אחד המאפיינים של מערך החדשנות היהודית, שעומד בלב מחקר זה, הוא האתוס של חשיבה מחודשת מודעת על היבטים מקובלים בחיי הקהילה וראייתם באור אחר. הדבר נובע בחלקו מייסודם של ארגונים ומבנים חדשים ועיצובם ברוח האסתטיקה והרגישויות המקובלות בימינו. אולם יש לכך גם היבט אידאולוגי שמשקף באופן נרחב הלוך רוח דורי, המתאפיין בפירוק לגורמים של מבנים חברתיים קיימים. תכופות אנו שומעים או קוראים על "חשיבה מחודשת" בהקשר של מקומות עבודה, בתי ספר או מערכות תחבורה.¹⁷² לאמור, הכרה בכך שכחברה אין לנו מחויבות להמשיך לעשות דברים באותו אופן שהם נעשו מאז ומתמיד. עד כה עסקתי במקרים שבהם כל המנהגים הדתיים, האידאולוגיות, הטקסטים והשילובים נפתחו לחשיבה מחודשת, פורקו והורכבו מחדש. עם זאת, רבים מהארגונים הללו גם שוקלים מחדש את המרכיבים המעשיים של דרכי הביטוי היהודיות וחיי הקהילה היהודית. משום כך ההשפעה מעמיקה לחדור אל מעבר למישור הלוגיסטי בלבד.

שתי שאלות יסוד מרחפות בדרך כלל מעל לכל דיון במסגרות היהודיות החדשניות: באיזה שלב בתהליך החדשנות התוצאה עד כדי כך שונה מן המוצר המקורי עד כי היא אינה מצליחה לקנות לה אחיזה; ומנגד, באיזו מידה החדשנות והחשיבה מחדש מועילות אם התוצאה הסופית לא שונה משמעותית מן המקור? אולי אנחנו עתידים לגלות שיש גבול לכמה אפשר "להמציא מחדש" את היהדות בלי שהתוצאה תהיה רחוקה כל כך מן היהדות עד שהיא תאבד את כוח המשיכה שלה. ואולם כמה מן המסגרות שכן קונות אחיזה נבדלות אך במעט מיהדות המיינסטרים של היום, והדבר מעורר שאלה אם יש בכלל הצדקה לתשומת הלב המופרזת שהן מקבלות. ייתכן שעצם התהליך של פתיחת כל עניין לדיון הוא חשוב כשלעצמו, כדי שדור המנהיגים החדש יהיה חייב לקבל החלטות מודעות ומכוּונות אם ברצונו לתבוע מחדש את זכותו על היהדות, או חלקים ממנה. אפשר שהתהליך עצמו הוא התוצאה המבוקשת.

חשיבה מחדש על תפקידם של הטכנולוגיה והמרחב הדיגיטלי בחיים היהודיים

ככל שהטכנולוגיה תופסת מקום רב יותר בחיינו בכלל, כך היא משתלבת יותר ויותר גם בחיים היהודיים. קהילות יהודיות מחפשות זה שנים דרכים לשילוב יצירתי של הטכנולוגיה בהיבטים שונים של חיי הרוח והקהילה. הצורך להכניס את הטכנולוגיה לחיינו נהיה הכרחי לתפקוד הקהילה משום שבני ובנות דור ה־Y כבר נולדו למציאות דיגיטלית וחיים נתח ניכר מחייהם ברשת.

כמעט כל הארגונים החדשים שהוזכרו כאן הקימו בשלב מוקדם אתרי אינטרנט מהוקצעים ועושים שימוש נרחב בפלטפורמות של הרשתות החברתיות. השוואה פשוטה של האתרים הללו עם אתרים של ארגונים ממוסדים רבים מעבירה תחושה סובייקטיבית של נעורים, אופנתיות וחוסר רשמיות. אין ספק שעניין זה משפיע על הרושם הראשוני של המבוגרים־הצעירים. כמובן, כפי שקורה פעמים רבות כשמדובר בחדשנות, כעת גם הרבה ארגונים ממוסדים מְתַחזקים אתרים מודרניים ומעוצבים למופת ופעילים ברשתות החברתיות.

בעזרת אתרי אינטרנט, רשימות דיוור בדוא"ל, קבוצות ווטסאפ, דפי פייסבוק ותוכנות כגון ShulCloud, קהילות עממיות עם מנהיגות מתנדבת מתנהלות ביתר קלות, התקשורת עם חברים או משתתפים פוטנציאליים פשוטה ונוחה, והמבנה הארגוני מתנהל ביעילות רבה יותר. למשל, ברבים מן המניינים והקהילות המתהוות המפגשים מתקיימים בכמה מקומות שונים או שאין מפגש כל שבוע. תוכנות לשיתופי פעולה, יישומונים וגיליונות אקסל מאפשרים תיאום קל יותר של עבודת המתנדבים וניהול יעיל של החשבונות והמטלות האדמיניסטרטיביות.¹⁷³ הגישה למרשתת ולתוכנות לשיתופי פעולה העצימה קבוצות קטנות הפועלות ללא קורת גג ארגונית.

בקהילות גדולות הפלטפורמות המקוונות הזמינות גם מסייעות למנוע אי־תיאום בין
הקבוצות. בכמה מריכוזי היהודים הגדולים, הארגונים היהודיים מפרסמים אירועים ותוכניות בלוח שנה כלל־קהילתי, וכך נמנעות התנגשויות בלוח הזמנים ומתאפשר שיתוף פעולה
טוב יותר בין קבוצות הנישה לבין הקהילה הרחבה. כמה מהקהילות שחקרנו, למשל המטבח (The Kitchen), ציינו שהטכנולוגיות החדשות מאפשרות להן לעצב ולהפיץ סידורי תפילה משלהן בלי להזדקק לשירותיהם של מפיצים חיצוניים. קהילת המעבדה (Lab/Shul) משתמשת במסכי וידאו המתעדכנים תדיר במקום בסידורי תפילה מודפסים. הגישה למרשתת גם מאפשרת גיוס כספים בעזרת מיקור המונים, ובכך מגבירה את כוחם של יחידים וקבוצות קטנות. קהילות דוגמת Sixth & I מתפעלות את כל פעולות המינהלה, הנהלת החשבונות וגביית התשלומים דרך האתר שלהן. כאמור, Sixth & I אינה גובה דמי חברות, וכל הליכי ההרשמה והתשלום על שירותים ואירועים מתבצעים באופן מקוון. ברובד העמוק יותר, הטכנולוגיה מאפשרת גישה נרחבת למידע. ארגונים אורתודוקסיים הפועלים לקירוב קבוצות למיניהן נעזרים זה שנים במרשתת למגוון מטרות חינוכיות – למן מידע נגיש (ומתורגם) על ההיסטוריה, ההלכה והמנהגים היהודיים ועד למגוון שיטות ללמידת פרשת השבוע. ארגון חב"ד, שהיה אחד החלוצים בהעלאת תכנים נגישים ברשת, ביסס נוכחות דיגיטלית איתנה באמצעות הפונקציה "ask-a-rabbi" ("שאל את הרב") ולימוד גמרא מקוון. חברת התקשורת AlephBeta מנצלת את הנוכחות הדיגיטלית שלה ליצירת סרטוני וידאו קצרים ונגישים לקהל הרחב המסבירים על פרשת השבוע או על החג המתקרב בשילוב סרטונים מצוירים הנושאים תובנות דתיות.
"At the Well" ("בבּאֵר"), אחת התוכניות בפרויקט Open Dor שהוזכר לעיל, מגיעה ל־1,200 אנשים ביום באזור דטרויט בתקופת ספירת העומר שבין פסח לשבועות, וכך מחברת אותם לריטואל עתיק עם טוויסט עכשווי. Modern Ritual, חשבון אינסטגרם השייך לרב, הגיע ליותר מ־10,000 עוקבים כשהתחלנו את המחקר ב־2019 (ולכמעט 19 אלף כעבור שנה), שלומדים כל יום על ריטואל יהודי אחר.¹⁷⁴ רבנים מובילים רבים, שמקצתם הוזכרו כאן, משתמשים בפלטפורמות המקוונות שלהם כדי לשתף תובנות או חומרים למחשבה עם קהלים נוספים מחוץ לקהילות שלהם. הינה כמה דוגמאות: לרב הקונסרבטיבי דוד וולפה (Wolpe) מלוס אנג׳לס יש כמעט 64 אלף עוקבים בפייסבוק, 23 אלף בטוויטר (נכון ליולי 2022) ועוד 6,500 באינסטגרם; הרב ה"ידוען" שמולי בוטח (Boteach) הגיע לכמעט 900 אלף עוקבים בפייסבוק ו־216 אלף בטוויטר (נכון לספטמבר 2022); ומשפיענית הרשת מרים אנזובין, בעלת "הדף היומי" ללימוד גמרא בטיק טוק ובאינסטגרם, נהנית מ־30 אלף עוקבים סך הכול בשתי הרשתות.

