בשני העשורים האחרונים אנו עדים להיווצרות מספר גדל והולך של מסגרות חלופיות למימוש היהדות שרובן מתקיימות ממש ליד המיינסטרים. המסגרות הללו הצליחו במידת מה לעורר לחיים פלח מסוים מהאוכלוסייה היהודית בארצות הברית, והן מאפשרות מיזוג של מודלים שונים במערך החדשנות היהודית. עם הבולטות שבהן נמנים בתי כנסת חדשניים וקהילות רוחניות, מניינים עצמאיים (קבוצות תפילה), מסגרות לא־אורתודוקסיות ללימודי יהדות מתקדמים, קהילות חברתיות, ארגוני צדק חברתי, קהילות הממוקדות בנושאי סביבה וקיימוּת, ועוד.

רבים מן המיזמים הללו אינם מתויגים כשייכים לזרם מסוים והם מתנהלים כמו סטארט־אפ, אבל יש בהם הפועלים בתוך ארגונים ממוסדים ובתי כנסת ותיקים שפיתחו חשיבה לעתיד. לרבים מהם, מאחר שנוסדו בעידן הדיגיטלי, יש נוכחות חזקה ברשת. עם זאת, עד היום רק מעטים מאוד ניסו להקים קהילה הפועלת באופן מקוּון בלבד. למגמה זו קשורים קומץ מאיצים, חממות ומממנים המבקשים לעודד התפתחויות מסוג זה. כמובן, אי־אפשר לדון במגמות הללו בלי להזכיר גם ארגונים אורתודוקסיים שחושבים עם המבט קדימה ופועלים לקירוב לבבות, בעיקר חב"ד, ואת השפעתם המתמשכת על מערך החדשנות הלא־אורתודוקסית.

להלן אסקור את החידושים הקיימים על מנת לזקק מכל אחד מהם את העקרונות, האסטרטגיות והמאפיינים המשותפים לכולם, חרף ההבדלים הברורים ביניהם מבחינת המטרות, הגישות וקהל היעד. המאפיינים המשותפים שזוהו ומתוארים להלן עשויים בהחלט לשמש אבני הבניין לדמותו של הדור הבא של יהדות אמריקה. הבנה מקיפה של מאפיינים אלה היא כלי חשוב שיש בכוחו לסייע הן לבעלי התפקידים במוסדות היהודיים והן לתורמים שלהם להתאים את הארגונים והמוסדות לשינויים.
חשוב לומר שלצד המסגרות החדשניות המתוארות בעמודים הבאים יש ודאי נוספות שהיו ראויות להיכלל במחקרנו. אלא שמחקרנו זה לא נועד לשמש קטלוג ממצה של פעילות יהודית חדשנית. יתרה מזו, אין כל כוונה לזלזל או להמעיט בחשיבותם של המוסדות הוותיקים שמצליחים – או שואפים ללא לאות – למשוך אליהם צעירים יהודים שאינם מעורבים בקהילה, ואת חבריהם, בעזרת כלים חדשניים.

חדשנות משבשת: גישות כלפי מחוברים לעומת מנותקים ומי שבפנים לעומת מי שבחוץ

בית הכנסת פּארק אווניו במנהטן הוא בית כנסת קונסרבטיבי "ממוסד", ותיק אך משגשג, שניתן לתארו כאחת מספינות הדגל של התנועה הקונסרבטיבית בצפון אמריקה. קרוב לאלפיים משפחות חברות בקהילה, ויש בה גם תת־קהילות פעילות של מבוגרים־צעירים, משפחות בין־דתיות ועוד. הרב אליוט קוסגרוב (Cosgrove), הרב הבכיר של בית הכנסת, התייחס בדרשה שנשא ב־19 בפברואר 2020 למונח "חדשנות משבשת" בחיי הקהילה שלו.

תאוריית החדשנות המשבשת שאולה מעולם העסקים, והיא נוסחה לראשונה בשנת 1995 בידי פרופ׳ קלייטון כריסטנסן (Christensen) מאוניברסיטת הרווארד.⁵⁴ הרעיון בתמצית הוא זה:
השיבוש הוא תהליך שבו חברה קטנה יחסית ובעלת משאבים פחותים מצליחה להתייצב מול עסקים מובילים ומבוססים. ספציפית, בשעה שהעסקים השולטים בשוק מתמקדים בשיפור המוצרים והשירותים שלהם בשביל הלקוחות התובעניים ביותר שלהם (שהם לרוב גם הרווחיים ביותר), הם עושים מעל ומעבר למען כמה פלחי שוק ומתעלמים מהצרכים של אחרים. המתחרים, להלן המשבשים, מתחילים מכך שהם מתמקדים במתן שירות לאותם פלחי שוק שנזנחו ומשיגים דריסת רגל על ידי תפקוד ראוי יותר – לעיתים קרובות במחיר נמוך יותר. העסקים השולטים, הרודפים אחר רווחיות גבוהה בפלחי השוק התובעניים יותר, נוטים שלא להגיב בתקיפות. אז מתקדמים המתחרים במעלה השוק, כשהם מספקים את רמת הביצועים שרוב הלקוחות של העסקים השולטים מחפשים, ובד בבד משמרים את היתרונות שהניעו את הצלחתם הראשונית. כשרוב גוף הלקוחות מתחיל לאמץ בהיקפים גדולים את מה שהמתחרים מציעים, התחולל שיבוש.

העסקים השולטים, או לענייננו – המוסדות המבוססים, ממשיכים בעיקרון לשפר (או לא) את המוצרים שלהם למען הלקוחות הקיימים בלי לנסות להרחיב את מעגל הצרכנים. במקרים מסוימים חדשנות משבשת מתרחשת על ידי תפיסת אחיזה באזורים שלא היה בהם דבר. כריסטנסן ועמיתיו מסבירים שחדשנות משבשת יכולה להגיע ללב המיינסטרים רק כאשר האיכות מגיעה למדרגת הסטנדרטים הקיימים. נטפליקס היא דוגמה מצוינת לניסוי מוצלח בחדשנות משבשת. בהתחלה היא הפכה זכייני וידאו כגון בלוקבאסטר למיושנים, ועכשיו היא גם מאתגרת את רשתות הטלוויזיה והכבלים בהפקה ובהפצה של תכנים מקוריים.

הרב קוסגרוב קשר בשיחתנו את רעיון החדשנות המשבשת לפרשת השבוע של אותה שבת, אבל גם שפך אור על האופן שחשיבה זו עוזרת לפארק אווניו להמשיך ולהיות מרכז משגשג של חיים יהודיים:⁵⁵

ובמקרה שתהיתם, זה בדיוק הלוך הרוח השולט במאמצים הנוכחיים של הקהילה שלנו […] אנחנו יוצאים לדרך עם תוכנית אסטרטגית חדשה כדי להתוות את המסלול שלנו אל העתיד. אנחנו שואלים שאלות בנושאים של פולחן, כתיבת תוכניות, צדק חברתי, בית הספר הקהילתי, תיירות חינוכית, שילוב – בעצם בכל נושא. אבל מֵעֵבר למתן מענה לכל מעגל ספציפי שקיים בבית הכנסת, הדבר החשוב הוא הרוח שמנחה את הפעולות שלנו. מה אנחנו לא עושים וצריכים לעשות? מה אחרים עושים שאנחנו צריכים לעשות טוב יותר? אילו מגמות נראות באופק שעלינו להיות דרוכים לקראתן ולהגיב בהתאם? מיהם המשבשים בקרבנו ואיך אנחנו יכולים למזג את החוכמה שלהם במאמצים הנוכחיים שלנו? אם 70% מן היהודים יתחתנו עם מישהו או מישהי שלא נולדו יהודים, איך נְמַצב את בית הכנסת במציאות כזאת? בעולם שבו התמיכה בישראל נהייתה פוליטית ברמה הרסנית – איך בית הכנסת יכול לגשר על הפער שנוצר?

זהו סוג החשיבה החיוני בארגונים הממוסדים אם הם רוצים להמשיך לשגשג ולהישאר רלוונטיים. עם זאת, מן הראוי לשאול אם המוסדות הללו, מצליחים ומשגשגים ככל שיהיו, מצליחים גם לצרף למעגלים שלהם קהלים חדשים שאינם נהנים משירותיהם ולתת להם מענה הולם.

מה שמשותף לרבים מן הארגונים והמיזמים הנסקרים כאן הוא שהגישה שלהם מצליחה ככל הנראה להגיע אל אותם קהלים חדשים – מבוגרים־צעירים יהודים ואחרים שחשים תחושות ניכור או קיפוח כלפי המבנים היהודיים הקיימים. אם מספר גדל והולך של יהודים אמריקאים, ובפרט צעירות וצעירים, אכן מנותקים מכל ארגון או בית כנסת, לפחות כל עוד לא הקימו משפחה, אזי ליוזמות הללו יש חשיבות מכרעת. יתר על כן, אם החדשנות המשבשת תצליח, פירוש הדבר שהמודלים והשיטות המוצעים בשלב זה עשויים לעצב מחדש את האופן שהמוסדות המסורתיים יסתגלו, או ידעכו, מעתה ואילך.

חשוב לומר שבניגוד לעולם העסקים, שבו החדשנות המשבשת נתפסת כאיום תחרותי, הממסד היהודי אינו נוטה לראות במסגרות החלופיות איום או תחרות, אלא בעלות ברית פוטנציאליות. שוררת הבנה רחבה שבכוחן למצוא את הדרך לליבם של מי שמתקשים להתחבר לקהילות שלהם עצמם. ארגונים רבים אפילו משתפים פעולה עם הקהילות המתהוות ועם סטארט־אפים אחרים – בין על ידי יישום תוכניות משותפות ומתן רשות לשימוש בחלל בבית הכנסת, ובין, כמו שקורה בפדרציות רבות, על ידי עזרה במימון מיזמים מסוג זה. וכך, לשימוש במונח "חדשנות משבשת" תהיה משמעות אחרת ודרמטית פחות כאשר כל בעלי התפקידים בארגונים היהודיים ישימו להם למטרה לחבר יותר אנשים באופן חיובי לחיים היהודיים.

