האיזונים בין הרשויות לא מושלמים ויש מקום להכניס בהם שינויים ושיפורים. חייבים למצוא דרך להגיע להסדרים שיש בהם שינוי מהקיים, תוך שימור ישראל כדמוקרטיה ליברלית
המהפכה המשפטית עברה בקריאה ראשונה לפני מספר ימים. אם היא תעבור ככתבה וכלשונה גם את הקריאה השנייה והשלישית, ישראל עלולה לאבד את צלמה הדמוקרטי ולהישאר קליפה של דמוקרטיה טכנית. יחד עם זאת, הטון השולט במחאה הוא לוחמני ומקדש את הקיים. בעיני רבים מהמתנגדים אסור לוותר על אף תג במבנה החוקתי הנוכחי של ישראל. דווקא הם, "שומרי החומות" של בג"ץ, יחד עם קיצוני הממשלה, עלולים להוביל אותנו לכאוס שלטוני וחוקתי.
קשה להפריז בסיכון שמציבה המהפכה המשפטית במתכונתה המוצעת לדמוקרטיה ולזכויות האדם בישראל. אם כל רכיביה: פסקת ההתגברות, הדרישה לפסילת חוקים בהרכב מיוחד ורוב כמעט מוחלט בבית המשפט, ביטול עילת הסבירות, פוליטיזציה של מינוי השופטים ופגיעה במעמדם של היועצים המשפטיים – יחוקקו, לא יהיה מחסום בפני רצון הרוב. עריצות הרוב עלולה לדרדר את ישראל אל מועדון לא מכובד של מדינות "שמרניות", שהדמוקרטיה בהן הידלדלה עד למכניזם, שגם הוא מתפקד באופן לקוי.
ועם זאת, בית המשפט העליון, מערכת המשפט והאיזונים בין הרשויות לא מושלמים ויש מקום להכניס בהם שינויים ושיפורים. נוסף על כך, אי-אפשר להתעלם מרצון הנבחרים המייצגים את רוב הציבור. התביעה הזו לרפורמה לא נולדה בחלל הריק. בעשורים האחרונים, בהובלת בית המשפט העליון, כבש לו המשפט טריטוריות רבות במרחב הציבורי, הפוליטי, הממשלתי ולעתים נדירות אפילו המדיני. "האקטיביזים השיפוטי" הסיג במקרים רבים את גבולה של הממשלה, ובשורה לא ארוכה של מקרים גם את גבולה של הכנסת.
בצדק או שלא בצדק, חלק משמעותי מהישראלים חשים שהם לא זוכים ליומם בבית המשפט. שהמקרים שבהם בית המשפט מתערב הם אלו בהם הערכים הקרובים ללבם, הערכים היהודיים-דתיים והלאומיים מותקפים. הם חשים שמי שסובל משבטו של בית המשפט העליון הם דווקא הנציגים הנבחרים שלהם. כאבם הסובייקטיבי אמיתי. תחושתם כי נפגעה יכולתם לממש את תפיסת עולמם גם כשהם מרכיבים ממשלה, כנה. נראה שיש לה גם שורשים במציאות.
אל מול כמה קולות ציבוריים המבקשים להאזין לפחדיהם של שני הצדדים, גם לאלו של מבקשי המהפכה המשפטית, ניצבים רבים מאוד מהמתנגדים ומנהיגיהם כחומה בצורה. אלו רואים בכל שיח על פשרה אפשרית עם הממשלה הנבחרת כבגידה בדמוקרטיה. מבחינתם, המבנה החוקתי של ישראל, שכל בר-בי-רב במשפט חוקתי יודע שנבנה טלאי על טלאי, הוא מבצר מפואר. כל שינוי בו, מאיים לקעקע את כולו. שומרי החומות הללו, משרטטים מציאות של שחור או לבן; של הכל או כלום. אל מול ממשלה המקדמת שינוי חוקתי באופן נחפז ואגרסיבי, הם מציעים להפעיל את מלוא הכוח ולהתנגד לכל פשרה. מי שמביע נכונות להידברות על פשרה ושינוי – מוקע מיד.
השיח הבינארי הזה מתעלם מחולשותיו של המבנה החוקתי בישראל, מרצונם ותחושותיהם של רבים מהישראלים, ומהמצב המסוכן בו נמצאת ישראל. מוביליו מעדיפים להפעיל מכבש בינלאומי, כלכלי, מדיני ואחר שיכול להזיק מאוד לישראל לטווח ארוך, על פני האפשרות להידבר ולהתפשר. לנצח את הצד האחר, מאשר להגיע לאיזון שונה מהקיים. בבחינת תמות נפשי עם ימנים.
אנו נמצאים בימים גורליים לישראל. הרחובות לוהטים וניצוץ של אלימות קשה עלול להצית בערה. הסכנה לדמוקרטיה בפניה אנחנו ניצבים ממשית. ועם זאת, ואולי בשל זאת, אסור שפתרון לקונפליקט הזה יהיה ניצחון של אחד הצדדים. אם כך יקרה, המפסידה הברורה תהיה מדינת ישראל. הן הממשלה והן מובילי המחאה, הציבורית והפוליטית, חייבים לשבת ולמצוא דרך להגיע להסדרים שיש בהם שינוי מהקיים, תוך שימור ציפור נפשה של ישראל כדמוקרטיה מהותית וליברלית.