חרבות ברזל

אנחנו שונאים להפסיד יותר מאשר אנחנו אוהבים לנצח

בתלות ההדדית שיצר ראש הממשלה בין שחרור החטופים לניצחון על חמאס, הוא מתעלם מהתיאוריה החשובה שלפיה העצב על ההפסד גורם לכאב רב בהרבה מאשר שמחת הניצחון.

"חייבים להמשיך להילחם כדי לנצח את חמאס". "רק המשך לחימה וניצחון על חמאס יאפשר את החזרתם של החטופים" . אלו המסרים שאנחנו שומעים מאז 7 באוקטובר, ובעוצמה גדולה יותר לאחר סבב החזרת החטופים. המסרים שיוצאים מהקבינט ומפי ראש הממשלה בנימין נתניהו אומרים כי לחימה היא הפתרון היחיד, גם לניצחון וגם להחזרת החטופים. רק שבמרוצת הזמן, שפועל לרעתם של החטופים, ביחד עם תחושת התקיעות והפרסומים קשים בימים האחרונים על גורלם של כמה מהחטופים, גרמו לכך שמהסרים מאבדים מכוח שכנועם .

יש מי שלא הצליח לקבל את המסגור של מתווה לחימה ושחרור חטופים השלובים ותלויים זה בזה מלכתחילה. לא מעט שאלות עלו בימים האחרונים האם שתי הפעולות אכן יכולות להיות שלובות זו בזו. היה מי שחשב שהמסר שאפשר גם להילחם ולנצח, וגם להחזיר את החטופים, הוא לא אפשרי מבחינה מבצעית. היה מי שחשב שזה לא נשמע הגיוני: איך אפשר להילחם במי שמחזיק את אנשיך, ולנצח אותו, מבלי לפגוע גם במי שאתה מעוניין להציל?

איזנקוט. צילום: יואב דודקביץ', TPS

מי ששבר – באומץ רב, יש לומר – את מסך השתיקה הקונפורמיסטי האמור הוא גדי איזנקוט, בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, כשאמר שקודם צריך להחזיר את החטופים, גם במחיר של עצירת המלחמה. כלומר אם יש לבחור בין לנצח את סינואר או להחזיר את החטופים יש לבחור בהחזרתם – אין תלות ואין דילמה. אני שייכת לאלה שמלכתחילה חשבו ששני הדברים לא עולים בקנה אחד, לא כי אני מומחית צבאית או מבצעית, אלא כי אני מבינה בפסיכולוגיה, ובצורת המחשבה האנושית. המסר שלפיו יש להמשיך להילחם עד לניצחון והחזרת החטופים לא היה יכול להחזיק לאורך זמן. ראש הממשלה כשל באופן שבו מסגר את המסר של המלחמה, לא רק כי משום שהאופן שבו נוהלה לא הביא עד כה לניצחון על חמאס וגם לא הביא להחזרתם של שאר החטופים. הוא כשל כי הוא לא לקח בחשבון את אחת ההטיות הפסיכולוגיות האנושיות: שנאת ההפסד.

בני אדם שונאים להפסיד הרבה יותר מאשר הם אוהבים לנצח. לתיאוריה חשובה זו, העוסקת בקבלת החלטות, אחראים זוכי פרס נובל, הפסיכולוגים הישראלים דניאל כהנמן ואמנון טברסקי. היה ראוי שראש הממשלה ביבי נתניהו יכיר את התיאוריה הזו, כאשר הוא בחר להכריז שמטרת המלחמה היא ניצחון.

מחקרים מצאו שמבחינה פסיכולוגית, עצמת הכאב של הפסד היא גדולה משמעותית מהשמחה שלנו כאשר אנחנו מנצחים. יש הטוענים אפילו שכאב ההפסד הוא כפול משמחת הניצחון והרווח. הכאב הנגרם מהפסד של 100 דולר הוא הרבה יותר גדול מאשר השמחה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מרוויחים את אותו הסכום. המסגור של רווח או הפסד משפיע על קבלת ההחלטות שלנו .

אחרי אירועי 7 באוקטובר, ובעקבות העובדה ש-136 ישראלים נמצאים בשבי חמאס, אזרחי ישראל נמצאים במצב פסיכולוגי של הפסד, והוא כואב לנו מאוד. שנאת ההפסד גורמת לנו לכך שאנחנו לא רוצים להפסיד עוד יותר, ולאבד גם את החטופים שעדיין חיים. שנאת ההפסד תגרום לנו לכאוב כפליים את אובדן החטופים, בהשוואה לשמחה האפשרית של ניצחון על חמאס. על זה ראש הממשלה לא חשב ולא חושב.

העובדה שנתניהו בוחר, יותר מ-100 ימים אחרי האסון הגדול ביותר שחוותה המדינה, לנסח את המטרה כניצחון ולא כמניעת הפסד נוסף, גורמת לכך שהוא מאבד אותנו. הוא מבטיח לנו משהו שאנחנו לא רוצים, לפחות לא באותה עוצמה, ומתמקד במה שאנחנו רוצים הרבה פחות. אנחנו מפחדים להפסיד את החטופים יותר מכפי שאנחנו רוצים לנצח. במובן זה, גדי איזנקוט צדק.

הפגנת תושבי הדרום למען שחרור החטופים. צילום: יואב דודקביץ', TPS

ישראל הפסידה ב-7 באוקטובר. היא נמצאת במצב תודעתי של פחד אמיתי להמשיך להפסיד את אותם חטופים, שהיו יכולים להיות כל אחד ואחת מאיתנו. שנאת ההפסד לא ניצבת לבדה. בצידה יש גם תופעה פסיכולוגית נוספת – שנאת סיכון. אנחנו מעדיפים להימנע מהסיכון הכרוך בכך שנפסיד את החטופים, מאשר להסתכן כדי להרוויח ניצחון. כשזו המשוואה הפסיכולוגית, אולי כדאי לחברי הקבינט להבין שהמסרים בדבר ניצחון שמושג כשהחטופים לא כאן לא מצליחים, ולא יצליחו לשכנע אותנו. הם גורמים לנו לאבד אמון .

היו מי שטענו שהורי החטופים מגיבים באופן לא רציונלי, ואסור להם להראות שהם רוצים בחזרת בני משפחתם בכל מחיר. המציאות מעידה שדווקא הם הרציונליים – אלו הילדים שלהם והאהובים שלהם. אבל מה לגבי הרציונליות של מי שעומד בראשנו?

פורסם לראשונה בוואלה.