גורם מכריע אחד, שרבים מחמיצים אותו, בחיבור מוצלח של בני ובנות דור ה־Y הוא הבנת חוויות העבר שלהם ויחסיהם עם ארגוני הממסד היהודי. בהמשך לרעיון ה"חדשנות המשבשת" –
נראה כי המוסדות הללו מורגלים בהתבוננות "פנימה", אל המשתתפים הקיימים. צורת מעורבות זו שונה מהותית מארגונים המקפידים להתבונן "החוצה". לדבריה של רייצ׳ל קוֹרט (Cort) מקהילת מִשׁכָּן, זה קורה משום שרוב אנשי הצוות בארגונים היהודיים גדלו בעצמם על ברכי המערכת וצברו חוויות חיוביות, שאותן הם שואפים לשכפל ולהעביר הלאה. הבעיה היא, על פי קורט, שאותם יהודים לא־מעורבים אינם שותפים לעיתים קרובות לאותן נורמות והנחות של מי שכן מעורבים. לפיכך, לדעתה, יש לדאוג שבעלי המקצוע המופקדים על חיבור הצעירים ועל הרחבת המעגלים יהיו מודעים להבדל הזה ויקפידו על יצירת קשר ברמה האישית, למשל על ידי הצבת אנשים עם חוויות דומות של "אאוטסיידרים" בתפקידים הללו.⁵⁶

הרב מייק אורם (Uram), ראש אגף החינוך והחזון בשלוחה הצפון־אמריקאית של מכון פרדס (ומנהל הלל באוניברסיטת פנסילבניה בעת ביצוע המחקר), מרבה לכתוב על סוגיית החיבור של מי שנמצאים מחוץ לקהילה. לטענתו, כשבאים לבחון דרכים לעיצוב חוויות יהודיות, יש להבדיל בין מה שהוא מכנה "פרדיגמת יום כיפור" ל"פרדיגמת פסח": הראשונה מתייחסת לתוכניות שמכוונות לנוכחות מרבית ולאירועים בקנה מידה גדול, שניתנים בקלות למדידה, ואילו השנייה מתייחסת לאירועים קטנים ואינטימיים יותר באווירה ביתית. לעיתים קרובות מדי הקהילות היהודיות מבקשות לייצר תוכניות לפי פרדיגמת יום כיפור כדי ליצור מראית עין של הצלחה במקום להתמקד ביצירת תוכניות ברוח פרדיגמת פסח, שבונות מערכות יחסים. אלה יכולות להתקיים, לפי הרב אורם, בצורת ארוחות שבת, קבוצות לימוד, תרומה לקהילה בנושאים יהודיים וכיוצא באלה פעילויות בקנה מידה קטן. כמו קורט, גם אורם גורס שאת האחריות ליצירת החיבורים והגברת המעורבות יש להפקיד בידי אנשים הנושאים עימם חוויה אישית של "אאוטסיידרים" במסגרות היהודיות המתמקדות בתוכניות המרוכזות בפיתוח מערכות יחסים אישיות.⁵⁷

הרב אורם ממליץ גם הוא לאמץ מודלים של חדשנות משבשת. הוא מציע טרמינולוגיה חדשה וחיובית בהתייחסות לקבוצות השונות – "תוכניות חיבור" ליהודים שיש לערבם בקהילה ו"תוכניות העצמה" למי שכבר מרגישים בנוח בארגונים היהודיים. תוכניות החיבור צריכות להתמקד בבניית מערכות יחסים עם האנשים שאליהם הן פונות, ותוכניות ההעצמה מיועדות למגוון פעילויות ואפשרויות למידה, שאותן בתי כנסת רבים מציעים.⁵⁸ קהילות בסגנון "מידה אחת טובה לכולם" לא יצליחו למשוך אנשים "להתחבר", מציין אורם, משום שאנו נמצאים בעידן ששׂם דגש מיוחד על התאמה אישית. הקהילות צריכות אפוא להציע תוכניות נישה ולבנות תת־קהילות קטנות ואינטימיות יותר, בניגוד לחוויות ההמוניות שמיועדות לשרת את כולם בבת אחת. זו גישת החדשנות המשבשת שמצליחה ככל הנראה לחבר את המילניאלים המנותקים של היום. מידת ההרמוניה שהארגונים הממוסדים יצליחו ליצור בין קבוצות החיבור לקבוצות ההעצמה תהיה תלויה במידה שהם ייתנו רשות לאנשי המקצוע האחראים לחיבור לפעול מתוך עצמאות וחופש יצירתי.

לשם חיבור הצעירות והצעירים היהודים, שרבים מהם אינם מוצאים את עצמם בארגוני המיינסטרים משום שאינם מצויים דיים בספרות התורנית ובשל רכיבי זהות נוספים (העדפה מינית, השקפה פוליטית וכד׳) ואינם רוצים להרגיש ששופטים אותם, דרושה גישה אחרת. רבים מן המיזמים המוצלחים הנסקרים כאן משלבים גורמים מן הגישה המשבשת, מה שנראה כמפתח לחיבור מוצלח של מי שהמוסדות הקיימים אינם מסוגלים להתחבר אליהם. קורט ואחרים משווים זאת למה שעשתה אמזון לתעשיית הקמעונאות או נטפליקס לתעשיית הטלוויזיה והכבלים. בשביל מי שהם כבר צרכנים, דהיינו כבר מעורבים בחיים היהודיים, יש לתחזק את המוצרים ולשפר אותם. אבל הארגונים החדשניים שואפים בדרך כלל להתחבר לקהלים חדשים שכרגע אינם מקבלים שירות בקהילה היהודית הקיימת. אשר על כן, עובדי הארגונים היהודיים חייבים להמציא מוצרים חדשים לחלוטין, כלומר לעצב מודלים חדשים של חיי קהילה וארגונים מסוג חדש אם ברצונם למשוך אליהם קהלים חדשים. זו, לפי קורט, פרדיגמת החדשנות הנחוצה כדי לחבר את היהודים המנותקים.⁵⁹

סקירת חדשנות

בסקירה מקיפה של יהדות ארצות הברית בת זמננו שפרסם ג׳ק ורטהיימר (Wertheimer) ב־2018 תחת הכותרת "היהדות האמריקאית החדשה", מתאר המחבר מגוון פעילויות חדשניות המתרחשות בעולם היהדות האמריקאית.⁶⁰ כללית, יש מאות ארגונים שמבקשים לחבר את הדור הצעיר, תוך שהם מתאימים את עצמם, משתנים וטורפים מחדש את הקלפים של כל מה שהתרגלנו לצפות לו מארגונים יהודיים, ואפילו מהיהדות עצמה.

לארגונים היהודיים שרוצים להצליח בחיבור היהודים הצעירים היום ורטהיימר ממליץ להשקיע מאמצים בהרחבת היהדות אל מחוץ לקירות בית הכנסת, כלומר לתת לה "נפח תרבותי", וכך להפוך אותה לרלוונטית לכל היבטי החיים.⁶¹ את המאמצים הללו יש לגַבּוֹת ברמות גבוהות יותר של ידע ובקיאות בנושאים יהודיים ולדרוש התכוונות. הדבר נכון במיוחד במציאות הפוסט־אתנית הנוכחית, כשהזהויות הקולקטיביות המוּלדות נחלשות ואדם חייב להיות מסוגל להבין היטב את המרכיבים של זהותו וכיצד לממש אותה, קרי מי הוא ומה הוא עושה, ולהסביר זאת לאחרים במונחים חיוביים ובעלי משמעות.

הרב ארט גרין (Green), רקטור בית המדרש לרבנים מכל הזרמים בהיברו קולג׳ שבבוסטון, פרשׂ באוזנינו את משנתו בדבר הגל הנוכחי של חדשנות ואנרגיה. גרין נמנה עם מייסדי תנועת ה"חבורה" בשנות ה־60 של המאה ה־20, שרבים משווים אותה לגל החדשנות הנוכחי ולתנועות המניינים העצמאיים והקהילות המתהוות. הוא גם עוקב זה שנים אחר מגמות חדשנות, והמכללה שלו ניצבת בחזית של אחדות מהן. גרין ציין שבשנות ה־60 הרגישו צעירים רבים שבתי הכנסת והמוסדות היהודיים הם יבשים, משעממים, מיושנים ופסיביים מדי – רגשות שמקבלים הד ברבות מן התלונות שגם התנועות העכשוויות מנסות לתת להן מענה. הבדל אחד חשוב שגרין מצביע עליו הוא שהקהילות המתהוות נוטות להתרכז סביב מנהיג בעל חזון או רבּה יצירתית, ואילו בתי הכנסת הממוסדים שוכרים את שירותיהם של רבנים כדי שישרתו קהילה קיימת.

תנועת המניינים העצמאיים, הנהנית ממנהיגות מתנדבת ומתאפיינת בצביון שוויוני, דומה יותר לתנועת ה"חבורה". היא הייתה מהראשונים בגל החדשנות הנוכחי, עם אנשים צעירים ומשכילים שביקשו להכניס מעט אנרגיה לכינוסי התפילה של בתי הכנסת, אשר היו לתחושתם פסיביים מדי וחסרי השראה. לדברי גרין, זהו במידה רבה עניין דורי, וזה גם מה שמצליח למשוך את היהודים הצעירים יותר, שכן בני אדם מעדיפים להימצא בסביבת אנשים דומים להם. בדומה לכך, אף כי רוב הארגונים היהודיים הליברליים מקבלים בברכה קבוצות שוליים, רוב הלהטב"קים, היהודים הלא־לבנים וכד׳ צפויים להרגיש בנוח יותר בקהילות המתהוות, שכן שם הם הנורמה ולא החריג. לבסוף, גרין טוען שיותר ארגונים שוקלים לעבור למודל הארגוני והכלכלי של חב"ד, שנמנע מחברוּת בקהילה ומעודד פנייה לקהל הרחב.