מבחינת אורתודוקסים ולא־אורתודוקסים גם יחד, הטכנולוגיה חוללה מהפכה בחינוך היהודי ובאפשרויות התקשורת. אנו עדים לנגישות גוברת והולכת של מכלול הידע היהודי באמצעות עשרות הסכתים, בהם Judaism Unbound שהוזכר לעיל, Unorthodox של כתב העת טאבלט, ואפילו Jewanced ("הניואנס היהודי"), פרי יצירתו של כותב שורות אלה, וכן פלטפורמות כגון ספריא, הסוללות שביל גישה נוח לארון הספרים היהודי. מיזמים כגון "929" מעניקים לאלפים ברחבי העולם אפשרות ללמוד תורה מדי יום ביומו באופן נגיש ומסונכרן. "פרויקט זוג" של ישיבת הָדָר מחבר תלמידים למורים לצורך לימוד מרחוק ומזווג שותפים ללימוד יהודי מעמיק; בקורסים הללו לומדים 1,200 איש ואישה בכל שנה. תוכנית iEngage של מכון הרטמן מאפשרת לקהילות לתקשר מרחוק עם אנשי אקדמיה מן השורה הראשונה.¹⁷⁵

ועם כל זאת, נשאלת השאלה עד כמה הטכנולוגיה משנה את עצם החוויה הדתית. בשל שיקולים הלכתיים, הקהילות האורתודוקסיות ורוב הקהילות הקונסרבטיביות מגבילות את השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית למטרות ארגוניות וחינוכיות.¹⁷⁶ אבל אפילו זה התחיל כבר להשתנות. כפי שצוין בהערכה השנתית של המכון למדיניות העם היהודי לשנת 2020 – באמצע שנת 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, התחילו קהילות שומרות מצוות, בהן קהילות מהתנועה הקונסרבטיבית, קהילות ספרדיות אחדות ורבנים אורתודוקסים־מודרנים אחדים, לאשר לחברי הקהילות שלהם להתפלל באופן וירטואלי תפילות שבדרך כלל מחייבות מניין, בכפוף לתנאים מסוימים. בישראל פסקו כמה רבנים ספרדים (הקשורים לרבנות הראשית), וחרף התנגדותם של רבים, כי אנשים שההכרח להיות לבד בסדר פסח יסב להם צער עמוק רשאים להשתתף בסדר ב"זום" עם יקיריהם, ובלבד שהמחשב יופעל לפני כניסת החג.¹⁷⁷ בימים אלה ניטש ויכוח בקהילות אורתודוקסיות בארצות הברית ובישראל על השימוש באמצעים דיגיטליים לקיום מניין.¹⁷⁸

אין ספק שהטכנולוגיה שמנגישה את היהדות יותר מאי פעם חוללה מהפך בקהילות הלכתיות. אבל בקהילות לא־הלכתיות השימוש בטכנולוגיה עשה עוד צעדים רבים קדימה. כאן הקהילות המתהוות והעצמאיות ניצבות בחזית החדשנות וההתנסות בשינויים טכנולוגיים כחלק מן התפילות וקיום המנהגים היהודיים.

הרב עמיחי לאו־לביא מקהילת המעבדה (Lab/Shul) הוא ממובילי החשיבה על השימוש בטכנולוגיה בסביבת הדת. לאו־לביא שקל בכובד ראש רעיונות בנושא קהילה ומרחב בעולם וירטואלי: האם קהילה יכולה להתכנס באופן וירטואלי, והאם מרחב דיגיטלי הוא עדיין מרחב? לאו־לביא הנהיג אמירת קדיש וירטואלית שבה מתכנס מניין לשיחת ועידה שבועית. הוא מקבל בברכה משתתפים רבים מכל העולם שאין להם גישה לבית כנסת או שלא חשים בנוח בין כותלי המוסד הזה. הוא מאמין שמדובר בפיתוח שחז"ל לא יכלו מעולם להעלות בדעתם, והוא מארגן בקביעות מפגשים מקוונים עם מנהיגים של קהילות מתהוות אחרות כדי לדון בעניינים אלה.

כמה מהקהילות המתהוות וקהילות עצמאיות אחרות, וגם כמה קהילות ממוסדות, כבר משדרות את התפילות בשידור חי למען מי שאינם יכולים להגיע פיזית למקום התפילה; מקצתן עושות זאת כבר מאז שנת 2013, כשטכנולוגיות הזרמת המדיה (סטרימינג) נהיו זמינות בכל מקום.¹⁷⁹ בקהילות גדולות עשוי השידור החי מתפילות ראש השנה ויום כיפור למשוך אליו עוד 1,000 "משתתפים", ואפילו יותר. קהילות אחדות, בהן המעבדה, אפילו מציעות תעריף חברוּת נפרד ל"חברים וירטואליים", שיש בהם אולי שלא יראו את פניהם בבית הכנסת לעולם.

עם זאת, רוב הרבּות והרבנים שהתראיינו אצלנו, מקהילות מתהוות וּותיקות גם יחד, הדגישו שבסופו של דבר רוב האנשים מחפשים קשר ותקשורת פנים אל פנים, בייחוד ככל שהם מבלים זמן ממושך יותר ברשת. השימוש בטכנולוגיה, הם אומרים, יכול לסייע אבל לא להשתלט על המטרה החשובה של יצירת קשרים עמוקים. יוצא מן הכלל הזה הוא הרב לאו־לביא, שהיה רוצה להקדיש מאמץ גדול יותר לפיתוח נוכחות דיגיטלית חזקה יותר ולהפוך ל"טֶלֶוונגליסט יהודי" על מנת להגיע למספר רב יותר של אנשים.

יש יהודים שמרגישים אחרת. בין משום שהם חיים באזורים מרוחקים ובין משום שהם סולדים מבתי כנסת, ממוסדות מבוססים או ממרחבים פיזיים באופן כללי; מתברר כי בשנים האחרונות צצים עוד ועוד בתי כנסת וירטואליים קטנים. אחד מהם הוא SecularSynagogue.com ("בית כנסת חילוני"), שלפני מגפת הקורונה היו חברים בו כמה עשרות אנשים שהשתתפו מתוך "הכורסה הנוחה" שלהם ואפילו קיימו סדר פסח וירטואלי משותף. עד לשנת 2022 הקהילה כבר גדלה ל־120 חברים.¹⁸⁰ עוד קהילות וירטואליות הן, בין השאר, Punk Torah/One Shul, המפעילה ישיבה ובית מדרש רבני וירטואליים ופלורליסטיים; ו"שים שלום" (Sim Shalom) – בית כנסת "אינטראקטיבי מקוון יהודי אוניברסליסטי – שיש לו חשיבה ליברלית ופולחן מסורתי".¹⁸¹

ככל שהטכנולוגיה תופסת מקום רב יותר בחיינו, כך מעוררת סוגיה זו יותר ויותר דיון וחשיבה. לפי שעה, אפילו בקרב הקהילות הניסיוניות ביותר, מלבד כמה קטנות, הטכנולוגיה והאינטרנט אינם מחליפים את הקשרים הפיזיים אלא מנותבים להגברת החוויה הקהילתית.

תוצאה משמעותית שיכולה להיות למעבר ההדרגתי ליהדות דיגיטלית, כפי שראינו בתקופת מגפת הקורונה, היא שעם העלייה בזמינות ובאיכות של החיים היהודיים ברשת, אנו עשויים לראות השטחה של העולם היהודי, כלומר עולם יהודי נטול גבולות יותר ויותר. המגמה הזאת קושרת את השתלטות הדיגיטיזציה לאינדיווידואליות המתגברת בחיים היהודיים. בשעה שקהילות מסורתיות והטרוגניות, עד גבול מסוים, הנטועות בסביבתן הגאוגרפית מושכות פחות את הצעירים היהודים, כך דרכי ביטוי נישתיות הולכות ונעשות פופולריות. וכך אנשים מתחילים להתחבר לקהילות ולרבנים מסוימים שרחוקים מהם גאוגרפית אבל מתאימים יותר לטעמם האישי ולתחומי העניין שלהם.

רבים כבר "מתחברים מרחוק" בצד השתתפותם הפיזית בקהילות, ואפשרות זו עשויה להחליף אצל אחדים את צורות החיבור הפיזיות ולמחוק למעשה את הגבולות בעולם היהודי. לתופעה זו עשויות להיות תוצאות מרחיקות לכת. מצד אחד, אולי היא תעזור לכנס יחד יהודים מעבר לגבולות ולמרחקים גאוגרפיים על ידי גישה לחוויות ולרעיונות משותפים. מצד אחר, ייתכן שהיא תשחק את מעט האחדות ותחושת הקהילה שעוד נותרו בקהילות ההטרוגניות המבוססות במקום מסוים. ככל שיתברר שאפשר להוציא בהדרגה מחיינו אנשים עם אמונות, דעות, גיל ואורח חיים שונים משלנו, כך תיתכן יותר ויותר השפעה לרעה על אחדות העם והקהילה. אחרי ככלות הכול, המחלוקות והצורך להגיע לפשרה עם חברי קהילה בעלי דעות מנוגדות עיצבו מאז ומעולם את החיים היהודיים ואת היהדות עצמה. מה יקרה אם המגמות החדשות יפטרו אותנו מן הכורח לתקשר עם אנשים שחושבים אחרת מאיתנו? ההשלכות יכולות להיות מרחיקות לכת והרות אסון.

