כאמריקאי שעלה לישראל לפני שני עשורים כמעט, לא הייתי מודע להיקף ההתפתחות היצירתית של החיים היהודיים בצפון אמריקה ב־17 השנים האחרונות. גדלתי במשפחה רפורמית פעילה. ביקרתי בקביעות בבית כנסת, למדתי בבית ספר יהודי, השתתפתי בפעילויות של קבוצות נוער יהודיות ושהיתי כל שנה במחנה קיץ יהודי. כשלמדתי בקולג׳ ביקרתי תכופות בשלוחת הִלֵל המקומית ונהגתי "לדלג" בין בתי כנסת למיניהם. אבל כשחייתי בוושינגטון הבירה, הצטמצמה החוויה הפרטית שלי עם הקהילה היהודית לבתי כנסת ממוסדים (מכל הזרמים), לחב"ד, לשלוחות הלל בכמה קמפוסים ולעולם מחנות הקיץ היהודיים. אני עדיין שומר על קשר קרוב עם יהודים מכל הגוונים בכל רחבי ארצות הברית – החל ברבנים ובעלי תפקידים במוסדות היהודיים מכל הזרמים, עבוֺר במתנדבים פעילים במגוון ארגונים יהודיים, וכלה באנשים שהתנתקו לחלוטין מהקהילה היהודית, מההוויה היהודית ומזהותם היהודית.

בשנת 2018, במהלך סבב הרצאות, ביליתי שבת בביתו של רב קונסרבטיבי בקהילה קטנה במערב התיכון – הרב מייקל פרידלנד מבית הכנסת סיני שבסאות׳ בנד, אינדיאנה. מהשיחות איתו למדתי לראשונה על הופעתן של מסגרות יהודיות חדשות ומרתקות ברחבי ארצות הברית, בלתי תלויות בזרמים הקיימים ובממסד המוכר והמקובל. שנינו היינו סקרנים, אבל איש מאיתנו לא הבין בדיוק מה המשמעות של כל זה. באותו זמן הציע דניס רוס, יו"ר־שותף של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), כי המכון יחקור את הופעתם של בתי כנסת עצמאיים, שאינם שייכים לזרם כלשהו, בכמה מרכזים עירוניים גדולים ואשר הזדמן לו להכירם אישית. ייתכן, הוסיף רוס, שהם "גילו את הסוד" איך למשוך אליהם צעירות וצעירים יהודים שכמעט שאינם מעורבים בחיי הקהילה היהודית כפי שהם. היה זה צירוף מקרים מופלא.

בהמשך למדתי לדעת שגם הרב פרידלנד וגם דניס רוס כיוונו בדבריהם, בין השאר, לקהילות החברות ברשת הקהילות היהודיות בהתהוות (JEN – Jewish Emergent Network): קבוצה של שבע קהילות עצמאיות חדשות יחסית, הוותיקה ביותר נוסדה לפני כעשרים שנה, שנראה כי הן נוחלות הצלחה במשיכת קהל של מבוגרים־צעירים יהודים, בכללם מי שקודם לכן היו בשולי החיים היהודיים או נגעו בהם מעט מאוד. הם כיוונו גם למכונים חדשים ופלורליסטיים ללמידה מעמיקה של טקסטים יהודיים, כגון הָדָר או סְבָרה ("ישיבה מסורתית רדיקלית המוקדשת ללימוד גמרא מעמיק והמחויבת לחוויה הלהט"בית").² הייתה תחושה שמשהו רב חשיבות קורה בקרב יהדות ארצות הברית ושהארגונים הללו נמצאים בחזית ההתרחשות.

התחקיר לצורך ספר זה, מעבר לחומרים הזמינים לקהל הרחב, כָּלל סדרת ראיונות מקיפה עם אנשי אקדמיה, מנהיגי קהילה ואנשי מקצוע בארגונים יהודיים ועם אנשים שמשתתפים בפעילויות של הקהילות הללו או חברים בהן; לאמור, עם מי שכותבים על החיים היהודיים בצפון אמריקה, ובייחוד על החידושים המתחוללים בהם, עם מי שמעצבים את החידושים הללו ומקדמים אותם ועם מי שבשבילם הם נועדו. לכל אלה אני מודה מקרב לב על שהקדישו ברוחב לב מזמנם ומאונם לשיחות איתי. המחקר משקף את הבנתי ומסכם את הראיונות שערכתי, וכל קביעה מוטעית היא באחריותי הבלעדית. כולי תקווה שעשיתי צדק עם תרומתם החשובה והמקורית של המרואיינים כולם להוויה היהודית ושהעברתי כראוי את החוויות שתיארו באוזניי.