מהי קהילה רוחנית בהתהוות?

המונח "קהילה בהתהוות" שאול מראשית ימי הנצרות או תחילת התהוותה של תנועת הכנסייה (את המונח בהקשר היהודי טבע החוקר שון לנדרס [Landres]). המונח מתייחס באופן חופשי לקהילות פוסט־מודרניות, פוסט־ההשתייכות לזרם מסוים ופוסט־הקהילתיות הדתית הממוסדת. קהילות אלו מבקשות להחזיר לעצמן את תחושת האותנטיות, והן משימתיות מטבען ולאו דווקא מולדות.
אף כי הקהילות הללו שונות זו מזו מבחינות רבות, יש להן כמה מכנים משותפים. הן מבקשות להתבדל מן המוסדות המיינסטרימיים ומן הדורות הקודמים ורואות את עצמן כממלאות צרכים שהמוסדות הוותיקים אינם מספקים. מקצתן מתקבצות סביב אדם אחד, מנהיג או רבּה כריזמטיים, או סביב הגרעין המתגבש סביב אותו אדם, ואחרות סביב קבוצה של מנהיגים מתנדבים משכילים, מלאי מוטיבציה ומחויבות. אחדות מקהילות אלה משתייכות לרשת הקהילות היהודיות בהתהוות JEN (עוד על כך בפרק הבא) ואחרות מתנהלות מחוצה לה, לצד עולם המניינים העצמאיים והמשותפים (independent minyanim, partnership minyanim).⁶²

רכיב נוסף הוא הרצון "לבטא ולשרת צרכים, טעמים וסגנונות מוגדרים וספציפיים מאוד".⁶³ כלומר, קהילות אלה אינן מנסות להיות "חנות כלבו" לכל היהודים באזור נתון. הן מגדירות בבירור את החזון שלהן, וכל מי שהחזון הזה מדבר אליו מוזמן. בשביל כמה מהן, כגון
המניינים, המשתתפים, רובם ככולם מוכשרים ומנוסים מאוד בלימוד תורה, והתפילות
נעשות בקצב מהיר ואינטנסיבי. בכמה מהקהילות, הרב או הרבּה שמנחים את התפילה
שמים דגש חזק על יצירת חוויה רוחנית ומוזיקלית, בייחוד בקרב מי שמחוברים יותר
ל"יהדות המתחדשת ". קהילות אחרות מתמקדות יותר בפעילות למען צדק חברתי או בפנייה לקהל שמחזיק בעמדות פוליטיות מתקדמות ומוצקות. עוד נקודה משותפת שעלתה לכל אורך המחקר היא הפרדה של מיזוגים מתבקשים בין גישות ודפוסי התנהגות. אצל רוב הקהילות החדשות זה מתבטא בעיקר במיזוגים של "מסורתיות דתית וקידמה חברתית ופוליטית".⁶⁴ הרכיב המרכזי האחרון המשותף לקהילות הללו הוא השילוב וההכלה (להלן).

במבט כולל, לצד מאפיינים מזהים נוספים ולמרות ההבדלים, הקהילות הרוחניות המתהוות יוצרות מערכת נפרדת מן העולם היהודי הממוסד ומן הזרמים המרכזיים. בהמשך פרק זה ואחריו אדון במניינים העצמאיים בנפרד מן הקהילות המתהוות. עם זאת, כאשר בוחנים את ההתפתחות הרחבה, ניתן לראות בשניהם חלק מתופעת הקהילה הרוחנית המתהווה, כמו גם חלק מן האקוסיסטם של החדשנות היהודית.

שוויון מגדרי, שילוב והכלה

שוויון מגדרי, שילוב והכלה (inclusivity) הם, ככלל, גורמים מוטיבציוניים חשובים בייסודן של הקהילות העצמאיות. בשביל המניינים ההלכתיים יותר באופיים, בין שהם שוויוניים ובין שהם משותפים (ההבדל יוסבר להלן), היעד היה מלכתחילה לספק מסגרת שתהיה גם משלבת וגם נאמנה להלכה; או כפי שמסביר זאת אלי קונפר (Kaunfer) בספרו Empowered Judaism ("יהדות מועצמת") – ליצור חוויית פולחן שתעביר תחושה אורתודוקסית אבל תהיה שוויונית לחלוטין. שוויון מגדרי הוא הנורמה ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית זה שנים רבות. המניינים הוקמו, מתברר, כדי למלא את החלל שבין היהדות הקונסרבטיבית לאורתודוקסית. ולכן הם מהווים במהותם נקודת מפגש בין מי שבאים מהיהדות הקונסרבטיבית ומחפשים חוויה הקרובה יותר לרוח ההלכה לבין מי שיצאו מן היהדות האורתודוקסית־מודרנית ומבקשים יותר שוויון מגדרי (חלקי או מלא) ויותר שילוב והכלה.
הקהילות המתהוות העומדות במרכז מחקר זה צמחו במידה רבה מתוך מרחבים שכבר היו שוויוניים ומשלבים. מתוך שבע הקהילות המרכיבות את רשת הקהילות היהודיות בהתהוות JEN, שניים מן המייסדים התחנכו בסביבה אורתודוקסית, אבל אף אחד מהם לא הוסמך במוסד אורתודוקסי.

הקהילות הנסקרות כאן עוצבו במודע על פי תפיסה משלבת ומכילה, שמתחילה משוויון מגדרי ומשם שולחת זרועות לכמה כיוונים: קהילת הלהטב"ק, שילוב והכלה פוליטיים (בעיקר על מנת לכלול אנשים מן הקצה השמאלי של הקשת הפוליטית, המרגישים לא אחת מודרים בארגונים מיינסטרימיים), משפחות בין־דתיות ומשתתפים לא־יהודים, אנשים שיש להם מוגבלות, אלרגיות, רגישויות שונות ועוד. התפילות, הלימוד והפעילויות החברתיות נבנים במכוון כך שייתנו למשתתפים תחושה שהם חלק מן הכלל, בייחוד מי שבכל אווירה אחרת עלולים להרגיש דחויים או מנותקים מחיי הקהילה היהודית הרחבה.

כמה אנשים משתתפים?

קשה להעריך כמה אנשים חברים בקהילות הללו או כמה משתתפים במערך הרחב של חדשנות יהודית ההולך ומתפתח בשני העשורים האחרונים. ואולם קודם שאנסה לענות, אציין שהמספרים הכוללים לא בהכרח משקפים במלואה את השפעתן הנוכחית או העתידית של המסגרות הללו. אין לדעת כיצד מגמות שמסתמנות כרגע בשולי הקהילה היהודית ישפיעו על המיינסטרים בעוד דור או שניים. כמה מן הספקנים בנוגע למגמות הללו, הטוענים שאינן אלא אופנה חולפת, מצביעים לראיה על ההשתתפות הפחותה. אלא שמעצם טבען של מגמות שוליות, לפחות בנקודת הזמן הנוכחית, המספרים הכוללים אינם קובעים בהכרח את החותם שהן יותירו בעתיד. עם זאת, המספרים מעניינים וחשובים כשלעצמם.

אז כמה אנשים משתתפים? שבע קהילות בהתהוות מדווחות, כל אחת, על מאות משפחות חברות (בקטנות כ־200 משפחות ובגדולות יותר כ־900) ועל עוד רבים שאינם חברים שבאים מדי שבוע. בשבת ממוצעת (לפני מגפת הקורונה) אירחה כל קהילה מאות נשים, גברים וילדים, ובתפילות החגים ה"גדולים" (ראש השנה ויום כיפור) נכחו אלפיים איש או יותר. מקהילת Sixth & I, היחידה מהקהילות בהתהוות שאינה מנהלת הליך חברות רשמי, דוּוח כי קרוב ל־30 אלף איש נרשמו לאירועים השונים, לתפילות או לכיתות הלימוד, וכ־10,000 מתוכם השתתפו ב־2019 בתפילות חגי תשרי (טרם המגפה); הקהילה נאלצה לשכור מבני כנסיות סמוכים לבית הכנסת כדי שתוכל להכיל את המוני המשתתפים.

בתי כנסת ממוסדים שונים, שמציעים מודל אלטרנטיבי מחַבֵּר לצד הנוהל המסורתי שלהם, מדווחים גם הם כי כמה מאות צעירים וצעירות באים בקביעות ואלפים אחדים מגיעים פה ושם במהלך השנה. הרבה קהילות עצמאיות נוספות קמות בכל שנה, וכן עוד הרבה מיזמים יהודיים לא־דתיים. ניתן להניח שיש חפיפה מסוימת בתוך מערך החדשנות, ובמידת מה גם בין הקהילות האלטרנטיביות לבין הארגונים הממוסדים. אם נצרף לכך כ־120 מניינים עצמאיים בארצות הברית, למעלה מ־100 סניפי בית מוישה ועשרות קהילות ומיזמים נוספים, אפשר להניח ברמת ודאות סבירה שהמסגרות הללו מושכות אליהן עשרות אלפי יהודים מדי שנה, רבים מהם מבוגרים־צעירים. אם כוללים בהערכה גם מסגרות אחרות מחוץ לזרמים המרכזיים, כגון חב"ד ו"אש התורה" (תוכניות אורתודוקסיות לקהל הרחב, שאינן שוויוניות אך היו מהראשונות שהפעילו שיטות לחיבור "אאוטסיידרים") – המספרים יכולים להגיע בקלות למאות אלפים.