חשיבה מחדש על מרחב וארגון

אחד המאפיינים המגדירים הראשונים של הקהילות המתהוות ושל מסגרות חדשניות אחרות היה החשיבה המחודשת על הניצול של מרחב פיזי. כרוכים בכך שיקולים מעשיים ורעיוניים גם יחד. עלויות הנדל"ן הגבוהות, בייחוד באזורים עירוניים, מחייבות את הקהילות לגבות דמי חברות גבוהים, ואלה מוציאים לא פעם את החשק למצטרפים פוטנציאליים. אלא שרבים מבתי הכנסת של היום נבנו בעידן שהנורמות החברתיות הכתיבו עלויות גבוהות יותר בתמורה לחברות בקהילה דתית, כאשר מראית עין מפוארת, השתתפות פסיבית, שורות ספסלים והיכלי תפילה גדולים עמדו בראש סדרי העדיפויות. רבים מהם הקיימים נבנו לתפוסה מְרַבית, שאליה הגיעו רק בחגי תשרי או באירועים מיוחדים. ברוב ימות השנה נותרו האולמות ריקים. מלבד העלות הגבוהה וחוסר היעילות בניצול המרחב, לחללים גדולים וריקים יכולה להיות גם השפעה רוחנית שלילית על מי שכן מגיעים. בבתי כנסת מסוימים מתפללים במהלך השנה בחדרים קטנים יותר ופותחים את האולם הגדול רק באירועים מיוחדים, ובסופו של דבר הם מוצאים את עצמם מבזבזים מקום ומשאבים. קשיים כלכליים והידלדלות האוכלוסייה הובילו קהילות אחדות להתמזג.

אחדות מן הקהילות המתהוות החדשות יותר ומניינים עצמאיים רבים מוותרים לחלוטין על מבנה קבוע, בעיקר מסיבות תקציביות. מודל נפוץ אחד הוא שכירת שטח משרדי קטן לצורכי המנהלה ופעילויות חינוכיות בקבוצות קטנות ושכירת חלל גדול יותר – בבתי כנסת, במרכזים קהילתיים, בכנסיות ובמתחמים חילוניים לחלוטין – לאירועים הגדולים. כמה מן הארגונים שסקרנו מנהלים במתכוון את התוכניות שלהם במתחמים חילוניים (בארים, בתי קפה, פארקים, מועדוני לילה וכד׳) במטרה להנמיך את מחסומי השילוב לטובת מי שסולדים ממרחבים יהודיים רשמיים. ארגונים אחדים חולקים שירותי משרד עם קבוצות אחרות, מה שמאפשר להם להשתמש בחלל גדול יותר, כגון חדר ישיבות, לפי הצורך. כך הם יכולים גם להרשות לעצמם לפתוח שלוחות קטנות באזורים שונים בעיר כדי ליצור קשר עם התושבים. בשיקגו שוכן מרכז יהודי ייחודי לשימוש משותף במרחב משרדי (סקצ׳פאד, שנדון קודם לכן), המעודד חדשנות ושיתופי פעולה בין סטארט־אפים יהודיים.
קהילת המטבח של הרבּה נועה קושנר שוכרת מפעל ישן שעבר הסבה, חלל בכנסייה ומתחמים ציבוריים שונים. כששאלנו את קושנר אם הייתה רוצה בניין מרכזי לקהילה אילו הייתה לה גישה לסכומים הנדרשים למימון, השיבה שהיא הייתה מעדיפה להשקיע את ההון הזה בהקמת מרכזים שכונתיים כדי לחבר את התושבים המתגוררים בהן: "הייתי מעדיפה להשקיע את ה־15 מיליון דולר במימון 15 רבני שכונות". הרבּה רייצ׳ל נוסבאום מאגודת כַּוָּנָה שבסיאטל אמרה שהפיזור הגאוגרפי של היהודים בעיר איננו קבוע, ולכן מוטב לה לשמור על הקלות והניידות של הקהילה.

רבנים ומנהיגים אחרים סבורים שקהילה יהודית זקוקה למרכז משלה, הן מעשית והן סמלית. אבל עניין זה אינו שולל לדעתם את האפשרות להחזיק "מטֶה" ובד בבד לקיים פעילויות בשכונות מרוחקות יותר. מליסה בלבן, נשיאת קהילת עִקָּר, למשל, סיפרה על התוכניות לבניית "מרכז עִקָּר", קמפוס שבתוכו תפעל הקהילה. הרעיון לבנות קמפוס שבו יכולים כמה ארגונים יהודיים לשתף פעולה ביניהם נובע גם הוא מחשיבה על נצילות. אבל מעבר לכך, אולי משחק כאן תפקיד גם המרכיב המלכֵּד הקהילתי. קהילת ישראל שבקיימברידג׳ משתמשת בקמפוס שלה לשותפויות עם קהילות וארגונים קטנים יותר באזור בוסטון. התפיסה הזאת – בין שהמתחם שייך לארגון אחד שמזמין אחרים להצטרף (ולשכור חלל) ובין שהוא בבעלותם של ארגונים אחדים – רואה בבניין או בבית הכנסת מרכז של חיים יהודיים שאינו מוקדש לתכלית אחת בלבד. בימים של ירידה בחברוּת ובגיוס התרומות, ארגונים יהודיים יכולים לחלוק לא רק חלל אלא גם צוות מינהלי ולוגיסטי ובכך לשפר את הנצילות.
ואולם שימושים אלטרנטיביים במרחב אינם רק שיקול כספי או לוגיסטי. ברבים מן הארגונים ניתן לשנות את צורות ההושבה וניצול המרחב כדי ליצור אפשרויות רבות יותר להשתתפות בתפילות, בתוכניות או בפעילויות. קהילות חדשות יחסית, כגון הקהילות המתהוות והמניינים העצמאיים, קשובות לכך בדרך כלל ומחפשות דרכים לשלב רעיונות אלה בכל מקום שאפשר לעשות זאת.

חשיבה מחדש על דרכי המימון

סוגיית המימון וגיוס הכספים עומדת תמיד על הפרק בחיי הקהילה היהודית, ולא רק בקהילות שנסקרו במחקר שלנו. המגמות החברתיות הכלליות שתוארו כאן משפיעות על צורת המימון של הפעילויות. היות שמודל החברוּת בקהילה נחלש בהדרגה, מתפתחות שיטות מימון חלופיות. הרב דן ג׳דסון (Judson) סיפר לנו כי הארגון הראשון שניסה להסתמך בלעדית על תרומות מרצון במקום על דמי חברות היה כנראה חב"ד, ובעקבותיו התחילו בתי כנסת וארגונים יהודיים רבים לשקול מחדש את דרכי המימון והחברוּת שלהם.

הרב ג׳דסון הסביר שמודל דמי החברות המנחה את רוב בתי הכנסת (דמי חברות שנתיים, המקנים גישה מלאה לבית הכנסת, לאירועים, לרבנים ולתוכניות החינוכיות) נחלש בשנים האחרונות. במהלך מחקר שהוא ערך אמרו לו כמה וכמה מנהיגי קהילה כי "חב"ד הורגים אותנו. הם לא גובים דמי חבר". הדוגמה של חב"ד, העלייה של "יהדות עשה זאת בעצמך" ורבנים פרילנסרים, קהילות שמתכנסות רק ב"חגים הגדולים" ובחינם, וכן שפע המידע הזמין באינטרנט – כל אלה הובילו לכך שרבים מוותרים על חיי קהילה רשמיים. אנשים שמחויבים פחות לחיים היהודיים תוהים למה להם לשלם אלפי דולרים בשנה בשביל משהו שהם יכולים לקבל בהרבה פחות, או בחינם, במקומות אחרים.

יותר ויותר מוסדות בוחנים מודלים חלופיים אפשריים, למשל תרומה מרצון בסכומים מומלצים (הנעים בין סכומים מינימליים לסכומים גבוהוים למדי, ורבים בוחרים לתרום יותר כשניתנת להם ההזדמנות), תשלום לפי אירוע, כפי שמקובל בחב"ד ובמקומות אחרים, או תשלום לפי תוכנית, כמו ב־Sixth & I. קהילות מתהוות רבות משתמשות במודל העסקי "פרימיום" (Freemium) – גישה חופשית לשירותים לכל מי שמגיע למקום, וגישה מורחבת לרבנים ולתוכניות החינוכיות לחברים. יש לומר כי המודל של חב"ד – הרבה יותר משהוא מסתמך על התשלומים מרצון, נשען למעשה על תרומות מכמה פילנתרופים עיקריים שבוחרים לממן את החיים היהודיים בקהילה זו. כך או אחרת, ברור שהקהילות היהודיות אינן יכולות להמשיך להניח כמובן מאליו שניתן להמשיך ולקיים את מודל החברות המסורתי.

