סקירה מקיפה אודות ההתחדשות הזהותית והתרבותית של הקהילות היהודיות בצפון אמריקה.
מאת: דן פפרמן
כדי לתהות על קנקנן של הקהילות המתהוות ושל קהילות אחרות המתבלטות בחדשנותן שוחחנו עם דמויות מרכזיות בכל אחת מהן. היו לנו המון שאלות: למה הקהילות הללו נוסדו כרשויות נפרדות במקום לבנות אותן בתוך קהילות קיימות; למה הן עצמאיות ואינן משתייכות לזרם כלשהו; אילו תוכניות הן מפעילות; כמה אנשים מעורבים בהן; מיהם אותם אנשים; מה יחסי הגומלין ביניהן לבין הקהילה היהודית הממוסדת; מהי עמדתן כלפי ההלכה; איך הן מתחברות למסורת; לישראל; מהי עמדתן כלפי לא־יהודים; אילו חידושים הן מכניסות ליהדות ולחיי הקהילה; ולאן לדעתם פניה של יהדות אמריקה? סיכומי השיחות מובאים להלן. יש לומר כי המחקר איננו מחקר מקיף או ממצה.
עִקָּר, לוס אנג׳לס
קהילת עִקָּר היא הוותיקה ואולי המוכרת ביותר מקרב הקהילות המתהוות. היא הוקמה ב־2004 בידי הרבּה שרון בראוס (Brous) והתפרסמה ברחבי ארצות הברית לטובה, וכך גם בראוס, שהייתה בת 47 כשריאיינו אותה. היום הקהילה מונה מעל 900 משפחות, כלומר בין 1,500 ל־1,800 נפשות, והיא מחלוצות המודלים החדשים לחיים בקהילה יהודית ולמעורבוּת בה.
לדברי מליסה בלבן, הנשיאה הראשונה והמנכ"לית הנוכחית של עִקָּר ויו"ר רשת הקהילות היהודיות בהתהוות JEN, בראוס ושותפיה החליטו ליצור קהילה יהודית מן הסוג שראו בעיני רוחם אך לא מצאו כמוה בלוס אנג׳לס. אחדות מהקהילות היו מסורתיות ודתיות מאוד, אחרות התמקדו יותר בשילוב ובצדק חברתי. הרעיון בבסיס הקמתה של הקהילה החדשה היה לשלב "לימוד תורה אמיתי, תפילה עוצמתית וצדק חברתי" – שילוב שבעיני בראוס הוא עיקר מהותה של היהדות (ומכאן שמה של הקהילה). עִקָּר, כמו שאר הקהילות ברשת הקהילות בהתהוות JEN, אינה משתייכת לזרם מסוים. בראוס עצמה הוסמכה לרבּה קונסרבטיבית ושומרת על זיקה לתנועה. היא גם הושפעה מאוד מקהילת בני ישורון שבמנהטן, שבה השתתפה פרק זמן מסוים. מייסדות עִקָּר לא רצו שאנשים יימנעו מלהגיע בגלל תוויות מוסדיות ומגבלות לכאורה, שנראו להן פחות רלוונטיות לימינו.
הקהילה מתכנסת לתפילות בכל שבת בבוקר ובערב שבת פעם בשבועיים.80 יש לה בית ספר ללימודי יהדות הפועל פעמיים בשבוע, כולל בשבת. הקהילה גם מעורבת מאוד בעניינים שקשורים בצדק חברתי ובפעילות בין־דתית. מאז היווסדה ועד לאחרונה הפעילויות התקיימו במבנה שכור, אך לפני זמן מה רכשה הקהילה נכס שבו היא מתכננת לפתח את מרכז עִקָּר לקידום מעורבות יהודית, שיתופי פעולה בין דתות וצדק חברתי.
בלבן ציינה בשיחתנו כי "הקהילה שקועה כעת בעיצוב ובבנייה של ׳מרכז עִקָּר׳ – פלטפורמה יהודית למעורבות רוחנית, אינטלקטואלית, אמנותית ואזרחית בלב לוס אנג׳לס, שהיא מן הערים היצירתיות והרבגוניות ביותר בעולם. קהילת עִקָּר משתפת פעולה עם CCSM, מלכ"ר לפיתוח פתרונות דיור בר השגה, לצורך בניית למעלה מחמישים יחידות דיור תומך קבוע במתחם למען אזרחים ותיקים חסרי דיור בקהילה. אנו מקווים ששותפות זו תשמש מודל לקהילות דתיות נוספות לכלול דיור בר השגה בתכנון המרכזים שלהן. כרגע אנו נמצאים בשלב העיצוב הסכמטי, ואני מקווה שנחנוך את המתחם בתחילת 2024".