***

מוקדם למדי במסע זה הגעתי לשתי מסקנות: האחת, שרבות כבר נכתב על הקהילות היהודיות בהתהוות האמורות; והשנייה, שמחוץ לקהילות הללו יש עוד עולם שלם שהולך ונבנה בדמות יוזמות עצמאיות ויצירתיות (רובן אינן משויכות לזרם כלשהו) שמדברות אל מבוגרים־צעירים יהודים, בכלל אלה קהילות "מתהוות" מחוץ לקבוצה זו, מניינים עצמאיים (קבוצות תפילה) ועוד שפע פעילויות המתקיימות בתוך ארגונים ממוסדים שחושבים קדימה. גיליתי אפוא שאם יש כאן סיפור לספר, הוא לא על כך שדברים כאלה קיימים – הסיפור הזה כבר מסופר, אם כי רבים עדיין לא מודעים אליו. אומנם המחקר הזה מסייע לקבץ יוזמות רבות כאלה תחת קורת גג מושגית אחת, אבל נוסף על כך הוא מבקש לבחון מה משמעות הדבר, אם יש כזאת. האם הם באמת מצליחים יותר מקהילות המיינסטרים בחיבור הצעירים היהודים המנותקים? מדוע? כיצד? האם הקהילות הללו, יחד עם כל מערך החדשנות היהודית, הן מגמה של ממש או שאין זו אלא אופנה חולפת, הבהוב של אור על מסך הרדאר? האם מדובר פשוט בבתי כנסת "משופרים", כפי שגורסים אחדים, ולאו דווקא שונים במיוחד? או שמא מדובר בעדוּת למשהו גדול יותר, מהותי וחשוב הרבה יותר שמתחולל בחיי יהדות צפון אמריקה? האם מה שקורה משקף מסלול חדש בהתארגנות החיים היהודיים וניהולם? ואם כן, מה המשמעות של כל זה לעתיד הקהילה היהודית, להנהגתה ולתורמים שלה?

מתברר שהעולם הרחב של חדשנות יהודית, "האקוסיסטם של החדשנות היהודית", שולח זרועות הרבה מעבר לשבע הקהילות היהודיות בהתהוות. הוא כולל את המניינים העצמאיים, קהילות מתהוות נוספות, ואף בתי כנסת ממוסדים שמממנים ומארחים בצל קורתם, המטפורית או הממשית, תוכניות יצירתיות הפונות למבוגרים־צעירים ולמסגרות שונות של חיים יהודיים; הוא כולל קהילות חברתיות שיש להן מנהיגות מתנדבת, קהילות משימתיות, מיזמים חברתיים בסגנון חב"ד הפונים לקהל הרחב, וכן תוכניות מעמיקות ללימודי יהדות המושכות יהודים אורתודוקסים ולא־אורתודוקסים כאחד. בין כל אלה ההבדלים גדולים. ואם כך, מה בכל זאת המשותף ביניהם? נראה שהם מצליחים במקומות שהמוסדות הוותיקים נכשלים; הם מוצאים הד בליבם של צעירות וצעירים יהודים שמרגישים שקהילות המיינסטרים דוחקות אותם לשוליים. אף שבדבריי להלן אני מזכיר קהילות כגון אלה ודן בהן במידה מסוימת, בחרתי להתמקד בקהילות היהודיות בהתהוות ובתנועת המניינים העצמאיים. המטרה הייתה לבחון מה לפי דעתם הם עושים, למה הם עושים זאת ומה השפעתם על הקהילה היהודית הרחבה, אם בכלל אפשר למדוד זאת.