כמובן, אין שום מודל שיתאים לכל מקום, ולמי שמחוברים לקהילה היהודית נדרש מודל שונה מזה שמיועד למי שאינם מחוברים. לפיכך נראה שרוב הקהילות המתהוות יפיקו תועלת מגישה היברידית. המרואיינים מן הקהילות הללו, אף שהם מכירים בתפקיד המרכזי שממלאים דמי החברות במימון הפעילויות ובעידוד השתתפות פעילה בקהילה, הדגישו באוזנינו כי יש חשיבות מכרעת לשקיפות, ולכן הם משתפים את החברים באופן פעיל בתהליך קבלת ההחלטות.

מחקר שנעשה ב־2017, בכותרת "קשר, טיפוח ומחויבות: תובנות חדשות על תשלום מרצון" ("Connection, Cultivation and Commitment: New Insights on Voluntary Dues"), בחן כ־50 קהילות שעברו ממודל של דמי חברות מחייבים למודל של תשלום מרצון. נמצא כי רוב הקהילות דיווחו על עלייה במספר החברים ובפדיון, ואף אחת מהן לא חזרה למודל התשלומים הישן. לשם כך נדרשה גם גישה דינמית יותר לקידום חברות פעילה.¹⁸²

במבט אל העתיד, בעידן שתורמים יהודים תורמים פחות למטרות יהודיות, יהיה על הקהילות והמנהיגים לנקוט גישה יזמית יותר למימון. ב־Sixth & I משתמשים במודל מעורב שכזה. כפי שצוין לעיל, קהילה זו בוושינגטון וקהילת 92NY בניו יורק מקיימות אירועי תרבות חילוניים רבים, וההכנסות מהם מסייעות לסבסוד התוכניות היהודיות. הכיוון של הכנסות ממקורות לא־יהודיים עשוי להתאים גם לקהילות נוספות. זאת ועוד, נראה שצעירות וצעירים יהודים מעדיפים להיות מעורבים בפעילויות הנתינה שלהם, אם דרך קרנות משפחתיות ואם מעצם האפשרות לראות לאן הנדיבות שלהם מגיעה, ולהתחבר למטרות הללו, שלא כמו במקרה של כתיבת צ'ק לארגון גג כלשהו, כפי שעושות הפדרציות היהודיות.

בכלל השינויים הדוריים המתרחשים מתגלות גם כמה וכמה פלטפורמות פילנתרופיות המכוונות לדור ה־Y, בייחוד מיזמים יהודיים של מימון המונים. מימון המונים הוא חיבור ישיר של הטכנולוגיה לנטיות האינדיווידואליסטיות של הצעירות והצעירים ולמציאות הכלכלית שלהם. פלטפורמות יהודיות למיקור המונים, דוגמת JGive, Jewcer או CauseMatch, לקחו את הנתינה היהודית לכיוון העממיות, "בכיוון הפוך לחלוטין מזה של הפדרציות והקרנות המשפחתיות".

טוב יעשו ארגונים פילנתרופיים מבוססים אם ישקלו לאמץ אפשרויות של תרומות ייעודיות תפורות בהתאמה אישית לצד המודלים הקיימים שלהם. כך יוכלו תורמים שמעדיפים את הדרך הממוסדת להמשיך ולתמוך בארגוני הגג, ואילו לתורמים אחרים, בדרך כלל צעירים יותר, אפשר להציע תפריט אפשרויות לתמיכה. לחלופין, ארגוני גג יכולים לפעול כמסייעים בענייני המנהלה ובקביעת סדרי העדיפויות, במטרה להושיב את ארגוני הבוטיק והתורמים הפרטיים סביב אותו שולחן, כפי שקומץ ארגוני גג קיימים כבר התחילו לעשות.¹⁸³

ההסתגלות של קהילות וארגונים יהודיים למגמות העתיד

בעידן של ארגוני נישה, של מעורבות לפי אירוע ושל נאמנות ארגונית פחותה יש לתכנן ולפתח את הקהילות היהודיות כך שאזור גאוגרפי אחד יאכלס את המרכיבים של אקוסיסטם שלם של מעורבות וחדשנות יהודית כך שהוא יתחבר לקהילה הממוסדת ויקיים עימה יחסי גומלין. חשוב להציע נקודות כניסה וחיבור מרובות במגוון נתיבים – דת, תרבות, לימוד טקסט, קשיבות (מיינדפולנס), סביבה וקיימות, צדק חברתי ועוד – שישובו ויתחברו אל האוכלוסייה המעורבת בקהילה היהודית באופן מתואם בלי לאבד את האופי "העצמאי, הסטארט־אפי" שמקנה למיזמים כאלה את הקסם שלהם בעיני היהודים הלא־מעורבים. מנהיגי הקהילה, יחד עם התורמים, צריכים לחשוב איך לחבר את החלקים השונים של האקוסיסטם לצורכי הקהילה שלהם, דהיינו לגשת לבניית הקהילה היהודית בגישה ממוקדת משתמש, בשאיפה לעודד כתוצאה מכך את הצמיחה של המרכיבים הללו. במילים אחרות, מנהיגי הקהילה והתורמים צריכים להשתמש בהנדסה הפוכה, קרי להתחיל מן היעד הסופי של דמות הקהילה שהם רואים בעיני רוחם, ולא בהכרח להציב את הארגונים תחילה.

בשיחה על חזון מסוג זה, הרב נייט דה־גרוט מארגון חָזוֹן הסביר שצריכות להיות נקודות חיבור מרובות שעשויות להיות משמעותיות בעיני משתתפים פוטנציאליים, מתוך גישור בין העולם היהודי לעולם החילוני. הוא הציג לדוגמה את אזור שיקגו, שבו קהילת מִשׁכָּן, ישיבת סְבָרה, ארגונים יהודיים לפעילות חברתית, סקצ׳פאד (מרחב העבודה היהודי המשותף), ההסכֵּת Judaism Unbound לקידום חדשנות ועוד – כולם פועלים לצד המסגרות היהודיות הממוסדות ובשיתוף פעולה עימן. דה־גרוט גם המליץ למנהיגים יהודים להתחיל לחשוב על שילוב מודלים ליצירת הכנסה כבר מתחילת התכנון של קהילות כאלה.

מנקודת מבט מבנית ומושגית, ארגונים שרוצים להיות רלוונטיים או להמשיך להיות כאלה צריכים להבנות את השינוי "בדי־אן־איי שלהם". בכך יש לכלול נקיטת פעולות להבטחת ייצוג ממשי של מבוגרות ומבוגרים־צעירים בתפקידים מנהיגותיים ("ש־51% מההנהלה יהיו בני פחות מ־40") או לפתח מנגנונים שיבטיחו תחלופה קבועה בהנהגה. אפשר גם לקדם הקמת קהילה של "מיקרו־קהילות" נישתיות, המתכנסות יחד באירועי שיא במשך השנה בתוך מבנה קהילתי מרכזי. גישה כזאת נותנת מקום ליצירתיות קבועה והתאמה למגמות חדשות ולהתפתחות של קהילות קטנות ונלהבות תחת המטרייה הגדולה של קהילה יציבה. לבסוף, על הארגונים להביא בחשבון שהשפה, הגישה והשיטות שהוכחו כיעילות עם יהודים מעורבים בקהילה היהודית עשויות להיות יעילות פחות לחיבור אנשים שנמצאים בשולי הקהילה.

חשיבה מחודשת בנושא ישראל

בקהילות רבות המתוארות כאן גם הקשר לישראל אינו מתיישב בדיוק בתוך תבניות ערוכות וצפויות מראש. בתוך ההקשר של "הפרדה" בין נורמות, התנהגויות או גישות צפויות, הקהילות הללו מחשבות מחדש, במידה מסוימת, את הקשר שלהן עם ישראל. עוד בתחילת המחקר לא היה ברור לנו עד כמה הקהילות והמיזמים הנדונים מוכנים להתנתק מן הציונות ומישראל. האם בכלל אפשרי שחיים יהודיים פעילים יהיו מנותקים לחלוטין ממשהו מרכזי כל כך בחיי היהדות המודרנית? האם תיתכן יהדות ללא קשר ממשי לישראל?

אכן, נראה שרבים מן הארגונים והקהילות הללו משלבים תחושה עזה של חיבור למסורת ולטקסטים היהודיים עם עמדות פוליטיות פרוגרסיביות, כולל לא מעט שיח ביקורתי על ישראל. ובכל זאת, אף כי יש קהילות בעולם היהודי המאמצות השקפה פוסט־ציונית או אפילו אנטי־ציונית כנקודת מוצא של הזדהות ואקטיביזם פוליטי, בכל זאת הרבנים, המנהיגים וחברי הקהילה שריאיינו הדגישו שמבחינתם הקשר לישראל חשוב מאין כמוהו, גם אם לפעמים יש להם ביקורת במישור המדיני. עם זאת, רוב המרואיינים ציינו שאחד הדברים שמפריעים לרבים מהצעירים המנותקים הוא שהארגונים הממוסדים הם לתחושתם "שפוטים" של ישראל ומגיבים אוטומטית בהתנגדות ובהתגוננות לנוכח כל ביקורת על ישראל או על המדיניות שלה. אף שלרוב המשתתפים במיזמים הללו יש קשר לישראל, הם בהחלט היו ביקורתיים יותר כלפיה יחסית לארגונים הממוסדים.