"כניסה" (Kennisa), הרשת ל"קהילות עם משמעות", היא פלטפורמה שנועדה לרכז יחד את כל הארגונים היהודיים שרואים את עצמם כחדשנים (המנסים "לדמיין מחדש את הקהילה היהודית וההוויה היהודית").⁶⁵ הרשת מקיפה מאות ארגונים, בהם קהילות בהתהוות, מניינים עצמאיים וכן ארגונים הסובבים סביב פעילות סביבתית, השקפות פוליטיות מתקדמות ושאר יעדים שאינם דתיים.
כדי לקבל מושג על שיעורי ההשתתפות ברמה המקומית: למעלה ממחצית (53%) מן המבוגרים־הצעירים באזור וושינגטון הבירה (אחד הריכוזים הגדולים ביותר של קהילות יהודיות בארצות הברית) השתתפו בתוכנית כלשהי המיועדת לקבוצת הגיל שלהם בששת החודשים הקודמים למועד עריכת הסקר בקהילה היהודית באזור זה בשנת 2018, שארגנו קהילות כגון Sixth & I, Gather DC, "שולחן אחד", בית מוישה, או אגפי הצעירים בבתי כנסת מבוססים מאחד הזרמים המרכזיים.⁶⁶

גם אם אין בידינו מספרים מדויקים, ולמרות העובדה שמסלול הצמיחה היה חיובי עד כה, לא הכול מסכימים שהוא ימשיך לגדול באותו קצב. דן ליבנסון מההסכת "יהדות ללא כבלים ("Judaism Unbound") ספקן למדי. הוא ציין באוזנינו שאף כי הצלחתן של הקהילות הללו ממשית ובולטת, היא גם מוגבלת בהיקפה. המגמה הרחבה יותר היא שפחות אנשים הולכים דרך קבע לבית כנסת. הקהילות המובילות, כגון עִקָּר בלוס אנג׳לס או מִשכָּן בשיקגו, "סופגות" את הדרישה לסגנון היהדות ה"עצמאי" הזה. אילו הן היו מנסות להתרחב, או אילו הייתה נפתחת עוד שלוחה של עִקָּר בלוס אנג׳לס, מן הסתם היא לא הייתה נהנית מאותה הצלחה כמו הקהילה הקיימת; סביר להניח שאין עוד יהודים שמחפשים דרכים כאלה כדי להתחבר ליהודיותם.

ליסה קולטון, נשיאת "דָרים אונליין" – חֶברת ייעוץ לקהילות יהודיות המעוניינות להתאים את עצמן לצרכים של הדור הבא – אמרה שבאזור מגוריה, משתתפים רבים לא היו משתתפים כנראה בחיים היהודיים הממוסדים אילו לא הייתה קיימת קהילת כַּוָּנָה שאליה היא משתייכת; התרבות והווי הקהילה באגודת כַּוָּנָה (Kavana Cooperative) גרמו להם להיות מעורבים יותר.⁶⁷
נניח שהייתה קמה עוד כַּוָּנָה בסיאטל, או קהילות מתהוות אחרות במרכזים יהודיים גדולים, האם הן היו מתמלאות ביהודים שאינם משתייכים רשמית לאיזה שהוא ארגון? מנגד, האם די בתשתית הקיימת כדי לענות על הצרכים הקיימים, כפי שטוען ליבנסון? קולטון רואה פוטנציאל לקהילות מתהוות נוספות ומביעה אופטימיות שהן ימשכו אליהן רבים שחשים ניכור מן ההוויה היהודית או שאינם מתפעלים מן האפשרויות הקיימות. עם זאת, חשוב היה לה לומר שהקמת קהילה שכזו היא "לא רק תוכנית עסקית". נדרשים אנשים שיובילו אותה; מנהיגים או מנהיגות הניחנים בשילוב נכון של ערכים, כיווּן ולהט להקמת קהילה ואשר מרגישים "מחויבות לשים את האותנטיות ומערכות היחסים מעל המוסדות".

מיהם המשתתפים?

המיזמים והמסגרות שבהם עסקינן מכוונים בדרך כלל למבוגרים־צעירים, או לפחות למי שהיו מבוגרים־צעירים כאשר הללו נוסדו. אבל עכשיו, כשהמניינים העצמאיים וקהילות כגון עִקָּר ורוֹמְמוּ כבר פועלים בשטח עשרים שנים בקירוב, רוב הצעירות והצעירים המקוריים הם כבר בשנות ה־40 וה־50 לחייהם. צעירים נוספים ממשיכים להצטרף ורבים מהם מביאים את הוריהם, וכך הם יוצרים חוויה בין־דורית יותר ממה שאולי צפו המייסדים במקור. יתר על כן, קהילות אחדות מדווחות על השתתפות של הורים שהקן שלהם התרוקן, שמקצתם השתייכו לקהילה מסוימת כשילדיהם היו צעירים וכעת הם מחפשים לעצמם חוויות רוחניות או קהילתיות שיעשירו את עולמם.

שוב, אחד מגורמי המשיכה העיקריים של מבוגרות ומבוגרים־צעירים שאינם הורים למסגרות כאלה הוא שהרבה ארגונים ממוסדים, ובכללם בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, מפתחים תוכניות הפונות בעיקר למשפחות עם ילדים קטנים. לפיכך הקהילות החדשות, שרבות מהן הוסיפו עם השנים גם תוכניות למשפחות עם ילדים, מקפידות להמשיך ולהתייחס למעורבּות של המבוגרים. כפי שאמר לנו רב אחד, לעיתים קרובות מדי בתי הכנסת מתנהגים כמו "מחלקת ילדים לענייני יהדות" ואינם דואגים לספק תכנים הולמים גם למבוגרים.

מלבד המבוגרים־הצעירים, בפרט באזורים עירוניים, פועלים סוגים שונים של מסגרות חדשניות בהתאם לקהל היעד. קהילות בהתהוות, לדוגמה, בשל הקסם הסטארט־אַפּי שלהן והגישה של "שילוב והכלה קיצוניים", מושכות אליהן הרבה יותר יהודים מה"שוליים" או כאלה ש"דורשים חיבור" מאשר בתי הכנסת המסורתיים או הפדרציות היהודיות. קבוצה זו כוללת אנשים שלא היו בעבר חלק מעולם היהדות הממוסדת או שהתנתקו ממנו. לעיתים קרובות הקהילות הללו גם מושכות אליהן מספר גדול יחסית של "שוחרי יהדות" שאינם יהודים. חשוב לומר, כמובן, שרוב בתי הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיביים היום הם יותר ויותר ידידותיים ומשלבים. אבל הקהילות המתהוות כבר "נולדו ככה", כניסוחה של כוכבת הפופ ליידי גאגא, ואינן שואפות להפוך לכאלה. או כפי שאמרו כמה וכמה מהמרואיינים שלנו – הן אינן "אשכנורמטיביות".⁶⁸

זאת ועוד: גם מנהיגי הקהילות המתהוות וגם רבנים בזרמים המקובלים מציינים שמלבד קבוצה קטנה של יהודים "מקצוענים" ומעורבים במיוחד, שאוהבים "לדלג" מבית כנסת אחד למשנהו ועשויים להיות חברים בכמה ארגונים – על פי רוב בתי הכנסת הממוסדים והקהילות המתהוות מושכים אליהם קבוצות אוכלוסייה שונות זו מזו: מי שמרגישים בנוח כשותפים פעילים בקהילה היהודית המבוססת ומי שנמצאים בשוליה.

משתתפי המניינים העצמאיים, לעומת זאת, הם ברובם מבוגרים־צעירים, ובשנים האחרונות גם משפחות צעירות שבדרך כלל מרגישות מאוד בבית בעולם היהודי. מלבד המניינים העירוניים הגדולים, כגון הָדָר, רבים מהם מבקרים גם בבתי כנסת מהזרמים המרכזיים ולפעמים אף חברים בהם, בייחוד בעלי המשפחות שבהם.

סוגים אחרים של מיזמים הנדונים כאן שונים זה מזה מבחינת קהלי היעד שלהם. יש בהם, כמו בית מוישה או רשת הִלל, המכוונים לצעירים עירוניים בעלי רקע יהודי מוצק יותר או פחות. קהילות הקְהֵל נוטות למשוך אליהן את מי שבאים מרקע חלש יותר. תוכניות לימוד כמו הָדָר או סְבָרָה נוטות גם הן למשוך אליהן קהלים מעורבים.

חוסר איזון מגדרי?

הספר Matrilineal Ascent/ Patrilineal Descent ("עלייה בהשפעה מצד האם, ירידה בהשפעה מצד האב") מאת סילביה ברק פישמן ודניאל פּרמר, שיצא לאור ב־2008,⁶⁹ הסב את תשומת הלב לתופעה חדשה בעולם היהודי באותה עת – פער מגדרי גדל והולך בארגונים יהודיים לא־אורתודוקסיים. במחקר שנעשה לצורך כתיבת הספר נמצא שבזמן שנשים ביהדות הרפורמית, ובמידה פחותה בקונסרבטיבית, מגבירות את מעורבותן ותופסות עמדות מנהיגותיות – הקהילה היהודית חוֹוה פרישה של גברים מאותם מרחבים עצמם. המחברים ציינו שנכון לשנת 2008 עלה מספר הנשים בהרבה על זה של הגברים כמעט בכל מסגרת ובכל שכבת גיל. הדבר התבטא גם במנהיגות הדתית; במחזור שהתחיל ללמוד בשנת 2005 בהיברו יוניון קולג׳ (בית המדרש לרבנים של התנועה הרפורמית) היה מספר הנשים כפול ממספר הגברים, ובאופן כללי יותר נשים השתתפו בתפילות, בתוכניות חינוכיות למבוגרים, בתוכניות מנהיגות למתנדבים ובאירועי תרבות בקהילה. אז כמו היום, המחברים מציינים שהאזור היחיד שעדיין יש בו רוב לגברים הוא "משרדי ההנהלה", קרי בקרב מחזיקי המשרות הבכירות. פישמן ופרמר מוסיפים שיותר ויותר מחקרים מצביעים על שיעור נמוך של גברים לעומת נשים מבחינת הזדהות עם היהדות, קשר אתני, חברתי, משפחתי או לאומי ליהדות, חיבור לרשתות חברתיות יהודיות ומעורבות במסגרות יהודיות. כמו כן, גברים נוטים פחות מנשים להעריך את היותם יהודים כתרבות בפני עצמה, ויש פחות סיכוי שיבקרו בישראל, ישתייכו לזרם דתי או שיהיו להם חברים יהודים.