לפי בלבן, הגרעין היציב והקבוע של הקהילה (כ־10%) מורכב מאנשי מקצוע בארגונים יהודיים, פרחי רבנות ורבנים לא־מוסמכים מהאזור. עוד כ־30% משתייכים למסגרת יהודית זו או אחרת. השאר הם יהודים שהרקע שלהם ביהדות רופף או שהם חסרי בסיס יהודי, משפחות בין־דתיות ואף אנשים שעִקָּר היא הקשר היהודי היחיד שלהם. לדעתה של בלבן, הסיבה שהקהילה קוסמת לפלח האוכלוסייה הזה, יותר מבתי הכנסת הממוסדים, היא הצירוף של שילוב והכלה ללא סייג ודגש על הנגשת היהדות, בלי לרדד את ההיבטים היהודיים על ידי הכנסת יותר אנגלית או קיצור התפילות. התפילות נמשכות כשלוש שעות ומתקיימות ברובן בעברית, ועם זה הן מלאות חיים, שופעות מוזיקה ומתנהלות באופן שמסייע למצטרפים חדשים או למי שאינם בקיאים בתכנים יהודיים להשתתף. במילים אחרות, לפי בלבן, המחסומים לכניסה הוסרו, ומרגע שאנשים באים, הקהילה עוזרת להם להגיע למדרגה גבוהה יותר של יהודיותם.
מודל החברות של עִקָּר מצפה מהחברים הפוטנציאליים למחויבות בארבעה ממדים: מתן צדקה מסוג כלשהו או מחויבות כספית לקהילה; מציאת הדרך האישית והמשמעותית שלהם לעסוק בלימוד תורה; מעורבות פעילה בקהילה, כגון חברוּת בוועד המנהל או פעילות התנדבותית; ופעילות למען צדק חברתי. בהקשר זה התייחסה בלבן לתפיסה המוטעית הרוֹוחת לגבי המבוגרות והמבוגרים־הצעירים וציינה שרבים מהם דווקא מחפשים משמעות עמוקה ואחריות ממשית.
אחת הדרכים שקהילת עִקָּר מצליחה לצבוע בה את היהדות בצבעים מלאי חיים ולמשוך אליה אנשים שקודם לכן היו מנותקים מהקהילה היהודית היא המיזוג הייחודי של יהדות אותנטית ומעמיקה עם זיקה לצדק חברתי ועמדות פוליטיות מתקדמות. לצד ההבדלים בין הקהילות המתהוות השונות, גישה זו עוברת כחוט השני בכולן. ביקורת נוספת לזו שהוזכרה לעיל נגד בתי הכנסת הממוסדים היא שגרסת היהדות של רבים מהם, ובייחוד בהקשר של ציון חגי ישראל, מיועדת רובה ככולה לילדים. לפיכך מבוגרות ומבוגרים־צעירים ללא ילדים או מבוגרים שילדיהם כבר גדלו מעורבים לעיתים קרובות פחות בחיי בית הכנסת. בראוס ביקשה לשוב ולחבר את היהדות לשורשיה, לא פעם באמצעים ברוח ימינו, כגון "קרנבל פורים של צדק". קהילות נוספות באזור לוס אנג׳לס מאמצות מיזמים כאלה, והן אף מוודאות שהתוכניות לחגים ופעילויות אחרות יתאימו גם למבוגרים. לעומת כמה חידושים משמעותיים שהוכנסו בקהילות מתהוות אחרות, למשל בשילובם של אנשים לא־יהודים, הגישה של עִקָּר היא מסורתית יותר ומבקשת לפעול בתוך מסגרת חדשנית ועם זאת הלכתית. כחלק מן ההתמודדות עם האתגר של שילוב ילדים ממשפחות בין־דתיות נהוג בקהילה שכל בני ובנות המצווה טובלים במקווה לפני האירוע החגיגי שלהם, במעין גיור סמלי.
בכל הקשור לישראל ולמעורבות פוליטית – קהילת עִקָּר קשורה בקשר עז לישראל ומחויבת לה, אבל מעוניינת לקיים דיאלוג שיורד לדקויות ואינו נרתע מסוגיות מורכבות. בתוכניות הביקור של משלחות לארץ משובצים תמיד גם מפגשים עם קבוצות של פלסטינים ושל יהודים ביקורתיים כלפי ישראל. גישה זו, המשותפת לכל הקהילות המתהוות, עונה על אחד המכשולים הגדולים המרחיקים את בני ובנות דור ה־Y מן הארגונים הממוסדים, שכן הללו נתפסים בעיניהם לא פעם כתומכים אוטומטית בישראל וכמי שאינם מאפשרים קולות ביקורתיים.
