אין מנוס משיתוף פעולה קרוב עם ארה"ב ובנות ברית אחרות שיש לו מחירים – גם בחופש הפעולה שלנו – וגם בדרך הפעולה שלנו תוך כדי לחימה.
אחד הביטויים המרתיחים ביותר את הדם במהלך המלחמה הוא "כלכלת חימושים". ברור לכולם שמשמעה סיכון נוסף לחיילים ופגיעה אפשרית בהישגי הלחימה.
לנוכח המצוקה הכריז ראש הממשלה לפני כמה ימים כי כמענה למצוקה ישראל תייצר יותר חימוש בעצמה. אפשר לטעות ולחשוב שזה יאפשר לנו להסיר את הכבלים הבינלאומיים ולהיות "עם לבדד ישכון" אבל זו תהיה טעות מסוכנת.
ישראל היא מדינת אי קטנה עם משאבים מוגבלים מאוד. כדי לשרוד, היא חייבת את תמיכתה הצבאית והמדינית של ארה"ב ומדינות נוספות. זה מתסכל, אבל עדיף להכיר בזה ולנצח במקום לשגות באשליות ולהתנגש בקיר קטלני. ישראל נלחמת כבר שלושה וחצי חודשים ברציפות. בשבועות הראשונים של הלחימה עצימותה היתה גבוה מאוד והשימוש בחימוש מהאוויר וביבשה נעשה בהיקף עצום. כך למשל, על פי תחקיר של הוושינגטון פוסט הוטלו ברצועה בחודשיים הראשונים ללחימה 29,000(!) פצצות מהאוויר.
היקף השימוש בחימוש בפגזי תותחים וטנקים לא ידוע, אבל גם הוא גדול מאוד. וזה עוד בלי לדבר על ההפצצות שביצע צה"ל בלבנון, מהאוויר והקרקע לאורך התקופה כולה, שגם בהם נעשה שימוש בחימוש רב. אל אלו נוסף שימוש מאסיבי במיירטי "כיפת-ברזל" ואמצעים נוספים. לכן, פי שפורסם בהרחבה בכלי התקשורת לאורך התקופה, המלחמה העצימה הזו הובילה לניהול "כלכלת חימושים" כלומר השפעה של היקף החימוש הזמין על מהלכי המלחמה.
המצב בו לחימה בזירה שהיא לכאורה הפחות מסוכנת מול האויב החלש יותר שלנו הובילה את צה"ל לניהול קפדני וזהיר של השימוש בחימושים מתסכל ומסוכן. ראשית, הוא יוצר ביכולתן של ארה"ב ומדינות אחרות לסייע. דבר שברמה הטכנית לא תמיד מובן מאליו. שנית, וחמור מכך, התלות הזו תלויה ברצונה הטוב של ארה"ב לסייע, ומכאן גם בתכתיבים לישראל על דרך ניהול הלחימה, היקף הסיוע ההומניטארי שיועבר לרצועה וחופש הפעולה שיש לה בזירות אחרות.
זה מצב מתסכל, שמוביל ישראלים רבים לתהות, מדוע ישראל לא נערכה מבעוד מועד, עם כמות מספקת של חימוש ויכולת ייצור עצמאית של החימושים הללו. תעשיית הנשק המאוד מפוארת שלנו, סבורים ישראלים רבים, יכולה בקלות להשלים את הפערים הללו, וכך לאפשר לנו אורך נשימה וחופש פעולה לא מוגבלים. אלא שמדובר באשליה.
קודם כל, להיקף החימוש שישראל מחזיקה בבונקרים שלה לעת מלחמה השלכות כלכליות כבדות משקל. זהו "מלאי" שצריך לרענן לאורך הזמן, והמשקל שזה מטיל על תקציב הביטחון משמעותי.
אבל חשובה הרבה יותר ההבנה שהמשק הישראלי והתעשיות הביטחוניות המצוינות שלנו, לא פועלות כמשק אוטרקי שיכול לספק את צרכיו כולם לשם ייצור אותם חימושים וסוגי אמל"ח נוספים. כל פצצה מדויקת, מיירט, או פגז טנק מיוצרים מחומרי גלם ורכיבים רבים. חלקם לא מיוצרים בישראל. וגם אם סוג מסוים של אמל"ח כולל רק רכיבים ישראליים, עדיין נהיה תלויים בייבוא של אמצעים ורכיבים בייצור של אמל"ח אחר. לכן, גם אם מחר יוקמו כאן פסי ייצור לסוגי חימוש נוספים, התלות שלנו במדינות זרות, בראשן ארה"ב, לא תפסק.
באזור אחר בעולם נלחמות שתי מדינות ענק, רוסיה ואוקראינה. אוקראינה, מדינה בעלת משאבי טבע גדולים תלויה בנשק מערבי לשרידותה. אפילו רוסיה, מדינת ענק עם תעשיית נשק מפוארת לא מצליחה לייצר את כל הדרוש לה למלחמה בעצמה. לעומת אלו, ישראל היא ראש של סיכה עם משאבי טבע מוגבלים מאוד. עם הרבה כבוד ליכולות הטכנולוגיות שלנו ולתעשיית הנשק מהמובילות בעולם, האפשרות שאל מול האתגרים הצבאיים עימם אנו מתמודדים נייצר את כל הדרוש לנו למלחמה היא פנטזיה מופרכת.
המצב הזה מוביל אותנו לתלות בארה"ב ומדינות נוספות, לא רק בהיבטים המדיניים, אלא כדי להיות מסוגלים להילחם. לא משנה כמה נצליח לייצר כאן. תמיד נהיה תלויים גם בייבוא מבחוץ. לכן אין מנוס משיתוף פעולה קרוב עם ארה"ב ובנות ברית אחרות, שיש לו מחירים גם בחופש הפעולה שלנו וגם בדרך הפעולה שלנו תוך כדי לחימה. זה מתסכל, אבל צריך לחרוק שיניים ולפעול בקור רוח ולא לטעות במציאות מדומה ולסכן את קיומנו