הסוגיה שחזרה ועלתה בתחקיר ובראיונות הייתה עניין ה"אותנטיות". מתברר שמקימי המסגרות החדשות והמשתתפים בהן מחפשים תחושה של אותנטיות בחיים היהודיים, שאותה לא מצאו כנראה בארגונים הממוסדים. המושג של אותנטיות היה אחד הראשונים והעיקריים ששימשו לתיאור הרעיון המנחה בחייהם של היהודים בצפון אמריקה, ושל הזהות היהודית בת זמננו באופן כללי, בספרם של ארנולד אייזן וסטיבן מ׳ כהן משנת 2000, "היהודי שבפנים"
( Arnold Eisen & Steven M. Cohen, The Jew Within: Self, Family and Community in America).

האותנטיות, לכל אורך ספר זה והראיונות שבו, התבלטה כמכנה משותף במגוון המסגרות המתוארות בשתי דרכים עיקריות. ראשית, רבים מן המרואיינים, מנהיגים או משתתפים מן השורה, חשו שהחוויות היהודיות שלהם לפני שחברו לאותן מסגרות חדשות חסרו בדרך כלשהי אותנטיות. הם תיארו אותן כמשעממות, חסרות השראה, כתובות מראש, מאולצות או נעדרות ממד רוחני. הם לא הרגישו שהחוויה שלהם הייתה "פותחת לב", כפי שניסח זאת אחד המרואיינים. שנית, רבים הרגישו שברוב מוסדות המיינסטרים הם לא יכלו לבטא את עצמם באופן מלא ושלם; הם הרגישו כאילו הערכים שלהם לא התאימו לגמרי לערכים שאותם ארגונים יהודיים מאמצים ומקדמים. ברוב המקרים הדברים נגעו להשקפות פוליטיות, פעמים רבות באשר לישראל.

רבים מהשינויים הנדונים סובבים בדיוק סביב החיפוש הזה אחר אותנטיות והתאמת המסגרות והמוסדות שנבנו בשביל הדורות הקודמים להעדפות של הדור החדש. לפי התיאור של אייזן וכהן, היהודים החדשים הללו קשורים בדרך כלל בעבותות ליהודיוּת שלהם, אבל הקשר הזה עבר מטמורפוזה. הם מחויבים פחות ליהדות במובן הקהילתי שלה (הליכה בתלם), ו"הסמכות האלוהית או המסורת הנורמטיבית אינן מרגשות אותם במיוחד […] הם מחפשים יהדות משמעותית מבחינתם, הדורשת לפיכך מידה של השקעה אישית".³

נראה שארגונים רבים בעולם היהודי הממוסד, שמודאגים בצדק מכך ש"החבר׳ה הצעירים" לא באים, נבנו בשעתם על פי הסגנון וההעדפות של דורות קודמים, בהשפעתן של הנחות ומערכות מושגים שונות, ולא פעם התאימו את עצמם למציאות חברתית שהיום היא רלוונטית פחות. רבים מן המארגנים והמשתתפים סיפרו שבמוסדות הקיימים הם הרגישו שהם אינם יכולים לבטא את עצמיותם במלואה, משום שהמוסדות הללו באים עם ציפיות מסוימות, ארוזות ומוכנות מראש.
כל מנהיגת קהילה או עובד בארגון יהודי יכולים בקלות להזדהות עם הרבה מן האמור כאן. אבל להבין מה אפשר לעשות בנדון, זה כבר משהו אחר. במקרים מסוימים השינויים הם קוסמטיים וקלים יותר לביצוע: פחות אורגן, יותר תופים; פחות ספסלים, יותר ישיבה במעגל; פחות חזן מסלסל מול קהל פסיבי, יותר מוזיקה בשיתוף הקהל. במקרים אחרים השינויים הם עמוקים יותר וקשורים לתפיסה של חברוּת בבית כנסת, העצמה והשתתפות, שימוש בטכנולוגיה, שאלות כגון מי יכולים להשתתף ועד כמה, ואפילו לשאלות עמוקות יותר כגון איך להתייחס לישראל או תהיות על עצם קיומו וטבעו של אלוהים. יש המציבים שאלה על עצם הרלוונטיות של הזרמים והארגונים הדתיים המרכזיים שאפיינו את ההוויה היהודית במשך עשורים. חלק מן השיקולים, כגון שילוב של לא־יהודים, משנים מהותית את היהדות עצמה. אחרים, דוגמת מה כרוך בהשתתפות במרחב, משנים היבטים אחרים של מימוש היהדות – למשל, ארגון תפילות וירטואליות או הניסיון לברר אם קהילה יהודית וירטואלית היא בכלל אפשרות. שיקולים נוספים מעמידים בספק רעיונות מקובלים בדבר מהותה של הקהילה היהודית והתכלית שהיא משרתת: האם העיקר הוא התפילה? הלימוד? המפגש החברתי? תרומה לקהילה ופעילות למען צדק חברתי? את מי משרתת הקהילה? האם קהילות יהודיות חייבות לשרת קשת רחבה של יהודים או שהן יכולות לשרת קבוצות נישתיות בתוך הציבור הגדול? האם הן יכולות לשרת גם לא־יהודים? וכמובן, רבים מתחבטים בשאלת השאלות – למה דווקא יהדות? בשביל מה כל זה?