הכותבים מסבירים שאומנם היהדות הליברלית בצפון אמריקה שאפה להגיע לשוויון מגדרי, ואולם במקום זה היא השיגה "עדיפות נשית משמעותית ובולטת לעין". לטענת המחברים, ההטיה לכיוון הנשי הביאה לירידה בערכה של היהדות הליברלית בעיני חלק מהגברים. כדי לקיים חברה יהודית בריאה ותוססת, הם מדגישים, דרושה מעורבות פעילה של שני המינים כאחד.

יתר על כן, פרישתם של הגברים מן החיים היהודיים הדתיים והקהילתיים משפיעה על בחירתם עם מי להתחתן וכיצד לגדל את ילדיהם. מחקרים מראים שגם כאשר נשים יהודיות נישאות לגבר לא־יהודי, יש סיכוי גדול יותר שהן ינהיגו אורח חיים יהודי בבית, יצטרפו לתוכניות לזוגות בין־דתיים וישתדלו לבקר בבית כנסת או להשתתף בחיי הקהילה היהודית לעומת גברים שנשואים לבת זוג לא־יהודייה.

לטענת פישמן ופרמר, זוהי מגמה המזינה את עצמה מכמה סיבות. למשל, גברים יהודים אמריקאים חשים כי התרבות הסובבת מחשיבה פעילויות דת שנשים נוטות יותר להתחבר אליהן ומייחסת ערך פחוּת לפעילויות אחרות, "דתיות פחות", שעשויות לדבר יותר אל גברים. כמו כן, כשגברים צעירים חווים את הפעילות במסגרת יהודית כחוויה נשית מעיקרה, חוסר הייצוג של דמויות גבריות עשוי לגרום להם לניכור ולהותיר אותם אדישים להוויית בית הכנסת.⁷⁰ התנועה הרפורמית, שהיא הנפגעת העיקרית ממגמה זו, ניסתה להתמודד עימה ולחבר את הגברים מחדש על ידי השקה מחודשת של "אחוות אחים" בתור "הגברים של היהדות הרפורמית", הפקת הגדה של פסח שהגבר בה עומד במרכז⁷¹ ופרשנות גברית מודרנית לתורה.⁷²

האם ההשתתפות הגברית הפוחתת וההשתתפות הנשית הגוברת רלוונטיות גם בעולם הקהילות המתהוות, מחוץ לזרמים המרכזיים? אם התנועה הרפורמית, שסובלת במיוחד מן הירידה בהשתתפות של גברים, תציב את השילוב, ההכלה והשוויון המגדרי בין היעדים המרכזיים שלה, מה המשמעות של זה לעתידן של הקהילות המתהוות, שדורשות ומקיימות שילוב והכלה רדיקליים? מנגד, ייתכן שהקהילות הללו, שמקדישות מאמצים עצומים כדי להגיע לשילוב הרצוי, מצאו את הדרך להפוך את המגמה הזאת.

סקר מקיף שנעשה ב־2007 במניינים העצמאיים ובבתי הכנסת החדשים מצא שגם בקהילות האלה יש מגמה של חוסר פרופורציה בנוכחות ובהשתתפות של נשים לעומת גברים.⁷³ המחקר השווה את נתוני המניינים והקהילות המתהוות, שרק התחילו להתגבש באותה עת, לנתוני הסקר הכלל־אמריקאי של בתי כנסת (הסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית – NJPS) מהשנים 2000–2001. החוקרים מצאו שבבתי הכנסת מהזרמים המרכזיים, כפי שדווח בסקר, קצת יותר ממחצית מהחברים היו נשים (53%). את השוויון־בקירוב הם ייחסו ל"נוכחות של זוגות נשואים בקהילות הקונבנציונליות". עוד קבע המחקר כי "כמעט שני שלישים ממשתתפי הקהילות המתהוות הן נשים, ביחס מספרי של כמעט 2:1 לעומת הגברים". החוקרים הסבירו ש"הפער המגדרי בהשתתפות בחיים הדתיים בכלל ובחיים היהודיים בפרט כבר תועד במקומות רבים […] אולם הוא מפתיע כשמדובר בקהילות המתהוות, שכן אלה נשענות במידה כה רבה על מבוגרים־צעירים יותר ולא־נשואים, היכן שהפער בהשתתפות הדתית בולט במיוחד (נשים פעילות בקהילה היהודית יותר מגברים), [מלבד האורתודוקסים]".

המחקר הראה שבקרב המניינים העצמאיים עמדו שיעורי ההשתתפות על 62% נשים (לעומת 35% גברים), 62% בקהילות מתהוות בראשות רב או רבּה ו־70% בקהילות מתהוות "אלטרנטיביות".⁷⁴
האם הממצאים הללו עדיין נכונים מעל לעשור לאחר מכן? אין ביכולתי להציע אלא "תחושה", אומדן או תשובה אנקדוטית, שכן מאז 2007 לא בוצעו סקרי עומק כגון זה. לשתיים מן הקהילות המתהוות היו נתונים מדויקים יותר של הפילוח הדמוגרפי אצלן, והן שיתפו אותנו במידע.

אף כי בהנהגות של הקהילות המתהוות יש שיעור גדול של נשים, באחדות מהן יש מספרים שווים למדי של נשים וגברים מבחינת ההשתתפות בתפילות ובתוכניות וכן במילוי תפקידים התנדבותיים. ואולם בקהילות אחרות צוין חוסר איזון ברור לטובת הנשים. כמה מהקהילות שמות להן למטרה להשיג שוויון מספרי בהרכב הוועד המנהל וצוותי הנהגה נוספים. מקהילה אחת נמסר שהיות שמדובר בקהילה צעירה ברובה הגדול, הם הצליחו ליישם את חזון השילוב וההכלה בכל הרמות. מקהילה אחרת (כַּוָּנָה) דוּוח שכשם שהמשתתפים משקפים מגוון רחב מבחינת הרקע שלהם – אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים או חילונים/לא־משויכים – כך גם דפוסי ההשתתפות משקפים את אותה חלוקה. רוצה לומר, נראה שיש מִתאם בין הייצוג המגדרי, סוג האירוע והרקע שממנו צמחו המשתתפים.

בקהילת המטבח ("The Kitchen") בסן פרנסיסקו ציינו שאומנם בצוות המקצועי שלהם מכהנות שלוש רבּות, אבל המנהיגוּת המתנדבת ואוכלוסיית המשתתפים בתוכניות ובחיי הקהילה מורכבות שווה בשווה מנשים ומגברים. הרבּה נועה קושנר שיערה שאולי זה קשור למספר הגדול יחסית של חברים מקהילת הלהטב"ק, שלא תמיד יש התאמה בין המין הביולוגי שלהם לתפקידי המגדר החברתי כמו בקהילות אחרות ("יש אצלנו תמהיל בריא בין זהויות גבריות לנשיות").
ממִשׁכָּן שבשיקגו, אחת מהקהילות המתהוות החדשות יותר, דיווחו על רוב קטן של נשים בקרב הנוכחים בתפילות (60%, אולי יותר) והוסיפו שהם משתדלים להגיע לגיוון מגדרי בכל רמות ההנהגה. הרבּה ליזי היידמן (Heydemann) אמרה שכארגון צעיר, הצליחו במִשׁכָּן ליישם את רעיון השילוב וההכלה בכל ועדות המתנדבים ובוועד המנהל, ואכן השיגו איזון מגדרי מלא.
מאגודת כַּוָּנָה שבסיאטל התקבלה תשובה שונה מזו של קהילות אחרות. הרבּה רייצ׳ל נוסבאום גורסת שייתכן כי תופעת העלייה בהשתתפות של נשים מתאימה למקום שהקהילה נמצאת בו על הקשת הדתית. ככל שהקהילה "רפורמית" יותר, כך יהיה בה ריכוז גדול יותר של נשים, ולהפך; היא ציינה שהתופעה אינה קיימת בעולם האורתודוקסי. כפי שיצוין בתת־פרק המוקדש לכַּוָּנָה, רשימת החברים בקהילה זו מייצגת תמהיל פלורליסטי של אנשים מרקעים דתיים שונים, ומגוון התוכניות (תפילות, לימוד תורה, פעילויות רוחניות וכינוסים חברתיים) משקף גישות מגוּונות לחיים היהודיים. כך למשל, במניינים או בקבוצות לימוד שוויוניות יותר יש נוכחות שווה למדי של גברים ונשים, אך תוכניות "רוחניות" יותר באופיין (כגון מדיטציה או סופי שבוע מרוכזים, ריטריטים) מושכים אליהם הרבה יותר נשים מגברים (80% ואפילו יותר). לדברי הרבּה נוסבאום, בתוכניות המיועדות לכל המשפחה אבות רבים יותר לוקחים לידיהם היום את ההובלה במעורבות היהודית של משפחתם – תחום שבעבר האימהות שלטו בו יותר, וכיום יש בו השתתפות שווה של גברים ונשים. הרבּה נוסבאום סיפרה גם כי בסקר פנימי שהם עשו ב־2019 בנושא החברוּת בקהילתם נמצא שיותר נשים נרשמות לאירועים בתור "ראש המשפחה" (63%, לעומת 36% מהגברים), אולם ההשתתפות בשטח נחלקת שווה בשווה פחות או יותר בין הנשים לגברים. לפי הרבּה נוסבאום, אף שהצוות המקצועי בארגון מורכב ברובו מנשים, הרכב ההנהלה היה מאז ומתמיד שווה במתכוון, וכך גם נשיאוּת הקהילה.

