מדינת ישראל הכריעה בעבר הכרעות מסוכנות ולא רציונאליות שהביאו עלינו אסונות רבים של רציחות. גם בשעה קשה זו נדרשת הנהגה של אחריות מדינית לעתידה של ישראל.
א. אל מול פני הרוע
הטבח המחריד ב-7.10 בעוטף עזה לא נתפס בהכרה שלנו, בני המאה ה-21. אנו מתקשים להאמין בקיומו של רוע צרוף חסר גבולות, הכולל את חטיפתם של נשים, אנשים, טף, קשישים וקשישות השבויים בידי טרוריסטים פלשתיניים. זוהי התפרצות של רוע זוועתי שגרר את ישראל להגיב ולצאת למלחמת ‘חרבות ברזל’.
מלחמות לא מצטלמות יפה. "מעולם לא הייתה מלחמה טובה" אמר בנג’מין פרנקלין, ומפיו של אברהם לינקולן מצוטטת האמירה: "אין דרך מכובדת להרוג, אין דרך עדינה להרוס. אין שום דבר טוב במלחמה – חוץ מזה שהיא מסתיימת".
זאת ועוד – החלום על שלום עולמי והסלידה מאלימות וממלחמה הלכו והתפתחו בעולם המערבי לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד עם סיום המלחמה הקרה. מלחמות עתידות להיעלם מהעולם, כך קבע הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה בספרו: "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (שנת 1992) שבו בישר בשורה גואלת על קץ המלחמות, ניצחון הליברליזם הדמוקרטי וחיי הרוגע. ואכן השיח הפוליטי הפך לשוחר שלום בכל מחיר, לאנטי מלחמתי; מילים כמו: "רוע", "רעים" או "נקמה" הפכו למילים לא ראויות בשיח התקינות הפוליטית (פוליטיקלי קורקט). אקלים פוליטי זה, לצד התפתחות שיח זהויות סלחני וגורף כלפי כל מי שמשתייך לקבוצה המוגדרת "מדוכאת", מערער את הזכות להגיב בכוח נגד אלה המבצעים מעשי אלימות. את המחיר נדרשים ונדרשות לשלם אלו שנפגעו מן האלימות ועלולים להמשיך להיפגע. גישה זו ניכרת במאבק הנוכחי לסיום המלחמה באופן מיידי.
ב. אל מול פני הרוע – חיפוש האשם
במקרא, איוב הוא הדמות שנפגעת מרוע שטני במידה הקשה ביותר: עולמו מתמוטט עליו, הוא מאבד את כל מה שהיה לו וגם מוכה בשחין בלתי נסבל. רעיו באים לנחמו ובתחילה מזדהים עמו. בהמשך הם מאשימים אותו, את הקורבן של השטן, בצרותיו. הם אומנם באו בכוונה טובה, אך לא יכלו לשאת את הבערות הקיומית, תוצאה של חוסר ההבנה של האירועים המתרחשים בחיי איוב, וכך זורים מלח על פצעיו. הצורך שלהם להסביר את המציאות נובע מחוסר האונים שמלווה את העמידה מול הרוע ומביא לתחושות של השפלה, פגיעה בגאווה האנושית, בורות, ואובדן האשליה של שליטה. רעיו של איוב מאשימים אותו בהאשמות שווא, לפיהן הוא כנראה חטא ולכן משלם על פשעיו בייסורים, וכך הם מתמודדים עם המשבר שמצבו מציב בפניהם; היכולת לתת פשר מחזירה להם תחושה של שליטה במציאות.
לצערי, במציאות הקשה של זוועות החמס התחושה היא שמתרחש תהליך דומה. חוסר האונים מביא לתחושות של תסכול ואובדן יכולת שליטה במציאות חייהם של החטופים ויקיריהם הסובלים מרה, ואלה מביאים להאשמה כלפי גורמים שונים שלא שולטים בגורלם של החטופים. הסיבה זו יוצרת אשליה של תקווה להחזרת השליטה ולשחרור החטופים: "יש" גורם שיכול לשנות את המציאות. ו-"אנחנו" יכולים להניעו. כמו רעי איוב, גם כאן האצבע המאשימה באה לחפות על בערות קיומית ולספק את הצורך בתקווה ובהחזרת השליטה שנשמטה על-ידי פורעי חמאס.
ג. אל מול פני הרוע – החובה במדיניות רציונאלית
באגדות על חורבן בית המקדש השני מופיע תיאור מפתיע על ר’ זכריה בן אבקולס, שמדקדק בהלכה נוכח קורבנו הפגום של הקיסר הרומי ונוכח הסכנה הפוליטית הנשקפת מבר קמצא הפגוע. זכריה גורם לכך שבניגוד לדעת חכמים הקורבן לא מוקרב ובר קמצא נותר בחיים כדי להמשיך במזימתו להחריב את ירושלים:
"אמר בר קמצא:
הואיל וישבו חכמים ולא מיחו בי – מכלל שנח להם –
אלך ואלשין עליהם לפני המלך.
בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך יהודים.
אמר לו הקיסר: מי יאמר?
אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.
הלך (הקיסר) ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו מום […]
אמרו חכמים להקריבו משום שלום מלכות.
אמר לו ר׳ זכריה בן אבקולס: יאמרו – בעלי מומים קרבים למזרח?
אמרו (חכמים): להרוג את בר קמצא שלא ילך ויספר למלך.
אמר להם ר׳ זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים – ייהרג?!
אמר ר’ יוחנן: ענוותנותו של ר’ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (גיטין, נו, ע"א)
הסירוב של זכריה בן אבקילס לחשיבה פוליטית ולהכרעה הלכתית רציונאלית נוכח הסכנות העתידות, הוא שהחריב את ירושלים. אגדה זו מצביעה על ההכרח לשקול שיקולים רציונליים גם בשעה סוערת ולא לאבד את ההיגיון הלאומי נוכח סכנות עתידיות.
באופן דומה, בנושא הכאוב והסבוך של חטופינו, מדינת ישראל הכריעה בעבר הכרעות מסוכנות ולא רציונאליות שהביאו עלינו אסונות רבים של רציחות. גם בשעה קשה זו נדרשת הנהגה של אחריות מדינית לעתידה של ישראל.
בתפילה עמוקה: "ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו".
פרופ' חנה קהת היא חוקרת יהדות ומגדר.