מה המכנה המשותף של כל המסגרות החדשניות האלה? הן מציעות התכוונות, תכלית וערכים; הן שואפות להיות אותנטיות ומושכות כלפי יהודים שמחפשים אותנטיות.
במשך רוב שנותיה של ההיסטוריה היהודית הייתה ההשתייכות לקהילה יהודית מוּלדת ואוטומטית (מלבד המקרה הפרטי של המתגיירים). חוץ ממי שהתבוללו ונטמעו כליל בחברה הסובבת, יהודים השתייכו לקהילה היהודית כברירת מחדל. לא היה צריך להקדיש מחשבה רבה ל"למה", מכיוון שהמחשבה שמישהו עלול לשאול "למה" או להגיד "לא, תודה" הייתה כמעט מעבר לכל דמיון. לכל היותר יהודים דיברו על ה"איך" וה"מה", ובמידה מסוימת פיתחו ארבעה או חמישה נתיבים לביטוי יהודיותם – מנהגים דתיים בדרגות משתנות של מסורתיות, מעורבות אזרחית ופוליטית בחברה הכללית, ובשנים האחרונות – ערוצים לתמיכה בישראל. בשביל כל אלה, הקהילה היהודית המאורגנת שימשה צינור שחיבר את היהודים לחברה. אבל לא עוד. צעירות וצעירים יהודים כבר אינם מרגישים שהם חייבים להמשיך את המסורת או לקיים את המנהגים. השואה וישראל כבר אינן גורם כבד משקל כמו פעם – האחת התרחשה לפני זמן רב מדי ונהייתה אוניברסלית מדי, והאחרת בטוחה ומוגנת מכדי להיראות פגיעה, ואף מצטיירת לא פעם כמנוגדת מדי לערכים שלהם, אפילו לגרסה שלהם ל"ערכים יהודיים".

יתרה מזו, היהודים, מתברר, התקבלו באופן מלא לחיק החברה האמריקאית כמו כל קבוצת מיעוט אחרת, וכבר לא מרגישים שהם זקוקים לארגונים גדולים ומבוססים כדי להיות חלק מהחברה, שהרי כל אחד יכול להצטרף כאדם פרטי. ולכן המסגרות החדשות חייבות, במידה זו או אחרת, להשיב לעצמן וליהודים הצעירים שזקוקים לתשובה מפורשת לשאלה "למה יהודי?"; איזה ערך הן תורמות לחיי החברים בהן? ההנחה המובלעת שהם יישארו בקהילה פשוט כי "ככה זה" איבדה הרבה מתוקפהּ. מוסדות שהוקמו למען "יהודי המיינסטרים" מן הדור הקודם מרגישים לא פעם נטולי אותנטיות בשביל היהודי האמריקאי החדש מהדור הצעיר. זהו הנושא שעובר כחוט השני בדברי המשתתפים במחקר המוצג כאן. לפיכך החלטנו לתת לו את הכותרת "בחיפוש אחר אותנטיות". הקרדיט לשם מגיע לבארי גלטמן, עורך פרסומי המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) בשפה האנגלית.

