל זכויות אדם, אסיר ציון לשעבר ומסורב עלייה סובייטי.
רחל שרנסקי דנציגר כותבת ומרצה על תנ"ך ואמנות הסיפור.