דבר אחד היה ברור: גם אם ברבים מן הקהילות והארגונים המיינסטרימיים ישראל והאקטיביזם הפוליטי הציוני הם נקודות מפתח מלכדות, בכמה מהקהילות החדשות אין לישראל אותו משקל. היחסים שלהן עם ישראל מורכבים יותר ותופסים מקום פחות מרכזי. הדבר בולט יותר ככל שהקהילה ניסיונית יותר ופתוחה יותר להשתתפות של לא־יהודים, של משפחות בין־דתיות או של יהודים מקבוצות שוליים שאין להם קשר אתני או משפחתי ליהדות.

ריבוי המשתתפים הלא־יהודים והיהודים מבחירה בקהילה היהודית יוביל, לדעת אחדים, להתפתחות של "אמונה יהודית" או "תרבות־חוכמה יהודית", בדומה להתחברות של אנשים בארצות הברית לבודהיזם או ליוגה, ובשונה מאוד מן המסורות האתניות והתרבותיות שדרכן יהודים רבים בארצות הברית מבטאים היום את זהותם היהודית (סדר פסח, צלי בקר, בייגל עם סלמון כבוש וכד׳). קשה להתעלם מן המסלולים המנוגדים שרוב הציבור היהודי בישראל ורוב היהודים האמריקאים מתקדמים בהם. עם זאת, הממשלה קצרת המועד שנבחרה בישראל כשעמדנו בשלב הכתיבה (סוף 2021 עד אמצע 2022), אשר נקטה טון מפויס יותר כלפי השמאל הישראלי, יהדות אמריקה והדמוקרטים בארצות הברית, האֵטה כמדומה כמה מן המגמות השליליות של ניתוק גובר והולך בין ישראל ליהדות אמריקה. הבחירות בישראל בנובמבר 2022, שהתקיימו כאשר כתב יד זה נמסר להוצאה לאור, עשויות בהחלט להאיץ את המסלולים הקיימים.

חשיבה מחדש על השתייכות לזרמים

לאור ההצלחה הראשונית של בתי כנסת עצמאיים שנמצאים מחוץ לקטגוריות הקיימות והצפויות, ולנוכח הירידה הכללית בהזדהות עם זרם מסוים לצד העלייה במספר המזדהים כ"פשוט יהודי", יש הטוענים שאנחנו עדים לקיצה של יהדות ארצות הברית המחולקת לזרמים. אולי הם נעשו פחות רלוונטיים, כפי שגרסו מרואיינים אחדים; "הם כמו NBC ו־CBS, ואילו הקהילות המתהוות הן נטפליקס", לשיטתו של הרב לאו־לביא. לחלופין, ייתכן שהזרמים הקיימים מתפרקים לנגד עינינו ובמקומם נוצרים חדשים.

הכוחות המניעים בקהילות המתהוות ובמניינים העצמאיים שהתראיינו למחקר זה נימקו את רצונם בעצמאות מזרם ומארגון כלשהו בכמה נימוקים עיקריים. הראשון הוא שהקהילות הנסקרות כאן אינן רואות תועלת בהשתייכות לתנועה מאורגנת, לפחות מבחינת העלויות הכרוכות בכך. הם גם שואפים לכמה שיותר גמישות וקלות תנועה כדי שיוכלו להכניס שינויים והתאמות בלי להתחשב בהיררכיה ובפיקוח מלמעלה. יתרה מזו, רבים מן הצעירים והצעירות מתנגדים לתיוגים, בייחוד מי שנמשכים למסגרות עצמאיות. רובם מצפים לחיבור ברור בין עומק דתי הכולל רמות תואמות של נטייה פוליטית או חברתית לבין רמות של מסורת: התווית "רפורמי" עשויה להתקשר אצל אנשים ל"יהדות קלת משקל", עם כלי נגינה והשקפות פוליטיות ליברליות מצד אחד, ועם עמדות שאינן פרוגרסיביות דיין בסוגיות חברתיות כגון ישראל מן הצד השני. בעידן של אינדיווידואליזם מוגבר, אנשים פחות מעוניינים לדבוק בהתנהגויות, בחלוקה לקבוצות ובתוויות צפויות מראש. והנימוק החשוב ביותר: התוויות אינן משקפות במדויק את מה שהם מרגישים שהם עושים או את מי שהם רוצים להיות.
שלמה פישר, סוציולוג ועמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), מייחס את הפיחות בזרמים היהודיים לשינוי דורי, שבו אנשים כבר אינם זקוקים לאישור של חותמות חברתיות. אישור ההשתייכות שהעניקו בעבר בתי הכנסת או הארגונים היהודיים היה חשוב פעם יותר משהוא חשוב היום, הן ברמה הארגונית והן ברמה האישית – כל זה בתקופה שעצם הרעיון של חברוּת בארגון כלשהו איבד רלוונטיות. פישר מדגיש עם זאת כי בסופו של דבר בתי הכנסת העצמאיים ירצו בתצורה כלשהי של מבנה ארגוני גדול יותר, לטובת בתי ספר, ישיבות, מחנות קיץ, קבוצות נוער, רשתות תקשורת ועוד.

בלי ספק, שני הזרמים הליברליים המרכזיים, הרפורמי והקונסרבטיבי, התמודדו בעשורים האחרונים, כל אחד בדרכו, עם קשיים, בפרט התנועה הקונסרבטיבית, שחוותה ירידה חדה בשיעורי החברות במסגרות שלה בשעה שהתנועה הרפורמית שמרה על יציבות מהרבה בחינות. הקשיים של התנועה הקונסרבטיבית נובעים במידה רבה מן הפער הגדול שנוצר בין ההנהגה והאליטות – אנשים מחויבים מאוד לקהילה, נאמנים להלכה ובקיאים היטב במקורות היהודיים – לבין רוב הציבור. לדוגמה, בקרב חברי הקהילה הפחות מחויבים יש יותר נישואים בין־דתיים, והם זולגים לעבר התנועה הרפורמית (מגמה משמחת מנקודת מבטה של התנועה הרפורמית), ואחרים, המעדיפים אורח חיים הלכתי יותר, זולגים לעבר המניינים העצמאיים או אפילו לעבר הקהילות האורתודוקסיות־מודרניות.¹⁸⁴
הנתונים מסקר מכון פיו מ־2013 על יהדות ארצות הברית תומכים בנאמר כאן: 28% ממי שגדלו כקונסרבטיבים הם כעת רפורמים, ואילו 13% ממי שגדלו כקונסרבטיבים הם היום אורתודוקסים. הקבוצה הגדולה ביותר שעברה לזרם אחר היא מקרב היהודים שגדלו כקונסרבטיבים.¹⁸⁵ נתונים עדכניים יותר של סקר פיו מ־2020 מלמדים כי "בתוך היהדות, ההפסד נֶטו הגדול ביותר עקב מַעבר בין זרמים נרשם בתנועה הקונסרבטיבית, שבשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת הייתה הענף הגדול ביותר ביהדות אמריקה".¹⁸⁶ כך, אפוא, מקרב היהודים המבוגרים בארצות הברית היום, הזרם הקונסרבטיבי איבד 14% ממי שמזדהים ככאלה וקיבל אליו רק 5%. לשם השוואה, היהדות האורתודוקסית איבדה 3% וקיבלה 1%, התנועה הרפורמית איבדה 10% ממשתתפיה וקיבלה 16%, והקבוצה של יהודים לא־משויכים איבדה 7% וקיבלה 19%. רק 15% מיהודי ארצות הברית מזדהים היום כקונסרבטיבים, לעומת 25% שמעידים על עצמם כי גדלו כקונסרבטיבים.
האם משמעות הדבר שאנו חוזים בהיעלמותה של היהדות הקונסרבטיבית, או לפחות בהפיכתה לכוח משני יותר ביהדות ארצות הברית?

במשך עשרות שנים הייתה היהדות הקונסרבטיבית שביל האמצע של יהדות ארצות הברית. אחדים, כמו פישר, תיארו אותה כ"עדה קדושה" שבה יהודים יכולים לעסוק בעמיות ובציונות כסולידריות אתנית בשילוב עם מסורתיות דתית גם אם רוב החברים אינם שומרים מצוות בעצמם. בעיני אחרים היא ייצגה חיבור עמוק יותר לחיים היהודיים ולהלכה באורח ליברלי יותר מן היהדות האורתודוקסית, שכן היא אפשרה לנשים להשתתף בחיי הקהילה באופן מלא. התנועה גם הצליחה ליצור "גרעין קשה" של מנהיגי "האמצע היהודי", בוגרי בתי הספר של רשת סולומון שכטר ומחנות הקיץ של "רמה". אלא שמתברר שהיא לא הצליחה לשמר רבים מהם, והיום הם דמויות מובילות בקהילות הרפורמיות שלהם עקב בקיאותם הרבה ביהדות, או שהם הרוח החיה בקהילות המתהוות, במניינים העצמאיים או בביטויי יהדות אחרים שתוארו בחיבור זה המתקיימים מחוץ לזרם מוגדר.¹⁸⁷ ייתכן שכל זה גם מושפע במידת מה ממאמצים במשך עשרות שנים של הקהילות היהודיות לממן או לקדם ארגונים כלל־קהילתיים או על־קהילתיים בתוך הקהילה היהודית – הפדרציות, ארגון הלל ותוכניות מנהיגות למיניהן כמו התוכניות של קרן וקסנר וקרן שוסטרמן.