העובדה שיש כמה דרכים חדשות למעורבות יהודית ושהן מעוררות "באז" הייתה עניין אחד. הדרכים הללו מעלות הרבה שאלות, רעיונות ותחזיות בנוגע לכיוון או לכיוונים העתידיים של יהדות ארצות הברית. דבר נוסף שרציתי לעמוד עליו היה עד כמה מסועפות המסגרות הללו. עכשיו, כעשרים שנה לאחר הפצעתם של תנועת המניינים העצמאיים, הקהילות המתהוות ועוד חידושים – האם אפשר לאמוד את ההשפעה הרחבה שלהם, וגם כיצד? האם לפי מספר המשתתפים? היות שידענו כמה קהילות בהתהוות ישנן, כמה מניינים, כמה פרויקטים מתהווים בתוך ארגונים ממוסדים וכמה תוכניות נוספות לחיבור מבוגרים־צעירים קיימות, יכולנו להעריך את מספר המשתתפים בצורות החדשות הללו של חיים יהודיים. אי־אפשר לומר במדויק, משום שקשה לדעת כמה חפיפה יש בין המסגרות החדשות לוותיקות.

אלא שרבים מן המעורבים יאמרו שבעצם מספר המשתתפים לא חשוב; ההשפעה תורגש במידת ההתאמה העצמית שהארגונים הממוסדים יעשו למה שקורה במסגרות החדשות. יש בזה היגיון, כפי שאני מציין בכמה מקומות, וכפי שציין באוזניי אחד החסידים הנלהבים ביותר של המסגרות החדשות, הרב אלי קונפר (Kaunfer) ממכון הָדָר: "יש 900 קהילות רפורמיות ותשע שרון־בראוסיות" (בהתייחסו לרבּה הכריזמטית שרון בראוס, מייסדת קהילת עִקָּר בלוס אנג׳לס). כלומר, היוזמות החדשות אינן עומדות להשתלט על השדה.

ואולם באיזו מידה מוסדות הזרם המרכזי מאמצים את המנהגים, את הגישות, את המנגינות ואת שאר החידושים שהקהילות הללו מכניסות? נקודה אחת שציינו מרואיינים רבים הייתה שהמניינים ובתי הכנסת המתהווים נוטים למשוך אליהם את המנהיגים היהודים העתידיים, בייחוד סטודנטים לרבנות, שבתום לימודיהם נהיים רבנים בקהילות ותיקות באחד הזרמים המרכזיים. בהחלט סביר להניח שהם יביאו איתם לשם כמה מן החידושים שלמדו. אחד הרבנים שריאיינתי אמר שבתי הכנסת המרכזיים בקהילות התחילו לראות בהם מעין מעבדות מו"פ לגישות יהודיות חדשות. רב אחד אפילו קרא לבית הכנסת שלו "קהילת מעבדה" (lab/shul). אחרי ככלות הכול, ההשפעה של כל חידוש אינה נבחנת רק לפי המידה שבה הפך לתנועת המונים. יש שיטענו שגם הזרם הרקונסטרוקציוניסטי לא הפך מעולם לתנועת המונים (רק שיעור קטן מיהודי ארצות הברית מזדהים איתו), אבל לרעיונות של מרדכי קפלן, מייסד התנועה, הייתה השפעה מרחיקת לכת על היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית ועל הקמת מרכזי קהילה יהודיים. בדומה לכך, תנועת ה"חבורה" השפיעה השפעה ניכרת על החיים היהודיים באמריקה דהיום, הרבה מעבר למספרים שלה בתחילת דרכה.