קהילת המעבדה (Lab/Shul), ניו יורק
קהילת המעבדה, כמשתמע משמה – לאבּ = מעבדה (באנגלית), "שוּל" = בית כנסת (ביידיש ובאנגלית־יהודית) – היא הניסיונית ביותר מכל הקהילות המתהוות.81 הרב המייסד של הקהילה הוא עמיחי לאו־לביא, בן 50 בזמן הריאיון, ישראלי במקור ובן למשפחת לאו הידועה.82 בשנת 1998, לאחר ששימש מורה בקהילת בני ישורון, קיבל הרב לאו־לביא את ההשראה להקמת "סיפור סיפורי התורה" ("StorahTelling"), קבוצת תאטרון שמעניקה פרשנות חיה לפרשת השבוע המוצגת אגב הקריאה בתורה עצמה, על בסיס המנהג העתיק של קריאת "תרגום" לפרקי התנ"ך בבית הכנסת.83
לדברי הרב לאו־לביא, בשנת 2007 התפתחה התפיסה של קהילה רוחנית המבוססת על שילוב ועל ניסויים בלתי פוסקים – תהייה ובחינה חוזרת של שאלות היסוד: לשם מה דרושה קהילה בעידן המודרני; איך נראית חברוּת בקהילה היום; איך אפשר לנצל מרחב פיזי באופן מיטבי?
קודם למגפת הקורונה אירחה קהילת המעבדה בין 100 ל־300 איש ואישה בכל שבת, ויותר ממספר זה בשבתות של חגיגת בר או בת מצווה, ובין 2,000 ל־2,500 אנשים בתפילות ראש השנה ויום כיפור, ועוד כ־1,000 משתתפים בשידור חי מקוון. הגישה של "סיפור סיפורי התורה" התפשטה ברחבי ארצות הברית במקביל לדעיכת המגפה, ובעת כתיבת דברים אלה, לקראת חגי תשרי של שנת תשפ"ג–2022, לאו־לביא צופה שהנוכחות הפיזית בבתי הכנסת תחזור לרמה שהייתה מקובלת בימי טרום המגפה.
טקסי התפילה, שלחלקם יש רשימות המתנה ארוכות, מתקיימים במבנים שונים בשכונות השונות וסובבים סביב מגוון נושאים. שבת אחת יכולה להיות מסורתית יותר ואחרת ניסיונית יותר, כזו שנערכת למשל במועדון לילה בברוקלין וכוללת "שעת קוקטייל", מעגל תפילה וסעודת שבת. אחת השבתות המבוקשות ביותר היא "שבת זֵן", שנערכת בשיתוף עם נזירים בודהיסטים ומשלבת מאפיינים של קבלת שבת עם מדיטציה ומיינדפולנס ברוח הבודהיזם; אירוע זה מושך אליו בעיקר אנשים מהקהילה ה"יהודהיסטית" – מי שנולדו יהודים וחיים על פי הפרקטיקה של הבודהיזם. לטקסי השבת הללו יש רשימת המתנה של מאות אנשים בכל רגע נתון.
הרב לאו־לביא, כמו מרואיינים אחרים שלנו, בחר בהתנהלות עצמאית, ללא השתייכות לזרם מסוים. כמי שגדל בחינוך הדתי בישראל, הוא החל את הקריירה האמריקאית שלו בקהילת בני ישורון, שבאותם ימים הייתה דוגמה ומופת לתפילות יצירתיות ומעוררות השראה. הוא עצמו הוסמך בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים (Jewish Theological Seminary – JTS), אבל עזב את "כנסת הרבנים" (ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים) אחרי שתמך בפומבי בנישואים בין־דתיים. הוא אינו מרגיש צורך להשתייך לתנועה או למערכת גדולה יותר; לתחושתו הוא לא יקבל תמורה לדמי החברות. בצד זה, הוא מעוניין לשמור על עצמאות מלאה כדי לנסות דברים חדשים בלי שיצטרך להיוועץ בארגון גג כלשהו. האדם הממוצע, לפי הרב לאו־לביא, כמעט שאינו שם לב לתוויות הללו היום, ואפילו מתרחק ממגבלות מסוג זה. בשיחה איתו הוא השווה את הזרמים המרכזיים ביהדות לרשתות הטלוויזיה הוותיקות ABC, NBC ו־CBS במצבן היום, כשנטפליקס והוּלוּ הן הדומיננטיות.
כמה מן החידושים הדתיים שקהילת המעבדה הכניסה באים לידי ביטוי בסיסמה "אלוהים הוא אופציה והכול מתקבלים בברכה" ("God optional and everybody friendly"). הקהילה הוציאה מן הטקסטים הדתיים את המילים "אלוהים", "אדון" ו"מלך" ושאר השפה הממוגדרת, ובמקום "אלוהים" נקבע המונח "רוח". במקום בר או בת מצווה יש "ב־מצווה" (B-Mitzvah), והנערים והנערות ממלאים תפקיד פעיל ביצירת טקס פרטי ומשמעותי להם, אגב שזירה של מרכיבים מסורתיים במהלכו.
מרכיבים ניסיוניים נוספים מתקשרים לחשיבה המחודשת על התכלית שבית הכנסת והקהילה משרתים בעידן של העצמת האינדיווידואליזם, בעת שכמחצית מן המשתתפים בכל קהילה יהודית ליברלית אינם יהודים ואינם מעוניינים להתגייר. כיצד אפשר לפתח את הטקס ואת המרחב כך שהם יציעו לאנשים את מה שהם זקוקים לו? איך אפשר להיעזר ביהדות עצמה כפלטפורמה לחידוש ולהתעדכנות בלי להשליך לפח האשפה את המסורות העתיקות? וכיצד, מתי ואיפה הלא־יהודים משתלבים?