מליסה בלבן (Balaban), מנכ"לית עִקָּר מלוס אנג׳לס, אינה רואה חוסר איזון מגדרי בקהילתה. אומנם יצא, כך אמרה, שהמנהיגות הבכירה מורכבת מנשים (היא ושרון בראוס (Brous), הרבּה הראשית), אך שאר הצוות, הוועד המנהל והמנהיגוּת המתנדבת נחלקים באופן מאוזן, והקהילה מקפידה שהגיוון יישמר ברמות רבות ככל האפשר.

בקהילת Sixth & Iמוושינגטון יכלו להתייחס לנתונים מדויקים, מאחר שכל השתתפות מותנית בהרשמה מקוּונת. על פי הנתונים מן השנים 2016–2019, יש בקרב המשתתפים בקהילה רוב מובהק לנשים (43%; גברים – 22%). 35% בחרו שלא לציין את מינם (אם כי מבט מהיר ברשימת השמות מלמד על רוב של נשים גם בקבוצה זו). הרב ג׳סי פּייקין (Paikin; לשעבר
מ־Sixth & I), שמסר את הנתונים, ציין כי האי־איזון המגדרי קיים גם בקרב צוות עובדי הקהילה, הכולל 14 נשים ו־4 גברים במשרה מלאה.

מקהילת מעבדה (Lab/Shul) בניו יורק דוּוח כי בדרך כלל משתתפות יותר נשים מגברים בתוכניות, וכך גם בהנהגה המקצועית והמתנדבת, בייחוד בלימודי דת ובניהול טקסים יהודיים. עם זאת, בוועד המנהל ובוועדת הטקסים יש מספר שווה של נשים וגברים, והקהילה רגישה לשמירה על האיזון הזה. הרב עמיחי לאו־לביא סבור שאולי השינוי שעברה היהדות, מדת שמרנית וגברית בעיקרה להעצמת נשים ושיבוצן בעמדות מנהיגות, הרחיק לכת אל מֵעֵבר לשוויון ושינה את הדינמיקה להובלה של נשים. לדעתו, עם הזמן נראה את חזרתם של הגברים למרחב.

אלי קונפר (Kaunfer), ממייסדי תנועת המניינים העצמאיים, העריך שיש רוב מסוים לנשים בקרב משתתפי המניינים הללו ברחבי ארצות הברית. להערכתו מדובר ביחס של 55% נשים ו־45% גברים. אם האומדן הזה מדויק, כי אז מסתמנת תנודה לעבר שוויון מגדרי גדול יותר בהשתתפות. ואם כך, מתחדדת ההבנה שבתחילת הדרך השתתפו במניינים העצמאיים בעיקר מבוגרים־צעירים עירונים ורווקים, אבל מאז התנועה התפשטה לפרוורים ויש בה היום יותר משפחות, בדומה יותר למצב בבתי הכנסת הרגילים. לחלופין, ייתכן שהדבר מצביע גם על המשיכה הגוברת של מסגרות מסוג זה.

קהילות רוחניות אלטרנטיביות או קהילות בהתהוות

מאמצע שנות ה־90 של המאה ה־20 ועד לאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים הייתה פריחה של קהילות רוחניות עצמאיות, בעיקר באזורים עירוניים. מחקר משנת 2007 על הקהילות הללו וקהל המשתתפים בהן בחן שלוש קטגוריות: מניינים עצמאיים (קבוצות תפילה בהנחיית חובבנים), קהילות מתהוות בהנחיית רב או רבּה וקהילות מתהוות עם מנהיגות מתנדבת.⁷⁵ בתוך עשר שנים (1996–2006) קמו בצפון אמריקה 80 קהילות כאלה. לא נבדקו מיזמים חדשניים או שיטות פורצות דרך בתוך בתי כנסת ממוסדים.

בשנים הללו הושקע רוב המאמץ בחקר המניינים העצמאיים, שכן הקהילות המתהוות רק התחילו ללבוש צורה. חרף כמה נקודות דמיון בולטות בין אלה לאלה, המניינים העצמאיים שונים משמעותית מן הקהילות המתהוות מכמה בחינות חשובות: הם פועלים עם מנהיגות מתנדבת ומורכבים בדרך כלל מאנשים משכילים מאוד המעורים היטב בעולם היהודי, שרבים מהם התחנכו בסביבה קונסרבטיבית או אורתודוקסית־מודרנית. באופן מהותי, הם נמצאים בנקודת המפגש בין שני הזרמים הללו. הקהילות המתהוות נוטות להתקבץ סביב רב או רבּה כריזמטיים ועל פי רוב קוסמות לאנשים שחשים ניכור כלפי יהדות המיינסטרים, רבים מהם בעלי רקע יהודי קלוש יותר, לצד גרעין קשה של אנשים משכילים ומעורבים מאוד המחפשים את האנרגיה והיצירתיות שמציעות הקהילות המתחדשות.

לקהילות הללו יש גם כמה מאפיינים משותפים: ראשיתן של רובן ביוזמתם של מבוגרים־צעירים ורובן נרתעו מלקרוא לעצמן "בתי כנסת", ובכך אותתו על רצונן להתבדל מן הארגונים הממוסדים. המייסדים והמשתתפים הרגישו שהקהילות עונות על צורך שהגופים הממוסדים אינם מספקים, בדרך כלל על ידי קיום טקסי תפילה אותנטיים ועזי ביטוי וחוויות רוחניות יותר. יתרה מזו, בניגוד לארגונים כגון בתי הכנסת הוותיקים או המרכזים הקהילתיים, שמוגדרים על ידי תפקיד או מיקום, הקהילות החדשות התגבשו כארגונים ממוקדי משימה, שממלאים תפקיד נישתי במערך החדשנות היהודית המתפתחת. ברמה המעשית, המחקר הראה שרוב גילאי 20–40 בקהילות אינם נשואים, לא בתוך הדת ולא מחוץ לה. לעומתם, בבתי כנסת ממוסדים רבים הדינמיקה החברתית והדמוגרפית פונה יותר לחוויה המשפחתית ופחות למבוגרות ומבוגרים רווקים. לפחות בתחילת הדרך, לרוב הקהילות לא היה בניין משלהן, והיה עליהן להשתמש בחללים זמניים או משותפים. הן ניסו מודלים שונים של התארגנות, חברוּת וקבלת החלטות. רובן נטו להעדיף את הטקסטים המסורתיים יותר, אבל בלוויית הרבה מוזיקה, ואחדות מהן אף פיתחו מוזיקה חדשה, שהקלה על המשתתפים להצטרף בקולם והעצימה את החוויה. הבדל אחד משמעותי הוא, כמובן, שרוב המניינים העצמאיים אינם משתמשים בכלי נגינה, לעומת הקהילות המתהוות – שבדרך כלל כן עושות זאת.

ככלל, הקהילות הללו וחבריהן נוטים לעמדות פוליטיות מתקדמות לעומת ארגוני המיינסטרים, יוצרות צירופים חדשים של מסורתיות דתית וקידמה פוליטית ומתנתקות מצירופים מתבקשים. כך למשל, קהילה יכולה להיות קרובה לרוח ההלכה ולקיום מצוות יותר מהקהילות הלא־אורתודוקסיות הוותיקות, אך בד בבד היא תהיה ידידותית ללהטב"קים ופתוחה יותר לעמדות ביקורתיות כלפי ישראל. הרצון להימנע מתוויות של זרם כלשהו נועד בעיקר כדי שלא להרחיק אנשים באמצעות ציפיות חקוקות בסלע ומחסומים קבועים מראש. בנוסף, הקהילות הללו הציגו לראשונה התרחקות ממה שנתפס בעיניהן כנרטיבים קלסיים המקובעים בלב הקהילה היהודית – השואה או ישראל – וחזרה למה שהן מחשיבות גישה אותנטית יותר ליהדות וללימוד תורה. ניסוח החזון היהודי ברוח חיובית ואותנטית ואופיין הנישתי של הקהילות הללו, לפחות בראשית דרכן, מעידים על הכוונות שלהן.

המחקר מצא בקרב המעורבים בקהילות מסוג זה שיעור גבוה יותר של השתתפות פעילה לעומת זו שבבתי הכנסת הממוסדים. החוקרים הותירו מספר שאלות פתוחות, והיום, כעבור עשור, יש באפשרותנו לענות עליהן טוב יותר. האם הקהילות החלופיות הללו, העצמאיות והרוחניות, שבזמנו משכו אליהן בעיקר מבוגרות ומבוגרים־צעירים, יישארו כפי שהן או שהן יתפתחו בהתאמה עם התפתחותם של המשתתפים בפעילותן? האם הן יהפכו לנורמה החדשה וישפיעו על המיינסטרים מבחוץ או יישארו תופעה שולית?

ההיסטוריון יונתן סרנה סבור שמכלול המניינים העצמאיים, המניינים המשותפים (הסַמן הליברלי של העולם האורתודוקסי) והקהילות המתהוות, על אף ההבדלים ביניהם, יוצר את אבני הבניין של "אמצע יהודי" חדש באמריקה ומסרטט לנגד עינינו את התמונה של יהדות המיינסטרים האמריקאית העתידית. במילים אחרות, לנוכח השקיעה שחוּוה התנועה הקונסרבטיבית, מאותן סיבות שהביאו להיחלשות הזרם הנוצרי הפרוטסטנטי, התנועות האלטרנטיביות ממלאות כעת את החלל באנרגיה גדולה.