איך כל זה מתיישב עם הנרטיב הנפוץ שהצעירות והצעירים היהודים מעורבים פחות בהוויה היהודית ומתעניינים פחות בזהותם היהודית לעומת הדורות הקודמים? איך כל זה מתיישב עם הטענה הקודרת שהחיים היהודיים הלא־אורתודוקסיים באמריקה מידרדרים במהירות? הנרטיב הזה אינו חסר יסוד, כמובן, ורבים מן החוקרים והמומחים ליהדות קידמו אותו. לפי שיטה זו, בקצרה, ברוב המוסדות היהודיים ברחבי ארצות הברית (שאינם אורתודוקסיים) נהיה קשה יותר ויותר למצוא אנשים צעירים, שהם בעלי נטייה פחותה להצטרף כחברים לארגונים יהודיים, להשתייך לזרם מסוים או להתחתן עם יהודים. הדברים אמורים בעיקר בחזית המצטמקת של "האמצע היהודי" – התנועה הקונסרבטיבית – שכן רבים ממי שגדלו בתוכה זזו שמאלה (בעיקר) או ימינה (הרבה פחות). המספרים ודאי ישקפו זאת.

ואכן, במידה מסוימת, המספרים מאששים את הטענות הללו. ובכל זאת משהו אחר בלט לעין בבדיקת הסקרים השונים שנשאלו בהם שאלות שונות. האם ככל שיהודים רבים יותר מתחילים ליצור קשר עם היהדות מחוץ למסגרות הממוסדות, כך הם מתחילים להגדיר את עצמם יותר מחוץ לזהויות המקובלות בזרמים המסורתיים ומחוץ להגדרות הצפויות? הואיל ומבוגרים־צעירים אינם מעוניינים בדרך כלל להתקבל לחברות בשום מקום שהוא, אולי זו הסיבה לירידה במספרי החברים בארגונים? הואיל והם מחפשים מסגרות חלופיות שישקפו טוב יותר את הדקויות בזהות שלהם, האם ייתכן שהם מעדיפים להיות בקשר עם העולם היהודי לא דרך ארגונים ממוסדים, אלא דרך ארגונים חדשים יותר, מקוריים יותר, שיעניקו להם את תחושת האותנטיות שהם מחפשים? אולי החוקרים שאלו את השאלות הלא־נכונות? אולי מנהיגי הקהילות והפעילים בהן שאלו את השאלות הלא־נכונות? האם ייתכן שכל זה משתקף גם בנתונים? ומה בדבר התנהגות יהודית? אם אמריקה, ככלל, נכנסה לעידן שבו הארגונים הקהילתיים רלוונטיים פחות להשתייכות ולחברות בקהילה, האם יש לכך השפעה גם על היהודים? אם מישהו מרבה להיכנס לאתרי אינטרנט יהודיים, משתתף באירועי תרבות יהודיים או מתעדכן בקביעות בחדשות מישראל – האם זו צורה של מעורבות יהודית? ומה עם מי שחוגגים את החגים היהודיים בבית עם בני משפחה וחברים? ובסופו של דבר, אילו היו יותר מוסדות וארגונים חדשים כאלה, האם יותר יהודים ויהודיות צעירים שאינם מחוברים ליהדות היו מתחברים אליה?
בדיקה מעמיקה של מספר גדול של מחקרים דמוגרפיים מעלה תוצאה בולטת: כשבוחנים את דפוסי ההתנהגות ודרכי ההתחברות של יהודים ליהודיותם בחלוקה לפי גיל, כלל לא ברור שלַמבוגרים־צעירים (באופן כללי) אכפת פחות מהזהות היהודית שלהם. באזורים גאוגרפיים שונים נראות מגמות שונות של התנהגות יהודית. אבל מה שחשוב יותר הוא שכפי הנראה לא שאלנו את השאלות הנכונות. נכון, כשמנסים להבין אם היהודים הצעירים היום מתנהגים כמו היהודים המבוגרים יותר, ברור כשמש שהתשובה היא לא. אבל כשמרחיבים את הפרמטרים לחקירת התנהגויות יהודיות שונות, המסקנה שיש פיחות ממשי ביהדות האמריקאית כבר אינה מובנת מאליה. איפה "האמצע היהודי" המצטמק? יש קהילות שהנוכחות האורתודוקסית בקרב קבוצות הגיל הצעירות יותר שלהן הולכת וגדלה, אבל לא בכולן. במרכזים היהודיים הגדולים שחקרנו, כגון וושינגטון הבירה ובוסטון, זיהינו אפילו עלייה במגוון "התנהגויות יהודיות" בקרב היהודים הצעירים, ובכללם מי שמזדהים כאנשים שנמצאים מחוץ לקשת הזרמים המסורתית ("פשוט יהודי" או "ללא השתייכות"). בהשוואה בין 29 סקרי קהילה שבוצעו ברחבי ארצות הברית בין שנת 2000 לשנת 2018, לא כולל הקהילות האורתודוקסיות, לא מסתמנת צניחה ממשית ברוב ההתנהגויות היהודיות אף לא באחת מקבוצות הגיל. כמה מהמדדים עלו, אחרים ירדו, ורבים שמרו על יציבות. כמובן, כל זה תלוי בשאלות שאנחנו שואלים, איך אנחנו מגדירים את "האמצע היהודי" ומה התוצאות הרצויות בעינינו. הכול תלוי באופן שאנחנו מגדירים חיבור והזדהות.