בשביל הרב לאו־לביא ועוד רבים בעולם הקהילות המתהוות, אחד האתגרים הראשיים הוא שילובם של לא־יהודים בקהילה. היום יותר צעירות וצעירים יהודים נישאים ללא־יהודים מליהודים ובה בעת בוחרים להישאר מעורבים בחיים היהודיים. התנועה הרפורמית מתירה זה כבר לרבנים שלה לערוך טקסי נישואים בין־דתיים, אך לא כן התנועה הקונסרבטיבית, אף כי שתיהן נוקטות גישה משלבת כלפי משפחות בין־דתיות בהיבטים שונים של חיי הקהילה. בשנת 2017 פרסם הרב לאו־לביא באתר הקהילה שלו את תוכניתו "הצעה לתוכנית שמָחות" ("Joy Proposal"), שבעקבותיה הוא נאלץ לעזוב את כנסת הרבנים הקונסרבטיבים (Rabbinical Assembly).84 בתוכניתו זו הוא ניסח פתרון הלכתי לנישואים בין־דתיים על בסיס הרעיון של "גֵר תושב" – כדי להקנות מקום רשמי וטרמינולוגיה הולמת לבני ובנות זוג לא־יהודים של יהודים בקהילות היהודיות.85
קהילת המעבדה היא אוסף של קהילות מתהוות שאינן מבדילות בין יהודים ללא־יהודים ותחת זאת נותנת הזדמנות לכל אדם שיודע כיצד להשתתף לעשות כן. לאו־לביא אומר שהוא אינו פוסל את האפשרות של גיור למי שבוחרים בדרך זו, אבל מבחינתו אין לכך חשיבות מכרעת. לשם כך הקהילה מציעה את הקורס "יהודי 101" ("Jewish 101") – 18 מפגשים שאחריהם כל אחד ואחת מן המשתתפים יכולים לבחור אם לעבור טקס גיור רשמי אם לאו.
לאו־לביא מדבר גם על עיצוב "חוויית המשתמש" – מונח השאול מתחום ההייטק ומאפיין את עידן הצרכנות שאנו חיים בו. היהדות היא מוצר, הוא אומר, ובית הכנסת צריך להיות סַפּק שירות – של טקסי תפילה, תחושת קהילה, כיתות "ב־מצווה" או לימוד יהדות בצורות אחרות. בשביל קהילת האמנים הניו יורקים שבית הכנסת משרת המוצר הוא מרחב רוחני, ניסיוני ולא־שיפוטי, שההשתתפות בו התנדבותית לחלוטין וניתנת למימוש בכל רגע נתון. לאו־לביא משוכנע שהיהדות, במהותה, היא ארגז כלים של חוכמה ומוסר בעולם כאוטי ולא פעם מבלבל. תפקידו כרב, לתפיסתו, הוא להנגיש את ארגז הכלים הזה ולדאוג שהוא יהיה רלוונטי לרגישויות המודרניות.
הרב לאו־לביא דן בהרחבה בטכנולוגיה בעידן הדיגיטלי, סוגיה שהוא התעמק בה רבות. בעידן שבו אנחנו מבלים חצי מחיינו במרשתת הוא שואל שאלות כגון מה פירוש הדבר להיות באותו מרחב, מה פירוש להיות קהילה ואיך אפשר לשלב את יתרונותיה של הטכנולוגיה בחיינו. כיצד, למשל, יתייחסו דיני ההלכה לבינה המלאכותית בעתיד, כששוב לא יהיה אפשר להבדיל בין מכונה לאדם? האם בינה מלאכותית תוכל להיות חלק ממניין? אלה הן סוגיות, אליבא דלאו־לביא, שחז"ל לא יכלו מעולם להעלות בדעתם.
קהילת המעבדה ייחודית בכך שהיא אינה משתמשת בסידורי תפילה מודפסים. תחת זאת היא נעזרת במסכי וידאו, המשחררים את ידי המתפללים בשעת התפילה וניתנים לעדכון בכל עת. שיעורי הקהילה מועברים באופן מקוון, שיטה שכיחה למדי בעולם היהודי היום. עוד חידוש של "המעבדה" הוא שיחת ועידה שבועית לאמירת קדיש, שבה אנשים יכולים לומר קדיש על קרוב משפחה שנפטר בהשתתפות מניין טלפוני (עשרה אנשים). אף כי הרעיון הוכנס לפעולה לאחר פרוץ מגפת הקורונה, כמוסבר בהמשך, המצאת המניין הווירטואלי של הרב לאו־לביא הייתה חידוש מרעיש בשעתו. קהילת המעבדה גם מציעה תעריף לחברות דיגיטלית למי שמשתתפים בפעילויות המקוונות של הקהילה בלבד, ובכלל זה השתתפות בתפילות ובשיעורים. במבט לעתיד, הקהילות היהודיות ומנהיגיהן יצטרכו לחשוב על סוגיות אלה בכובד ראש, ככל שהטכנולוגיה הולכת ותופסת מקום גדול יותר בחיינו.
