"נשבר לי הלב" — זעקו מולי האותיות המרושלות ששורבטו בטוש אדום על בד יוטה לבן, בין כל השלטים המהוקצעים השחורים הבוהקים בהפגנה בירושלים.
אל מול נבואות הזעם מצד זה והשמחה לאיד בקצה השני עומדות אנחנו, חשבתי, אמהות שבורות לב. אנחנו נמצאות בכל המחנות, בכל שברי המחנות.
הלב שלי כבר שבור זה זמן. שבור מהתמונות וסיפורי האימה שהגיעו מסוריה וטורקיה, מתמונות המלחמה המייאשת שמציפה את המרחב הציבורי, מתמונותיהם כחולות העיניים של יעקב־ישראל ואשר־מנחם פלאי, הילדים החמודים שנרצחו בפיגוע הדריסה ברמות, מאביהם, שלא יכול היה אפילו ללוות אותם בדרכם האחרונה, ובעיקר מהתמונה של אִמם, דבורי. היא בהריון מתקדם, איבדה את היקר לה מכל, כל החרדות כולן קמו מול עיניה והתממשו, ועדיין כל כך חזקה ומאחדת. מתמונותיהם כחולות העיניים של הלל ויגל יניב, הנערים שנרצחו בחווארה. מאִמם אסתי, שבקול עדין אך מלא עוצמה הצדיקה עליה את הדין באהבה. אסתי שעד היום היתה עסוקה בסיוע למשפחות שכולות, ועכשיו מצאה את עצמה מעבר למתרס.
כוחן המפעים של אמהות. כמה אנחנו טובות בלנחם ולעודד ולחבר. כי הרי כשילד אחד שלך רב עם השני את ניגשת לפשר, למצוא את דרך האמצע, ותמיד מגיעה עם אהבה שווה לשני הצדדים. וזה מה שחסר לנו כאן. מבט אוהב, תזכורת תמידית שאנחנו, נרצה או לא, חלק מאותה משפחה. והבית הוא של כולנו.
תזכורת שפשרה היא חלק מהזהות היהודית הישראלית שלנו. שוויכוח ביהדות הוא אך ורק לשם שמים, ולא בשביל הוויכוח או הפגיעה באחר. או רמיסתו. לכאן ולכאן. אם כל אחד מהצדדים פגוע עד כדי כך, איך אפשר להכריז על ניצחון?
בלבי השבור אני יודעת, כמו שיודעת כל אמא, שרק באהבה אפשר למצוא פשרה. אולי אם היו יותר אמהות סביב השולחנות שמהם מנהלים כאן את המלחמות, מצבנו היה טוב יותר?