ובכל זאת, למרות ההצטמקות של התנועה הקונסרבטיבית, נראה שעדיין יש דרישה ל"יהדות אמצע" שתהיה גם מסורתית וגם פתוחה לשינויים. רבים מהארגונים החדשים הנסקרים כאן יוצרים "שבילי אמצע" יהודיים חדשים – יהדות קונסרבטיבית המתקיימת מחוץ למסגרת התנועה. אולי העניין איננו חוסר דרישה למוצר, אלא מיתוג ומבנה ארגוני. רבים מהמרואיינים שלנו הביעו דעה שהתנועה איטית מדי ולוחמנית פחות מאשר התנועה הרפורמית – ובוודאי לא לוחמנית כמו חב"ד – בהצמחת בתי כנסת חדשים באזורים שאין בהם נוכחות יהודית מסורתית. הם הוסיפו שהיתרון בהשתייכות לתנועה לאומית לא ברור. העובדה ש־200 בתי כנסת שהשתייכו פעם לתנועה הקונסרבטיבית הם כעת לא־משויכים מעידה יותר על נקודה זו משהיא מעידה על חוסר העניין ב"שבילי אמצע" יהודיים.¹⁸⁸
הרב ג׳וש רבין, מנהל מנהיגות קהילתית באיחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים באמריקה (USCJ), המופקד על תחום החדשנות בתנועה, לא נשמע מודאג במיוחד מן ההתפתחויות הללו. לטענתו, קהילות הדומות בסגנון ובמהות ליהדות הקונסרבטיבית רוצות, מסיבות שונות, לפעול מחוץ למסגרת התנועתית. עם זאת, לטענתו, התנועה הקונסרבטיבית אינה עומדת מנגד לנוכח ההתפתחויות, ופרחי רבנות רבים משתתפים בקהילות מסוג זה (בייחוד בלוס אנג׳לס ובניו יורק) ומביאים את החידושים שהם מוצאים שם בחזרה לבתי הכנסת הקונסרבטיביים וכך משנים אותם מבפנים. הדבר החשוב ביותר, לדעתו של הרב רבין, הוא שבתי כנסת קונסרבטיביים רבים לומדים ליצור זהויות ייחודיות וחיוביות בעידן שבו אין להתייחס לשום דבר כאילו הוא מובן מאליו – בין שבעדיפות הראשונה נמצאת חוויית התפילה ובין שהפעילות נעשית למען צדק חברתי. בדומה לכך, רבּות ורבנים רבים גם מאמצים בהדרגה את ה"מדריך" של חב"ד, שמודל הקירוב הנחוש שלה והוויתור שלה על חברוּת בקהילה יוצרים תחרות קשה לבתי הכנסת הקונסרבטיביים. הרב רבין הזכיר בשיחתנו קהילות קונסרבטיביות הנוקטות צעדים לחדש ולהתחבר לקהילה ביתר נחישות.

לפי רבין, התנועה הקונסרבטיבית לא התכוונה מעולם במפורש להיות תנועה, אלא הייתה למעשה גישה ליהדות. כלומר, המוסדות רלוונטיים רק כל עוד הם יכולים לשרת אנשים המבקשים דגם זה של יהדות מסורתית אך מודרנית. האתגר הגדול יותר, מנקודת מבטו, הוא לא הקבוצות הקטנות שמתפצלות ויוצרות ארגונים לא־משויכים המציעים תוכן יהודי עשיר, אלא דווקא הקבוצות הגדולות יותר, המתפצלות ומממשות את יהודיותן פחות או בכלל לא. הרב רבין מקווה שהתנועה הקונסרבטיבית תאמץ חשיבה עם הפנים קדימה וגישה נועזת יותר בניווט יכולותיה הפילנתרופיות לעבר העתיד – למשל, להבטיח שכל נער בר מצווה או נערה בת מצווה יוכלו לשהות במחנה "רמה" או להצטרף לקבוצת נוער של איחוד בתי הכנסת (United Synagogue Youth – USY), כדי להגביר את בקיאותם בתכנים היהודיים, לחזק את זהותם היהודית ולשמר את החיבור שלהם ליהדות.

הרב ורנון קוּרץ (Kurtz) – שהיה רב בכיר במשך שלושה עשורים בבית הכנסת בית אל (North Suburban Synagogue Beth El), בית כנסת קונסרבטיבי משגשג עם 1,100 משפחות לא הרחק משיקגו, ואשר שימש בתפקידי מנהיגות שונים בתנועה הארצית¹⁸⁹ – סיפר לנו שבתפקידו כרב בפרוורים גם הוא אינו מודאג במיוחד מהופעתן ומהצלחתן של קהילות עצמאיות, שכן הללו משרתות קהלים שונים מיסודם. הוא שואב עידוד מכך שיש דרישה חזקה יותר ל"שביל אמצע" יהודי, גם אם הוא בוחר להישאר חופשי מהשתייכות כלשהי, ואף מבהיר שהמנהיגוּת של רבות מהקהילות הללו יצאה מתוך התנועה הקונסרבטיבית. לדעתו, יש הרבה מה ללמוד מקהילות ניסיוניות שכאלה, והקהילות הוותיקות יכולות ליישם את השיטות הרלוונטיות בעיניהן. הרב קורץ גם מאמין שככל שבתי הכנסת והמיזמים העצמאיים גדלים ומתבססים, כך הם יכולים ללמוד יותר מהקהילות ומהארגונים הממוסדים. יתרה מזו, לדעתו הם צריכים לחפש דרכים לשתף פעולה ברמה מוסדית עמוקה ולסייע זה לזה כדי לפצות כל אחד על חולשותיו של האחר.

האתגר שעימו מתמודדים כל רבני הקהילות, אומר קורץ, הוא לא הקהילות האחרות
אלא הטרנד של "יהדות עשה־זאת־בעצמך" וקהילות הפופ־אפ, המקיימות את החגים הגדולים בלבד ומשרתות את הצורך המתחזק היום באינדיווידואליזם. הזדמנויות אלה מאפשרות ליהודים המחוברים פחות לעזוב את הקולקטיב היהודי, מה שבעיניהם עדיף ונוח יותר מלשלם אלפי דולרים בשנה בתמורה לחברוּת בבית כנסת. פתרון זה רלוונטי במיוחד לצעירות ולצעירים הדוחים את הקמת המשפחה וגידול הילדים ואת המעבר לפרוורים הנלווה לכך תכופות. הרב קורץ תיאר בשיחתנו מגמה דומה בארגונים ארציים כגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה (Jewish Federations of North America – JFNA) והסוכנות היהודית, בתקופה שתורמים רבים בוחרים בערוץ הפילנתרופי של תרומות ייעודיות. לטענתו, העולם היהודי המאורגן מוכרח לפעול כקולקטיב, מתוך דאגה לגורמים החלשים שבתוכו, ומגמות כגון אלה מחלישות את הקולקטיב. מנקודת מבט זו קורץ מייחס חשיבות רבה למוסדות של הזרמים הכלל־ארציים, המעניקים הנחיה והכוונה, תיאום, תנועות נוער כלל־ארציות, הנהגה דתית ומוסרית, בתי מדרש לרבנים, מחנות קיץ וסיוע לקהילות קטנות. כל זה, לטענתו, הוא חלק מתפיסת הקהילה היהודית כקולקטיב, ברמה המקומית וברמה הארצית, והאתגר הוא להקנות ולהשרות תחושה של אחריות קהילתית.