לאו־לביא, ישראלי, אומר שהריחוק והמתחים הפוליטיים בין יהודי ארצות הברית לישראל הובילו אותו ואחרים לצמצם את המרכזיוּת של ישראל בחייהם. במשך עשרות שנים הייתה ישראל גורם מאחֵד בשביל היהודים האמריקאים, אבל כיום היא הפכה לגורם מפלג. גם השואה כבר אינה גורם מרכזי מאחד בחיי הקהילה היהודית כפי שהייתה בעבר. לפיכך לאו־לביא שואף להגדיר מחדש את מה שהוא רואה בתור "הסיפור המרכזי" של היהדות: לפתח ארגז כלים יהודי שיהיה רלוונטי ומשמעותי בחייהם של אנשים.
המטבח (The Kitchen), סן פרנסיסקו
בשנת 2011 ייסדה הרבּה נועה קושנר (Kushner) בסן פרנסיסקו את "קהילת המטבח", המגדירה את עצמה "סטארט־אפ דתי". קושנר, בת 49 בעת הריאיון והיחידה ממייסדי רשת הקהילות בהתהוות JEN שהוסמכה בהיברו יוניון קולג׳, מספרת שהיא רצתה לשחזר את חוויית השבת התוססת והמשמעותית שזכרה משנות נעוריה בבוסטון, ולכן החליטה להקים קהילה משלה בתוך הקהילה היהודית הגדולה – והמתבוללת במידה רבה – של סן פרנסיסקו. אף כי זהו אחד מריכוזי היהודים הגדולים בארצות הברית, 70 אלף נפש בקירוב, אין באזור אלא בתי כנסת ספורים ומאות אחדות של חברים. רוב היהודים בעיר פשוט אינם מבקרים בבית כנסת.
בזמן התחקיר הראשוני שלנו (2019–2020) מנתה קהילת המטבח כ־300 משפחות חברות, אך עד מועד כתיבת הדברים הצטרפו אליה 50 משפחות נוספות, ועוד היד נטויה. גוף החברים מורכב ברובו ממשפחות עם ילדים צעירים, לצד קבוצות גדולות של מבוגרים־צעירים ומבוגרים מבוגרים יותר. בית הספר היהודי של הקהילה, The Freedom School, מוגבל לחברים בלבד. מעֵבר לכך, לא מופעל לחץ על מצטרפות ומצטרפים חדשים להפוך לחברי קהילה רשמיים, כפי שקורה לפעמים בקהילות אחרות. מסגרת החברות בקהילה, כמו בעוד קהילות של הרשת, מבוססת על המודל של חב"ד במובן זה שהחברות והחברים מקבלים גישה לשירותים מסוימים, אבל כולם מוזמנים לשבתות ולחגים. הרבּה קושנר העריכה שכ־40% מהנוכחים בכל שבת נתונה הם אנשים שזהו ביקורם הראשון בבית כנסת.
נראה ש"המטבח", כמו שאר הקהילות היהודיות בהתהוות, קוסמת יותר לאנשים משולי קשת הזהות היהודית, ובייחוד מקבוצת הלהטב"ק, הנפוצה מאוד בסן פרנסיסקו. מתחילת דרכה הייתה הקהילה, כפי ששמענו גם ממרואיינות אחרות, לא "אשכנורמטיבית". לצד משתתפים קבועים שהם יהודים "בכל רמ"ח איבריהם" ואף חברים בכמה בתי כנסת, הרוב מזוהים רק עם ה"מטבח". הרבּה קושנר הדגישה שהיא אינה נמצאת בתחרות עם שום קהילה ממוסדת באזור והוסיפה שבסן פרנסיסקו יש הרבה יותר יהודים שאינם חברים בקהילה כלשהי ממספר בתי הכנסת שיכולים להכיל את כולם.
קושנר קראה לקהילה שלה בשם "המטבח" כדי להשרות תחושה של קירבה וחוסר רשמיות, ברוח התרבות הסטארט־אפית וההיפסטרית של סן פרנסיסקו, וכדי למשוך קבוצות אוכלוסייה שאינן מחוברות לחיי הקהילה היהודית. כמו קהילות מתהוות אחרות ברשת JEN, הקהילה ערכה שינויים כדי להסיר מחסומים אמיתיים או מדומים שיכולים להפריע לקשר. בין החידושים השטחיים יותר הזכירה קושנר את השימוש בשפה מודרנית, ובכלל זה עיצוב החומרים הכתובים בסגנון עכשווי, ואת היעדר הרשמיות, ובפעילויות של הקהילה מוגש אוכל. אלה הפירות ה"תלויים קרוב לקרקע", היא אומרת, משום שרבים היום אינם מתחברים למרחבים או לסגנונות ישנים, מפוארים ורשמיים.