קהילות בהתהוות

המפורסמות ביותר מקרב המסגרות החדשניות הללו הן, ככל הנראה, שבע הקהילות המרכיבות את רשת הקהילות היהודיות בהתהוות (JEN – Jewish Emergent Network), שכמה מהן היו מן הראשונות שסללו את הדרך להקמת קהילות מצליחות מסוג חדש (כבר בשנת 2005). הרשת הוקמה בשנת 2016 במטרה לחלוק דרכי פעולה שהוכחו כמוצלחות, לשתף פעולה ובסופו של דבר לגייס מימון לתוכנית התמחות משותפת לרבנים. מלבד קהילות הרשת, יש עוד קהילות שאפשר לתארן כ"מתהוות". לא תמיד ברור איפה עובר הגבול בין בית כנסת עצמאי לבין קהילה בהתהוות או בין קהילה בהתהוות לבין בית כנסת יצירתי במיוחד מאחד הזרמים המרכזיים. רבים מן המרואיינות והמרואיינים שלנו תהו שמא בית הכנסת המפורסם בני ישורון ממנהטן צריך להיחשב גם הוא קהילה בהתהוות. אכן, מדובר בקהילה משגשגת בת 200 שנים כמעט, שאיננה משתייכת לשום זרם, המפורסמת בטקסי תפילה יצירתיים ומלאי חיים ויכולה בהחלט להיחשב "קהילה בהתהוות".⁷⁶ יתרה מזו, אחדים מן המרואיינות והמרואיינים ושאר האישים המוזכרים כאן עברו דרך בית ישורון והושפעו מן הקהילה שלו בשלב זה או אחר בחייהם.

שאלנו את עצמנו מה הקהילות הללו עושות כדי למשוך אליהן ביתר הצלחה צעירות וצעירים שלא מחוברים לקהילה היהודית המאורגנת. תהינו גם אם ועד כמה הקהילות המתהוות מייצגות את עתיד בתי הכנסת והחיים הרוחניים באמריקה. במילים אחרות, מה הקהילות האלה עושות (נכון), ומה אפשר ללמוד מזה על הכיוון שיהדות אמריקה הולכת אליו? כמובן, אם יש לקח אחד ששנת 2020 לימדה אותנו, הרי הוא שאירועים ומסלולים יכולים בקלות ובלי הכנה מוקדמת להשתנות בהשפעת גורמים חיצוניים.

טוֹבּין בלצר (Belzer), סוציולוגית חוקרת יהדות בת זמננו, עקבה אחר ההתפתחות של קהילות אלה ושל עוד מיזמים יהודיים עצמאיים מראשיתם. לדעתה, הקהילות המתהוות יכולות לרמז על הכיוון העתידי של יהדות אמריקה: במרכז יעמדו נושאי השילוב וההכלה והכללתם של אנשים שמחוץ לזרם המרכזי – מי שאינם יהודים, שלא גדלו כיהודים, שרואים בעצמם "סוג של" יהודים, אנשים שהרקע היהודי שלהם רופף או בעלי זהויות משולי החברה. הדברים רלוונטיים בעיקר לאחת הקבוצות שגדלות בקצב המהיר ביותר בעולם היהודי – זו של היהודים הלא־לבנים, בכללם מזרחים ואנשים ממוצא גזעי מעורב – שלהערכתה של בלצר שיעורם הוא למעלה מ־10% מן הקהילה היהודית דהיום.⁷⁷ מעבר לכך בלצר טוענת שהסיפור האמיתי הוא סיפורם של יהודים צעירים שזוכים להעצמה ויוצרים מסגרות וחוויות שיהיו משמעותיות בשבילם באופן אישי מחוץ לממסד. אלא שלפי שעה, לפחות, המימון עדיין תלוי במידה רבה באותם תורמים וקרנות שמממנים את החיים היהודיים הממוסדים, אשר לא פעם מחליטים מה יצמח ומה ינבול.

עם רשת הקהילות היהודיות המתהוות JEN נמנות הקהילות שלהלן, בסדר מקרי בהחלט: עִקָּר בלוס אנג׳לס, המטבח (The Kitchen) בסן פרנסיסקו, המעבדה (Lab/Shul) ורוֹמְמוּ בניו יורק, מִשׁכָּן בשיקגו, Sixth & I בוושינגטון הבירה ואגודת כַּוָּנָה בסיאטל. במבט ראשון לא מובן מה מחבר את כל הקהילות האלה יחד. מקצתן דבקות בהלכה ובמסורת יותר מאחרות, מקצתן מתמקדות יותר בהיבט של בניית קהילה, ומקצתן שמות דגש רב יותר על הזדמנויות למידה.

הרבּות והרבנים המייסדים באים מרקעים שונים וממקורות השפעה שונים. שרון בראוס (עִקָּר), רייצ׳ל נוסבאום (כַּוָּנָה), ליזי היידמן (מִשׁכָּן) ועמיחי לאו־לביא (מעבדה; Lab/Shul) הוסמכו לרבנות במוסדות קונסרבטיביים. דיוויד אינגבר (רוֹמְמוּ) הוסמך בידי הרב זלמן שחטר־שלומי, מייסד התנועה להתחדשות יהודית; נועה קושנר (המטבח; The Kitchen) הוסמכה בהיברו יוניון קולג׳, ושירה סטטמן (Sixth & I) בבית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת (Reconstructionist Rabbinical College). כל אחד ואחת מהם ספג השפעות חשובות אחרות לאורך מסעו בעולם היהודי. אינגבר ולאו־לביא, לדוגמה, גדלו בחינוך אורתודוקסי. אחרות חוו חוויות מעצבות מחוץ להקשרים של זרם מסוים, בכללם קהילות מתהוות אחרות, בני ישורון שהוזכר לעיל, המניינים העצמאיים וסניפי הִלל באוניברסיטאות.

ואולם לצד ההבדלים יש גם נקודות משותפות חשובות. כל הקהילות מציינות בסיפוק שהן:⁷⁸

• מגדירות ערכים חדשים בחיי הקהילה היהודית במאה ה־21;
• מפגינות רוח ניסיונית של נטילת סיכונים, מתוך נכונות לבחינה מחודשת של כל הנחות היסוד – החל במבנה הארגוני, עבוֹר בטקסטים ובטקסים, וכלה בהרכב הצוות והשימוש בחלל הפיזי. קהילת המעבדה (Lab/Shul) אף מרחיקה לכת עד כדי ההכרזה ש"אלוהים הוא אופציה";
• פתוחות ללא סייג ליהודים וללא־יהודים מכל מוצא ורקע.
• נטועות עמוק במסורת היהודית, ועם זה חדשניות ומוכנות לקרוא תיגר על המסגרת מבפנים;
• מקדמות תכנים יהודיים עשירים ומעמיקים; לימוד תורה הוא חלק בלתי נפרד מכל פעילות;
• רואות ביהדות כלי לקידום צדק חברתי;
• אופטימיות, אנרגטיות ומרוממות נפש.

לדעתו של פרופ׳ ג׳ק ורטהיימר, כמשקיף מבחוץ, הצירוף של חוויה מוזיקלית ותוססת, פתיחות קיצונית לכל יהודי ולא־יהודי באשר הם והתערובת הייחודית של שילוב, הכלה ונגישות עם דעות פוליטיות מתקדמות, וכל זה בלי לדלל את התוצר היהודי – הצירוף הזה הופך את הקהילות המתהוות למסגרות ייחודיות.

מעבר למונחים טרנדיים, מה המשמעות של כל זה? האם הקהילות הללו באמת שונות מבתי כנסת רפורמיים, שבהם לפעמים שליש מהחברים או יותר אינם יהודים ובכל זאת מרגישים חלק מחיי הקהילה; מקהילות שבהן חברים להטב"קים ממלאים תפקידים משמעותיים ואפילו מחזיקים במשרות מנהיגותיות; מקהילות שבהן יהודים לא־לבנים משתלבים היטב, רובם ככולם, במארג הקהילתי?
לדברי בלצר (ואחרים), מבחינות מסוימות הקהילות בהתהוות באמת אינן שונות כל כך מבתי כנסת ותיקים מסוימים; ביסודו של דבר הן אינן אלא "בתי כנסת טובים יותר", שמכירים בחשיבות של הפקה, זרימה ומוטיבים תאטרליים ומתכווננות לערכים אלה כדי להתחבר להלוך הרוח המודרני ולרגישויות של מי שלא יָנקו הוויה יהודית עם חלב אימם.

ליסה קולטון, מייסדת ונשיאת חברת הייעוץ דָרים אונליין (Darim Online), התייחסה גם היא לצביונן המשלב והפלורליסטי של רבות מן הקהילות הללו, שמצליחות כנראה לחבר יהודים צעירים שאחרת היו מתעניינים פחות בקיום חיים יהודיים.⁷⁹ לדעתה, כדי להצליח, הארגונים היהודיים המודרניים זקוקים למודל פרואקטיבי יותר. כלומר, החברים אינם יכולים להיות סתם צרכנים פסיביים ש"מתייצבים, מתיישבים, מדקלמים שורות וכותבים צ׳ק". תחת זאת, על הקהילות לעודד השתתפות פעילה ולהזמין את המשתתפים לתרום מעבר לתשלום דמי החברות – זמן, כישרון או אנרגיות. קולטון תיארה בשיחתנו מערכות יחסים שבהן "הראש למטה והרגליים למעלה", כשחברי קהילה יוזמים ומקדמים מגוון צורות של "היות יהודי" (בגבולות ההיגיון, הקפידה להוסיף) המקבלות תוקף וכבוד מצד הקהילה. בעיניה, אחד הכישלונות בחיי הקהילה היהודית המודרנית הוא "התמקצעות יתר", אשר באופן פרדוקסלי אינה מעצימה את היהודי הממוצע אלא להפך – מובילה לתחושה אנמית. יחידים ומשפחות צריכים אפוא לקבל תפקיד פעיל יותר בבניית הקהילה שלהם ולקבל אחריות על חלקם בחינוך היהודי ובמעורבּות של משפחתם.