נד גלדשטיין (Gladstein), נשיא איחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים באמריקה (USCJ), דיבר על התהוותם של מיזמים יצירתיים שהם קונסרבטיביים למעשה, אבל פועלים מחוץ למסגרת של התנועה הקונסרבטיבית. הוא ציין במיוחד את רשת הקהילות בהתהוות JEN והעיר שהוא שואף להתחבר לאנרגיה הזאת של "חיבור יהודי עמוק" ורואה בכך את היעד העיקרי שלו. על מנת להגיע ליעד הזה, גלדשטיין מתכוון לעדכן משמעותית את המבנה המוסדי המיושן של האיחוד, כדי לשפר את החיבור הן עם חברים פעילים והן עם יהודים לא־משויכים ולהזרים דם חדש ברשת השותפויות שבתוך התנועה.¹⁹⁰

התנועה הקונסרבטיבית הצטמקה במידה ניכרת, אבל התנועה הרפורמית לעומתה חוותה צמיחה בכמה רכיבים, יציבות באחרים, וגם כמה מגמות מעוררות דאגה. בין 1990 ל־2013 גדל סך כל החברים בבתי כנסת רפורמיים מ־623 אלף ל־756 אלף – גידול התואם את העלייה במספר הכולל של יהודים מבוגרים בארצות הברית באותו פרק זמן (מ־4.3 מיליון ל־5.3 מיליון). עוד עובדה משמחת היא שלא חל שינוי ממשי במספר החברים בבתי הכנסת הרפורמיים שחגגו באותן שנים חגים יהודיים, צמו ביום כיפור או השתתפו בסדר פסח. עם זאת, שיעור הנישואים הבין־דתיים זינק דרמטית גם הוא בבתי הכנסת של התנועה – מ־8% ל־31% בקרב המבוגרים הנשואים. כמו כן הייתה ירידה במספר החברים בתנועה שהחוג החברתי שלהם מורכב ברובו מיהודים בד בבד עם עלייה ברורה במספר החברים הלא־יהודים בבתי הכנסת הרפורמיים.

ב־23 השנים הללו חלו גם כמה ירידות, ובכללן במספר המשתתפים המבקרים בבית הכנסת אחת לחודש, במספר הנוהגים להדליק נרות שבת, במספר המשתייכים לארגונים יהודיים, ואולי הנתון הכי חשוב – במספר האנשים המציינים שעובדת היותם יהודים חשובה להם מאוד. ככלל, בתי הכנסת הרפורמיים הצליחו להגדיל את מספר החברויות בעזרת אותו מספר של יהודים שהיו מעורבים בחיים היהודיים ב־2013 כמו ב־1990. ניכרה גם ירידה במספר המבוגרים־הצעירים בקרב חברי הקהילה במהלך תקופה זו, והגיל הממוצע עלה מ־46 ל־52.

ברם האתגר הגדול יותר של יהדות אמריקה, כפי שחושפים הסקרים של מכון פיו, הוא כנראה מול מי שמזדהים כרפורמים אך אינם חברים בבית כנסת. גם מספרם של אלה גדל בין 1990 ל־2013 – מ־900 אלף ל־1.15 מיליון, ושיעור הנישואים הבין־דתיים זינק מ־34% ב־1990 ל־66% ב־2013. התרחשה גם ירידה מובהקת במספרם של מי שהחוג החברתי שלהם מורכב בעיקר מיהודים. לבסוף, בקרב היהודים שגדלו כרפורמים ונישאו בין 2000 ל־2013, 80% נישאו ללא־יהודים.
התנועה הרפורמית מודעת לאתגרים הללו ומשקיעה מאמצים להסתגל אליהם. לנוכח הדאגה מריבוי המשפחות הבין־דתיות בתוך העולם היהודי הממוסד, בצד ריבוי העמדות הפוליטיות הליברליות, התנועה משתדלת לחזק את הרוח היהודית במאות בתי הכנסת שלה על ידי הפיכת התפילות לעכשוויות יותר, שופעות חיים ומשתפות את כל הנוכחים באופן פעיל. נשאלת השאלה אם התנועה הרפורמית מצליחה לעורר ביהודים את הרצון לשמור על יהודיותם ולהעביר את הזהות הזאת הלאה לדור הבא. רק 36% ממי שגדלו בקהילה רפורמית משתייכים לקהילה זו בבגרותם, ורק 28% ממי שגדלו כרפורמים מעורבים בחיי הקהילה היהודית בכלל. חלק ניכר מהגידול בחברוּת ובקיום ההלכה לא בא מתוך התנועה, אלא דווקא מכניסתם של אנשים שגדלו כקונסרבטיבים והיום הם חברים במשפחה בין־דתית, ובכללם מספר גדול של לא־יהודים החברים בקהילות רפורמיות.

לפי סקר מכון פיו מ־2013, 55% ממי שהתחנכו כרפורמים ממשיכים להזדהות כך בבגרותם.¹⁹¹ בזהירות המתבקשת בהשוואה בין מחקרים, סקר פיו מ־2020 מצא כי לא פחות מ־65% ממי שגדלו כרפורמים ממשיכים להזדהות כך בבגרותם. זהו שיעור בר השוואה למי שקיבלו חינוך אורתודוקסי, כשבקרב אלה שגדלו כקונסרבטיבים רק 42% ממשיכים להזדהות כך בבגרותם.¹⁹²
אלא שבתנועה הרפורמית נמצא גם השיעור הגבוה ביותר של עזיבת הדת היהודית לגמרי. בסקר פיו מ־2013 הזדהו 17% ממי שגדלו כרפורמים כיהודים ללא דת, ו־11% הזדהו כלא־יהודים לחלוטין.¹⁹³ הממצאים משנת 2000 דומים לאלה שמשנת 2013.¹⁹⁴

האם היהדות הרפורמית נכשלת בחיבור האנשים הנכנסים בשעריה? האם היא הקריבה את עומק התכנים והמעורבות לטובת השילוב? האם היא החליפה חיבור רציני יותר להלכה בעמדות פוליטיות ליברליות? לחלופין, האם היהדות הרפורמית, כמייצגת "היהדות הנורמטיבית" של היום, מקבלת אליה מספר לא פרופורציונלי של אנשים שמעולם לא ביקשו מעורבות עמוקה?

כל זה, כמובן, לא אמור להפחית מֵערך העבודה וההצלחה של הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות שמשגשגות, תוססות, יוצרות, זורמות ומצליחות לשמר את החברים הקיימים שלהן ולמשוך אליהן חדשים. לבטח יש המוני סיפורי הצלחה כאלה, ורק בודדים מהם הוזכרו במחקר זה. יהיו אשר יהיו האתגרים הניצבים לפני שתי התנועות, אין להתעלם מנוכחותן ואין לזלזל בתשתית האיתנה שלהן ברחבי ארצות הברית – בתי כנסת, בתי מדרש, מחנות קיץ, סמינרים להכשרת רבנים ועוד. בלי ספק, התנועה הרפורמית עברה שינויים משמעותיים באידאולוגיה שלה מאז ייסודה – תנועה שבעבר ויתרה על הריטואלים המסורתיים ואפילו על הציונות ואחר כך אימצה אותם. הצלחת התנועות הללו תהיה תלויה בחלקה ביכולתן לקבל בברכה את השינויים הדוריים שבדרך.

הרב ג׳וש ויינברג, סגן נשיא לענייני ישראל והציונות הרפורמית באיחוד ליהדות רפורמית (Union for Reform Judaism – URJ), היה אופטימי בשיחתנו בנוגע לעתיד היהדות הרפורמית. הוא הזכיר בדבריו כי הוועידה הדו־שנתית של התנועה (JRJ Biennial), שהתקיימה לפני מגפת הקורונה, הייתה הכינוס היהודי הגדול בעולם (כ־5,000 משתתפים) וכי יש בה 900 בתי כנסת, שרבים מהם שוקקי חיים ומוסיפים לגדול. האיחוד ליהדות רפורמית מודע לאנרגיה המושקעת בקהילות הלא־משויכות ולהצלחתן בחיבור המבוגרים־הצעירים וקבוצות השוליים. "כולם מנסים להבין איך יוצרים היום קהילה ואיך משיבים לשאלה בשביל מה צריך יהדות", אמר לנו הרב ויינברג בעניין האתוס האינדיוודואליסטי של היום.

ויינברג משוכנע בחשיבותן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית לתמונה הגדולה, אבל מוסיף כי התחזוקה שלהן היא השקעה לטווח ארוך, שהרווחים ממנה אינם מורגשים מייד. המילניאלים מעדיפים לתרום ישירות למטרות ספציפיות ולא אוהבים לראות את הסכומים המוגבלים שהם מסוגלים לתרום מוּפנים לכיסוי תקורה, וגישה זו מקשה על התנועה ועל הרבה ארגונים יהודיים. קושי נוסף הוא חוסר הסבלנות של דור ה־Y לבירוקרטיה מוסדית ולשינויים איטיים. לפיכך האיחוד ליהדות רפורמית עושה מאמץ ניכר לחיבור המבוגרים־הצעירים, עד כדי כך שהוא מקצה סגן נשיא לעניין זה. ויינברג סבור שהתנועה הרפורמית תמשיך לשגשג אם היא תצליח לערב את הדור הנוכחי ולחזק את בקיאותם והשכלתם היהודית.