ברובד העמוק יותר, קושנר וצוות "המטבח" התלבטו איך למצוא את הדרך לליבם של רבים המרגישים מרוחקים מהיהדות ומהתורה. קושנר מתארת את תפקידה לא במונחים של "חדשנות" אלא במונחים של "תרגום" התורה והערכים היהודיים כך שיתאימו לזמן ולמקום. היא מספרת על מגוון כלים שנועדו להגביר את הנגישות, כגון משחק הקלפים "עילה לביטול עסקה" ו"מדריך שטח" למבקרים חדשים. כלים אלו מיועדים לענות על שאלות שלא פעם מוֺנעות מאנשים להצטרף לבית כנסת: "ואם אני לא מאמין באלוהים?", "ואם אני לא יהודייה?", "ואם אני לא מתפללת?". הקהילה גם עיצבה והוציאה לאור סידור תפילה מלא, שיש בו תרגום לאנגלית, תעתיק באנגלית ואזכורים תרבותיים, כדי לשמור על תחושה אותנטית בתפילות ובד בבד להנגיש את הטקסט למצטרפים חדשים. זו הסיבה שהתפילות נמשכות שעתיים וחצי, כוללות בשבתות ובחגים "מוסף" (שקהילות רפורמיות רבות נוהגות להשמיט), מתנהלות בעיקר בעברית, ויש בהן שיעור או דרשה. למעשה, היהדות הַנגישה ועם זאת המעמיקה והלא־מתנצלת ש"המטבח" מציעה היא אחד ממאפייני היסוד של הקהילות המתהוות, וכנראה הודות לכך הן מושכות אליהן יהודים רבים המחפשים חוויות בעלות משמעות אך אינם בקיאים בחומרים היהודיים.
הדרך להבעת גישתה הייחודית של קושנר למשפחות בין־דתיות ולמשתתפים לא־יהודים היא בהחלפת השאלה "מיהו יהודי" בשאלה "מי בָּעניין היהודי". קושנר רצתה להימנע מאינספור השיחות והמחלוקות בנושא "שמירת הסף" שקהילות ליברליות רבות מתחבטות בהן, ולכן כל מי שרוצים להשתתף, ומסוגלים לקיים את הטקסים או לומר את הברכות, מוזמנים להצטרף. בהתחלה התנגדה קושנר לערוך טקסי נישואים בין־דתיים, אבל מהר מאוד היא הבינה שאם לא תעשה זאת, היא תשרת רק כרבע מן האוכלוסייה היהודית – מי שנישאים בתוך הדת.
המטבח, כמו עוד קהילות מתהוות ברשת הקהילות בהתהוות JEN, עושה שימוש יצירתי במרחב. היות ששוק הנדל"ן בסן פרנסיסקו יקר ובתי כנסת ממוסדים רבים מתקשים לתחזק מבנים גדולים ויקרים, הקהילה משתמשת במבנה שכור (המפעל הישן של "לוי שטראוס") ומקיימת אירועים לחגים במקומות חילוניים ברחבי העיר: חגיגת פורים בצ׳יינה טאון, סוכות בגולדן גייט פארק וכך הלאה, וכן אירועים קטנים יותר בבתי קפה. לשם כך הקהילה מעסיקה במשרה מלאה אנשים שמאתרים מקומות ומתכננים אירועים. כששאלנו אם הייתה רוצה בניין מרכזי לקהילה אילו הייתה לה גישה לסכומים הנדרשים למימון, השיבה קושנר שהיא מעדיפה להשקיע את הכסף במינוי רבנים שכונתיים, בדומה למתכונת ה"שליחים" של חב"ד, בחלקים שונים של סן פרנסיסקו שיהודים מתגוררים בהם, ולהעסיק יותר מורות. קושנר מתלבטת בשאלה אם "המטבח" ושאר הקהילות המתהוות הן "העתיד" של יהדות ארצות הברית או שמא גם הן עלולות להזדקן ו"להעלות עובש" יום אחד. היא אינה מעוניינת להיכנס לספקולציות, ועם זאת היא ממליצה לכל מוסד שמבקש להישאר רלוונטי לפעול במתכוון ומתוך מודעות להצבת מבוגרים־צעירים בתפקידי הנהגה – "שהם יהיו 51% מהוועד המנהל" ולא רק בתפקידים סמליים.