גם ג׳סיקה מק׳קורמק (McCormack), מנהלת תוכנית ההתמחות לרבנים של רשת הקהילות בהתהוות JEN, נדרשה בריאיון איתה לתפיסת השילוב וההכלה. לפי מק׳קורמק, אומנם תאורטית רוב בתי הכנסת הלא־אורתודוקסיים מקבלים בברכה כל אדם, אבל למעשה הם נוטים להיות "אשכנורמטיביים", כלומר רוב החברים בהם הם אשכנזים (לבנים) ונורמטיבים מבחינת העדפה מינית ומגדרית. התוצאה היא שיהודים רבים ממשפחות מעורבות, יהודים מבחירה, לא־יהודים המתלווים לבן או בת זוג יהודים וא.נשים מקהילת הלהטב"ק – אשר יחד מהווים חלק ניכר מן האוכלוסייה היהודית, בייחוד מקבוצות השוליים – עשויים להרגיש שלא במקומם במסגרות מיינסטרימיות שכאלה.

מק׳קורמק מתארת מִגוון חידושים שאימצו רבות מהקהילות בהתהוות כדי להגביר את כוח המשיכה שלהן למנותקי הקהילה היהודית הרחבה. אולי כחלק מהאופי הסטארט־אפי שלהן, הקהילות נוקטות חשיבה חדשה ותכנון מחודש של כל דבר, החל מפרישׂת החדר ועד לארגון התפילות באופן המשלב ביותר האפשרי. התפילות ברובן אינן פורמליות ופעמים רבות הן מתקיימות ב"מעגל", בלי הפּאֵר שדיבר יותר אל הדורות הקודמים ושעדיין מכתיב את העיצוב של בתי כנסת ממוסדים רבים. המוזיקה נבחרת בתשומת לב ונושאת אופי מדיטטיבי, כך שאנשים שאין להם רקע יהודי מוצק יכולים להתחבר בקלות ולהצטרף גם אם אינם יודעים לקרוא עברית או אינם מתמצאים בסידור התפילה. הסידור עצמו, שבאחדות מהקהילות נמסר לעיצוב גרפי מקצועי, בנוי כך שיהיה נגיש למצטרפים החדשים. החוויה הקהילתית בכללותה בנויה כך שיש לה נקודות כניסה רבות המאפשרות התחברות במגוון דרכים. כל זה נעשה, לדעת מק׳קורמק ואחרים, בלי לרדד את עוצמת החוויה היהודית. עם זאת, התפילות מתנהלות רק או כמעט רק בעברית, ובכמה מהקהילות הטקסטים דומים לטקסטים של בתי הכנסת הרפורמיים או הקונסרבטיביים. מק׳קורמק העריכה שכ־15% מן האנשים בקהילות הללו הם יהודים "מבטן ומלידה", עובדי ארגונים יהודיים ורבנים ללא הסמכה רשמית, כולל מישיבות סמוכות המשתייכות לאחד הזרמים, ואילו שאר ה־85% הם בעיקר יהודים לא־משויכים, יהודים מבחירה או לא־יהודים.

אשר לישראל ולפוליטיקה באופן כללי, מק׳קרומק סבורה שהקהילות בהתהוות נוטות להיות מתקדמות יותר מבתי הכנסת ה"סטנדרטיים", והן אינן מתנצלות על כך, אף כי הן קשורות בנימי נפשן לישראל. המצב הוא אפוא כזה שבית כנסת קהילתי משרת אזור דמוגרפי מסוים וחייב להתאים את עצמו למגוון דעות פוליטיות, ואילו הקהילות המשתייכות לרשת הקהילות המתהוות JEN, לפחות בזמן הנוכחי, אינן חייבות לעשות זאת. כלומר, שלא כמו בתי כנסת שמעסיקים (או מפטרים) רבנים, ואשר על כן הללו מקפידים משום כך להתנהל בדחילו ורחימו כדי שלא לפגוע במי מאנשי הקהילה – הקהילות המתהוות התגבשו סביב הרבנים או הרבּות והחזון המסוים שלהם. עניין זה מאפשר למנהיגים הרוחניים להתבטא ביתר חופשיות בנושאים פוליטיים.

במבט לעתיד מק׳קורמק תוהה אם הקהילות הללו יישארו "סטארט־אפים פורצי דרך" או יתגלגלו ויהפכו לבתי כנסת סטנדרטיים ככל שחבריהן יוסיפו שנים ויקימו משפחות משלהם –
שלב שרבות מהן נמצאות בו כעת, עשור או יותר לאחר ייסודן. היא ציינה שרוב הקהילות המתהוות (מלבד Sixth & I, שתידון בנפרד) כבר עברו שינוי ממבוגרים־צעירים להורים צעירים והתאימו את עצמן למצב החדש. היום לרובן כבר יש בתי ספר דתיים וקבוצות נוער, והן מוסיפות עוד תוכניות לחיבור המבוגרים־הצעירים הנוכחיים. אחדות אפילו מציעות תוכניות למבוגרים יותר, שכן רבים מאנשי הגרעין המקורי שכנעו את הוריהם להצטרף (בקהילת עִקָּר קוראים בחיבה לקבוצת המבוגרים "אָלטֶע רוֹקֶרס" – על משקל "אלטֶע קָאקֶרס", כינוי לזקנים ביידיש).

מק׳קורמק הדגישה לפנינו שהמידה שבה הקהילות המתהוות, וקהילות בכלל, יכולות להישאר רלוונטיות ומודרניות תלויה במידה שהן מוכנות לשמור על זריזות בקבלת החלטות, נטילת סיכונים ועידוד מהפכים דוריים. משום כך הרשת הקימה תוכנית התמחות לרבנים שיעצבו את דור המנהיגים הבא – למען קהילות אלה ולמען האקוסיסטם של החדשנות היהודית. לתוכנית יש אפילו השפעה מסוימת על בתי הכנסת הממוסדים.

גם קולטון התייחסה לשאלה כיצד קהילות כאלה יכולות להישאר עכשוויות ורלוונטיות. לדעתה, בקהילה שלה, וגם באחרות, משתדלים להבחין בין היבטים של המסורת היהודית שיש לשמר אותם לבין מבנים מוסדיים שאולי שירתו היטב את הדורות הקודמים אך הם פחות רלוונטיים היום. לפיכך, לטענתה, קל יותר לפעמים ליצור קהילה חדשה מלהבריא קהילה קיימת ולשנות מן היסוד את התרבות שלה. הסיבה לכך, לדעתה, היא שהמנהיגים והתורמים הנוכחיים מצפים לעיתים קרובות למערך פעילויות והתנהגויות שלא תמיד הולם את מה שקהל היעד מחפש. לפי קולטון, אם מוסדות מסוימים מעוניינים להסתגל למצב החדש, כדאי שישקלו להשיק מסלולים מקבילים, כגון מניין עצמאי בתוך הקהילה. בדרך זו ניתן ליצור מרחבים חדשים כדי לקרב אנשים חדשים ולהעצים מנהיגים חדשים מקרב הקהילה ועם הזמן להשפיע על התרבות הקיימת. כמו רבות מהמרואיינות גם קולטון התייחסה לכך כאל צורה של חדשנות משבשת בחיים היהודיים, ממש כמו שהפלטפורמה השיתופית של ויקיפדיה החליפה את אנציקלופדיה בריטניקה.

כדי לנסות ולהבין מה מייחד את הקהילות האלה מקהילות אחרות ומדוע נראה שהן באמת מצליחות כל כך במקומות שבתי הכנסת הממוסדים נכשלים ריאיינּו אנשי מפתח בקהילות הללו. התמונה הכוללת שקיבלנו היא לא כל כך של חדשנות קיצונית – אם כי השפה הנהוגה בקהילות יוצרת לא פעם רושם כזה – אלא יותר של התפתחות הדרגתית של חוויית בית הכנסת. אנשים רבים שאינם מכירים היטב את הקהילות הללו, וכמה שמכירים אותן טוב למדי, תוהים עד כמה הן באמת שונות מבתי כנסת רפורמיים או קונסרבטיביים. זו אחת השאלות ששאלנו בראיונות שביצענו. למען הסר ספק, איש מן המרואיינים מרשת הקהילות בהתהוות JEN לא טען שהן עושות משהו ממש מהפכני או שהן מנסות לתפוס את מקומם של בתי כנסת קיימים, גם אם השימוש במונחים כגון "חשיבה חדשה" ו"תכנון מחודש" יוצר רושם שונה. אולי דווקא הנכונות להיות כל כך פתוחים ולהביא בחשבון כל אפשרות מסבירה במידת מה את ההצלחה היחסית במשיכת אנשים משולי הקהילה היהודית, יותר מן התוצאות עצמן. אולי מה שמתגלה לנגד עינינו הוא, כמו שאמרו כמה מרואיינים, "פשוט בית כנסת מצוין", שיודע להתכוונן ולהסתגל לרגישויות המודרניות ולתת שירות למנותקים מהקהילה.
הרב אלי קונפר ממכון הָדָר ציין שלא מעט בתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים ממוסדים ניסו בעבר ליישם כמה מן המאפיינים של רשת הקהילות המתהוות JEN, ויש בהם אף שהצליחו בכך. מה שמייחד את ההצלחות הללו, לטענתו, הוא מידת הכישרון ורמת האנרגיה. הרבּות ומנהיגי הקהילות הנוגעים בדבר מצטיינים באישיות ייחודית, והקהילות המתהוות מעניקות חופש פעולה מלא לאנשים אלו.