יש עוד זווית ראייה שנוגדת את האפשרות שהקהילות העצמאיות יתמסדו או יחליפו את המוסדות הקיימים. ייתכן שההצלחה שלהן, אם יש כזאת, תלויה בכך שהן ימשיכו להיות תרבּות נגד ויתפקדו במרחב שבין המבנים הקיימים או מחוץ להם. יש הטוענים שהסיפור של התפתחות יהדות אמריקה הוא לא שאלה של הזרמים כי אם של מידת הדתיוּת. רוב היהודים האמריקאים אינם שומרי מצוות, וכדי שהיהדות תשרוד במרחב כזה היא חייבת לפתח ממד תרבותי רחב בהרבה אשר הדת היא כן או לא חלק ממנו. לנרד זקס, העוקב שנים רבות אחר יהדות ארצות הברית, הצביע על שפע הסרטים, הספרים והפסטיבלים הישראליים והיהודיים ועל התרבות היהודית החילונית שיש בה גם ציון החגים –
כל זה לצד הגידול הניכר בלימודי יהדות וישראל באוניברסיטאות בארצות הברית; יהודים רבים יותר מאי פעם לומדים על יהדות, אבל בהקשרים אקדמיים ולא־דתיים. לפי זקס, ממחקרי הקהילה שניהל הצוות שלו מסתמנת דרך חדשה לסיווג היהודים האמריקאים על פי ההתנהגויות שלהם. אכן, במחקרנו הבחנו כי את רבים מהיהודים האמריקאים, בייחוד בריכוזים יהודיים גדולים, ובייחוד בקרב מבוגרים־צעירים, ניתן לסווג כ"יהודי חגים" או "יהודי תרבות", שלא כמו הסיווג לפי השתייכות ומעורבות מינימלית או מלאה. כלומר, הביטוי העיקרי של זהותם היהודית איננו דתי.¹⁹⁵
דן ליבנסון (Libenson), מן ההסכת "יהדות ללא כבלים" (Judaism Unbound), הדהד השקפה זו באומרו שהמידה שבה היהדות תשרוד, מעֵבר לגרעין דתי קטן, תהיה כמו "תרבות חוכמה מרצון", כמו יוגה או בודהיזם, עם קרנות דתיות, אבל לא דת במלוא מובן המילה. ימים יגידו אם כיוונים כאלה, כפי שציינו זקס וליבנסון, הם בני קיימא לאורך זמן.

מסקנות

סקירת הפעילות היצירתית המגוּונת המתרחשת בקהילה היהודית בצפון אמריקה בעשור האחרון פותחת פתח לתקווה אצל המקוננים על הידלדלותה של יהדות אמריקה המיינסטרימית. סקרים עדכניים מראים כי צעירות וצעירים רבים בהחלט גאים במורשתם היהודית. עם זאת, הם נוטים פחות להתחבר לארגונים ממוסדים ומעדיפים דרכי ביטוי שהן, לתפיסתם, אורגניות יותר, עצמאיות ונטולות תוויות. הם גם מחפשים ביטויים אותנטיים, משלבים ולא־שיפוטיים.

קשה לומר אם הפיחות במעורבות ובהזדהות היהודית בקרב המבוגרים־הצעירים בעשורים האחרונים, כפי שנמצא בסקרי מכון פיו ובמחקרים אחרים, קשור בעלייה בהזדהות ובמעורבות חוץ־ארגונית אך פעילה באמצעות מבנים לא־ממוסדים. ייתכן מאוד שכך הדבר, אבל בשלב הנוכחי אין לנו מידע מספיק כדי לקבוע בביטחון מלא שכך הם פני הדברים. למען הסר ספק, מחקרנו זה אינו טוען שכל מי שמסרבים להזדהות עם זרם מסוים מעורבים בחיים היהודיים בדרך אחרת כלשהי. רחוק מכך. רוב המדדים מצביעים על רמות גבוהות יותר של מעורבות ופעילות יהודית בקרב נשים וגברים המזוהים עם זרם מאורגן מסוים ומשתייכים לזרם מאורגן מסוים. עם זאת, רבים מן המסגרות והמוסדות ששירתו את "האמצע היהודי" בעבר נעשו רלוונטיים פחות עקב השינויים הדוריים; מסגרות חדשות נוצרו, והמאפיינים שלהן עתידים למלא תפקיד מרכזי בהתפתחות דמותה של יהדות ארצות הברית מעתה ואילך.

כל זה לא צריך ליצור בהלה בקרב מנהיגי הקהילה היהודית, שכן יהדות אמריקה עוברת כל כמה דורות שינויים מכוננים שכאלה בשל הצורך להיטיב ולחבר את הדור הצעיר ולשמר או לחזק את הרלוונטיות שלה. באופן מסורתי, שינויים שהתחילו בשוליים מתפתחים ומשפיעים בדרך כלל על הקהילה היהודית כולה. עם זאת, אַל להם למנהיגים היהודים לשבת באפס מעשה. לנוכח העובדה שההתבוללות וההיטמעות התרבותית, ובכלל זה נישואים בין־דתיים, הפכו לנורמה בקרב היהודים הלא־אורתודוקסים – אם הקהילות ייכשלו בחיבור אוכלוסייה הולכת וגדלה זו, רוב הסיכויים הם שהן ייכשלו בהעברת הזהות היהודית והחינוך היהודי לדור הבא.

• ארגונים יהודיים השואפים לחבר את המבוגרות והמבוגרים־הצעירים המנותקים או שהחיבור שלהם לקהילה היהודית רופף צריכים להיערך למציאויות חדשות:
• עליהם לגבש הבנה ברורה מי הם, מה הם עושים ואת מי הם משרתים. עליהם להגדיר לעצמם בנחרצות מה ברצונם להשיג ומה יש להם להציע למי שמתחברים אליהם;
• עליהם להימנע משיפוטיות ("לפגוש אנשים היכן שהם נמצאים"), ועליהם להיות משלבים בגישתם – מבחינה פוליטית, דתית, מגדרית, נטייה מינית וכד׳ – כנורמה, לא כיעד;
• עם זאת, עליהם להקפיד שלא להקריב את האיכות, את העומק ואת האותנטיות למען השילוב הזה;
• עליהם להציע נקודות גישה מרובות למעורבות – בדרכים דתיות, חברתיות, פוליטיות או אחרות, ובנקודות מרובות בתוך ארגון אחד או על ידי רשת של ארגונים הפועלים יחד להצגת דרכי הגישה השונות. חשיבות מיוחדת בהקשר זה יש להזדמנויות למידה מגוּונות;
• עליהם לשקול לחדול מלראות את עצמם כארגון ומנהיגות בנוסח "מידה אחת לכולם";
• עליהם לתוּר אחר דרכים להעצמת מנהיגות צעירה, הן מקצועית והן מתנדבת;
• עליהם להציב את המשתתפים בעדיפות גבוהה מן הארגון – על ידי יישום עקרונות ושיטות ממוקדות משתמש. לצורך יישום שיטות כאלה דרושה מנהיגות המתמקדת בפיתוח מערכות יחסים אישיות;
• עליהם לשאוף להיות קלים וזריזים ולערוך שינויים במהירות יחסית, ובכלל זה שינויים מרחיקי לכת. קהילות או ארגונים גדולים יכולים להשיג זאת על ידי יצירת קהילות עצמאיות למחצה ותת־ארגונים הפועלים תחת הארגון הגדול/

לא כל מודל יכול לעבוד בכל מקום. ההבדלים בין אזורים שונים הם אמיתיים, וכך גם ההבדלים בין קהילות השוכנות בערים לבין הפרוורים ובין קהילות יהודיות גדולות לקטנות. יש גם מרכיבים מעשיים חשובים כגון ניצול מקום, עיצוב ואסתטיקה, גיוס משאבים ושיקולים תקציביים. לעיל הצגתי דוגמאות אחדות שככל הנראה עובדות, בהן:

• ארגונים חדשים עצמאיים וחדשניים;
• מוסדות מבוססים המממנים ומפתחים מיזמים חדשניים בתוכם;
• מוסדות מבוססים המזמינים ארגונים עצמאיים קטנים לשותפות במסגרת קהילתית גדולה;
• מוסדות מבוססים המבקשים להישאר קלילים ותוססים ומוודאים את קיומן של נקודות חיבור מרובות מבפנים;
• רשת של ארגונים עצמאיים וחדשניים המגדירים לעצמם משימות ייחודיות ופועלים בתיאום כדי להבטיח את קיומם של מגוון מרכיבים בתוך האקוסיסטם היהודי באזור מסוים

בלב כל הדוגמאות המוצלחות הללו עומדים ארגונים, חדשים או ותיקים, שיש להם מנהיגות רבנית מוכשרת וכריזמטית והם נכונים לחשוב מחדש על הכול – גבולות הקהילה, דפוסי החברות, שימוש במרחב, שיטות לגיוס משאבים ומה פירוש הדבר להיות קהילה. היום כבר אי־אפשר להתייחס לשום דבר כאילו הוא מובן מאליו.

יהיה המסלול שהקהילות בוחרות בו זה או אחר, המנהיגים והמממנים צריכים לפעול בעיניים פקוחות לעתיד. עליהם לוודא שכל הרכיבים השונים של האקוסיסטם היהודי, חדשני או מסורתי, נמצאים במקומם כדי לאפשר יציבות וחדשנות, ועליהם לוודא את קיומן של נקודות גישה הן למי שכבר מעורבים והן למי שעדיין מנותקים. האתגר הגדול יותר יהיה לבנות גשרים שיאפשרו למיזמים החדשניים להתחבר לארגונים הממוסדים ולמצטרפים החדשים להשתלב ללא קושי בקהילה היהודית הגדולה.