מִשׁכָּן, שיקגו
קהילת מִשׁכָּן הוקמה בידי הרבּה ליזי היידמן (Heydemann) בשנת 2011. שמה של הקהילה מאזכר את אוהל המשכן שנשאו בני ישראל במדבר. אחרי ששירתה בקהילת עִקָּר בלוס אנג׳לס על תקן המתמחה הראשונה מטעם רשת הקהילות בהתהוות JEN, הגיעה היידמן (בת 39 בעת הריאיון) להכרה שהיא רוצה להביא את היהדות המתחדשת לשיקגו. מה שהתחיל כקבוצה קטנה גדל לקהילה פעילה עם 550 משפחות חברות, או "משפחות בונות"; בתפילות חגי תשרי נוכחים כ־2,000 איש ואישה, ולמעלה מ־3,000 אנשים מגיעים לתפילות ולאירועים שונים במהלך השנה.
לדברי המנהלת רייצ׳ל קוֹרט (Cort), הקהילה מתנהלת לפי המודל העסקי "פרימיום" (הֶלחם המילים free, חינם, ו־premium, יוקרתי), והמונח "דמי חברות" הומר ב"דמי בנייה" (buildership במקום membership). על פי תפיסה זו, כל אדם יכול להשתתף בתפילות או בתוכניות החינוכיות או לשלם לפי אירוע, אבל אירועי מעגל החיים או הגישה לרבנים לעריכת טקסים במקומות מעוררי השראה שמורים לחברים משלמים בלבד.
קהילת מִשׁכָּן מקיימת קבלת שבת פעם בשבועיים ותפילה שחרית בשבת פעם בחודש. בערבי שבת מגיעים כ־200 איש ואישה ובשבת בבוקר כ־100. הקהילה שוכרת לתפילות אולם בבית כנסת סמוך או באחת הכנסיות המשתפות עימה פעולה. משרדי הקהילה שוכנים בחלל שכור, ושם גם פועל בית הספר היהודי ("אקדמיית מענטש"; "Mensch Academy") וכיתות לימוד נוספות.
כמו שאר הקהילות המתהוות, גם במִשׁכָּן משקיעים מחשבה ומאמץ בנושא ה"שילוב וההכלה ללא פשרות". קורט מסבירה שהדבר בא לידי ביטוי בכמה תחומים: ענייני כספים ודמי חברות; נגישות לאנשים עם מוגבלות; חיבור אנשים שחשים הדרה מצד המסגרות היהודיות השגרתיות, ובפרט משפחות בין־דתיות; חברי קהילת הלהטב"ק; ושוחרי רוחניות למיניהם. התפילות ושיעורי היהדות בנויים כך שהתכנים יונגשו למי שאינם מצוידים בידע או בניסיון, ומתוך שמירה רצינית ומעמיקה על רוח היהדות. הקהילה מקפידה לאפשר כמה נקודות כניסה למשתתפים, באמצעות המוזיקה, ההנהגה הרוחנית, המסגרת או המבנה הפיזי. את ההצלחה של מִשׁכָּן במשיכת צעירים המחוברים פחות ליהדות מסבירה קורט בגישה של "עיצוב ממוקד משתמש": הקהילה (הסַפּק) מבקשת להבין את הצרכים ואת ההעדפות של צעירות וצעירים יהודים (הלקוחות) קודם שהיא מפתחת דרכים שבאמצעותן הם יוכלו להתחבר. מעבר לכך, קורט משוכנעת שמִשׁכָּן נוסדה בזמן הנכון ובמקום הנכון: שכונה עירונית "אינית" מלאה ביהודים, שהיא גם ביתם של שחקנים נוספים על במת האקוסיסטם של החדשנות היהודית.
כמו ב"המטבח" גם במִשׁכָּן הרוב המוחלט בקהילה הם בני ובנות "פחות מ־40" וגם המנהיגות מורכבת משכבת גיל זו, מה שמשרה אווירה של מרץ נעורים. אולי עקב הגיל הצעיר של המנהיגוּת ושל רוב המשתתפים, הקהילה מצליחה להישאר נקייה ממאבקים פוליטיים פנימיים שלעיתים קרובות מאפיינים מוסדות מבוססים ומבוגרים יותר.
ה"יהדות" של מִשׁכָּן היא מסורתית יותר מזו של קהילות לא־אורתודוקסיות אחרות. המייסדת, הרבּה ליזי היידמן, הוסמכה בתנועה הקונסרבטיבית. התפילות בקהילה נטועות עמוק בכתבי הקודש בעברית, ובפעילויות מוגש אוכל כשר כדי לבוא לקראת המקפידים יותר.
אחד האתגרים העיקריים, לדברי קורט, הוא לפתח ולקיים מערכות יחסים אישיות ובעלות משמעות, בייחוד ככל שהקהילה גדלה. היא ציינה שהנהגת מִשׁכָּן לומדת אפילו מכנסיות אוונגליסטיות ענקיות שבהן אלפי חברים, ולכן משתדלת ליצור "מיקרו־קהילות" בתוך הקהילה הגדולה כדי לעודד קשרים אישיים ולכידות חברתית.