ואם כך, אולי כדאי שנשקול נרטיב חדש. לא פיחות – אם כי הוא קורה במידה מסוימת ככל שמתרבים המבוגרים־הצעירים שמתחברים פחות לעולם היהודי – אלא אולי "שינוי כיוון", כשיהודים צעירים מחפשים דרכים אחרות לבטא את זהותם היהודית, לפעמים באמצעות הארגונים החדשים המתגבשים בימים אלה ולפעמים באופן מוסדי שאינו ניתן למדידה. יתרה מזו, הטענה שלי היא שהצורות, הסגנונות והמאפיינים שנתפסים היום כניסיוניים יסייעו לעצב את היהדות האמריקאית אגב שינוי הכיוון הזה, אגב מציאת האותנטיות המבוקשת. ההיסטוריה מלמדת שזה מה שקורה; בכל כמה דורות יהדות אמריקה עוברת שינוי סגנוני, ארגוני ואפילו תאולוגי דומה. אני טוען כי אנו נמצאים כעת בתחילתו של שינוי כזה. (להרחבה בדבר השינויים הללו בפרספקטיבה היסטורית ראו נספח 1.)
ככל שהמנהיגים, המממנים ובעלי התפקידים בעולם היהודי הממוסד יבינו את השינוי הזה, כך הם יוכלו להסתגל לשינויים ולסייע בעיצוב הכיוונים החדשים תוך כדי התפתחותם. אנחנו לא סתם עוברי אורח שצופים מן הצד במגמות של "שגשוג" או "פיחות". סקרים מקומיים מלמדים שקהילות יהודיות גדולות כגון וושינגטון הבירה ובוסטון – שבהן החדשנות משגשגת ויש שפע מסגרות עצמאיות ופלטפורמות שמקדמות מעורבות של צעירים – הצליחו כנראה במידת מה לצלוח את השינוי. הם הבינו מהר מאחרים איך להתחבר לדור החדש של מבוגרים־צעירים. השפעה חיובית הייתה גם לגל ההשקעה בחינוך יהודי, במחנות הקיץ ובתוכניות דוגמת "תגלית" מאז שהתפרסם הסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית מ־1990 (National Jewish Population Survey – NJPS) והאיר מעט מן הסוגיות המדאיגות הנוכחיות. נכון ששיעור הנישואים הבין־דתיים גבוה, אבל מספר המשפחות הבין־דתיות שבוחרות לחיות חיים יהודיים גבוה גם הוא. החברה היהודית־אמריקאית, כמו החברה האמריקאית בכלל, נעשית יותר ויותר מגוּונת במונחים של גזע, דת ומוצא אתני, וזהותו של אדם שוב איננה בלעדית אלא מורכבת מרבדים רבים. אי־אפשר לברוח מן הנורמות ומן המגמות החברתיות השולטות באמריקה, אבל אין פירוש הדבר שאין ביכולתנו לתת מענה למגמות הללו. אפילו במשך דור אחד אפשר להשפיע על מגמות חברתיות. השקת יוזמות ומבנים חדשים צופנת בחובה פוטנציאל עצום להגיע לליבם של היהודים הצעירים יותר – ברוח השורה המפורסמת מתוך הסרט "שדה החלומות": "אם תבנו את זה, הם יבואו".

מגפת הקורונה העולמית, שפרצה בתחילת 2020 ובשעת כתיבת הדברים (אמצע 2022) כבר פחתה במידה ניכרת, השפיעה גם היא מאוד על העולם היהודי ועימו גם על מחקרנו. כפי שניתן לקרוא בנספחים, תקופת המגפה גרמה להאצת תהליכים רבים שכבר יצאו לדרך לפני כן. בין השאר, מוסדות מסוימים נחלשו והאנכרוניסטיים יותר שבהם אפילו נסגרו; מוסדות חיוניים ונמרצים זכו לפריחה וזינקו היישר אל העידן המודרני; והעולם היהודי רובו ככולו נאלץ לפתח נוכחות דיגיטלית וּוירטואלית חזקה. אף על פי שהמחקר הנוכחי ושלב סקירת העמיתים הושלמו במידה רבה לפני מגפת הקורונה, גם אני נאלצתי לחזור ולבחון מחדש את המחקר והנחותיו. כיצד הסתגל העולם היהודי? איך הסתגלו הקהילות החדשניות והעצמאיות בהשוואה לוותיקות? איך השפיע המעבר להתנהלות דיגיטלית על החיים היהודיים, ואפילו על המודל הדתי והקהילתי?

עסקנו אפילו באחת המגמות העדכניות ביותר בנוף היהודי החדש, שהתגבשה והתעצמה בעידן מגפת הקורונה – מעורבות לא־פורמלית בנושאים יהודיים ברשת. דיברנו למשל על מרים אנזובין (Anzovin), משפיענית רשת שמלמדת דף גמרא יומי בטיק טוק ובאינסטגרם, אשר עשתה כותרות כשכינתה אחד מחכמי התלמוד "חתיכת אידיוט מיזוגן וגילני". אנזובין היא חלק ממגמה חדשה זו של מעורבות מודרנית שהולכת נגד הזרם בלב ליבה של היהדות המסורתית. רק כדי לסבר את האוזן, כשאנזובין פרסמה את הדף היומי הראשון שלה היו לה 7,000 עוקבים, והיום מעל ל־30 אלף איש ואישה נכנסים בקביעות לסרטונים הקצרים שלה כדי ללמוד את חוכמת הגמרא בדרך חדשנית, לא־פורמלית ואישית מאוד.⁴

העמודים הבאים הם בחלקם מדריך שטח לאקוסיסטם של החדשנות היהודית, בחלקם בדיקה חוזרת של מחקרים דמוגרפיים על הקהילות היהודיות, בחלקם סיכום של השינויים הדוריים בחברה האמריקאית והיהודית־אמריקאית, בחלקם פירוק לגורמים וקידוד מחדש של דברים שנראה שעובדים בתחום הזה של חיבור הדור הצעיר של יהודים, ובחלקם הרהורים על ההשלכות של מה שעשוי לקרות ליהדות ארצות הברית בעשור או שניים הבאים. בסיכום מוצגים גם תיאור התנהלותן של כמה קהילות בזמן מגפת הקורונה והשערה כיצד תקופה זו עשויה להשפיע על החיים היהודיים מעתה ואילך. תקוותי היא שהספר יהיה כלי שימושי ליהודים באמריקה (ובכל מקום) שרוצים ללמוד מיהודים אחרים איך לתת זריקת מרץ ויצירתיות לחיים היהודיים; איך למצוא אותנטיות. הייתי רוצה גם שהספר יסייע להפריך את הנרטיב שיהדות ארצות הברית הלא־אורתודוקסית הולכת ונעלמת במהירות ואשר על כן אפשר להתייחס אליה בביטול מוחלט. למרות שיש אנשים בארצות הברית, וגם כאן בישראל, שמאמינים לסיפור הזה ומקדמים אותו, זה בהחלט לא המצב. אבל אפילו כאן, ישראלים ולא־ישראלים כאחד מוכרחים ללמוד להתחבר למסגרות החדשות הללו בדרכים חדשות, עם שפה חדשה וצורת חשיבה חדשה.

אנו נמצאים בשלב מַעבר מכריע, ואני מקווה שעבודה זו תסייע לנו לצלוח אותו בשלום.

דן פפרמן
ירושלים, נובמבר 2022