חלון למסע היהודי של חבר קהילת מִשׁכָּן ולנקודת המבט שלו
סת׳ טורס (Torres), בן 25, משמש כרגע במִשׁכָּן בתפקיד עוזר רבּה. הוא גדל בקהילה יהודית קטנה במישיגן והשתייך בה לבית הכנסת היחיד, קונסרבטיבי, שמָנה כ־300 משפחות. בגיל 13 יצא סת׳ מהארון כקוויר, ובמידה רבה, בשל נטייתו, התקשה להתחבר לבית הכנסת ולחיים היהודיים, שכן רב הקהילה דאז התנגד לנישואים חד־מיניים. הוא מספר שהוא לא התחבר לחיים היהודיים דרך בית הכנסת ולא אהב את מה שלימדו שם או בבית הספר היהודי, משום שזה לא היה פלורליסטי מספיק בעיניו. רק במחנה הקיץ היהודי מצא דרך לתקשר עם העולם היהודי. כשלמד באוניברסיטה היה סת׳ מעורב בהלל המקומי. אלא שאז התחיל קמפיין של BDS בקמפוס, וההתנגדות האינסטינקטיבית והמתגוננת של הלל כלפיהם גרמה תחושות ניכור לו ולאחרים שחולקים על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. זו הייתה הפעם הראשונה שסת׳ נחשף לנרטיב הפלסטיני והתחיל לחשוב על הסוגיה באופן ביקורתי. זה היה הרגע שהוא ואחדים ממכריו התחילו להתפכח מאשלייתם בדבר יהדות אמריקה והמוסדות המאורגנים שלה, בייחוד בכל הקשור לישראל. הוא נזכר בתקרית מסוימת שבה מנהל הלל הסכים לארח בקמפוס את שדולת ג׳יי סטריט ואת הארגון "שוברים שתיקה", אך נסוג בלחץ התורמים. "האם הם [הלל] נמצאים שם בשביל הסטודנטים או בשביל התורמים?", תהה סת׳ באוזנינו.
בתום לימודיו הבין סת׳ שהוא אינו רוצה בשום קשר עם החיים היהודיים. הרגשתו הייתה שאין מקום לאנשים שמרגישים כמוהו בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בערך באותו זמן הוא גם החל להזדהות כטרנסג׳נדר, וסמוך לכך נכנס למערכת יחסים עם גבר לא־יהודי. בהתחשב בזהותו המגדרית, נטייתו המינית והזוגיות הבין־דתית שלו, הוא הניח שלא יתקבל בקהילה היהודית המיינסטרימית, ולפיכך לא ניסה להשתלב בשום צורה של חיי קהילה יהודיים.
סת׳ עבר לשיקגו, ושם המליצו לו לבדוק את קהילת מִשׁכָּן (וגם את ישיבת סְבָרָה לצורך לימוד תורה). אחרי שנכנס לאתר האינטרנט של מִשׁכָּן וקרא על חברי הצוות, הוא חשב שזו עשויה להיות בדיוק הקהילה המתאימה לו. הוא עיין בביוגרפיות של הנפשות הפועלות, אבל גם שם לב לכך שבאתר אין התייחסות לישראל. יתרה מזו, לפי הביוגרפיות של ההנהגה הרבנית ושאר החומרים באתר, היה ברור לו שזהו מקום לאנשים שחשים שהם בשולי הקהילה, והייתה אפילו התייחסות מפורשת ליהודים קווירים וליהודים מבחירה. בן זוגו של סת׳ הציע שהם ילכו לתפילה יחד. הם אכן עשו זאת, ושניהם הרגישו שזו הייתה "חוויית בית הכנסת הטובה ביותר האפשרית": הרבּה הייתה כריזמטית, המשתתפים ישבו במעגל, משהו שסת׳ לא ראה מעולם, והם הכירו עוד יהודים להטב"קים ויהודים מבחירה. החוויה המלהיבה עוררה בסת׳ רצון לשוב ולהתחבר לחיים היהודיים, ובן זוגו פתח בתהליך גיור. כשפרצה מגפת הקורונה, ובעקבות המעורבות המוגברת של סת׳ ובן זוגו במִשׁכָּן, תחילה רק בתמיכה טכנית, שכרה הרבּה היידמן את שירותיו כעוזר רבּה. היידמן השיאה את השניים בטקס בזום, אך הודיעה שבהמשך הם חייבים לעשות "חתונה להט"בית גדולה" בקהילה.
מה היה שונה במִשׁכָּן ממקומות אחרים שביקר בהם? ראשית, הרבּה קיבלה את פניו ופני אחרים באופן אישי אף על פי שלא הכירה אותם קודם לכן; במהלך התפילות הרבנים נוהגים לשאול אם מישהו נמצא כאן בפעם הראשונה ומה הביא אותו או אותה; וגם המוזיקה הייתה גורם משיכה לסת׳ – היא הזכירה לו את מחנה הקיץ, והוא לא חווה משהו דומה בבית הכנסת של ילדותו. כמו כן הדרשות של הרבנים סוחפות ומשכנעות בעיניו, והוא אף זוכר דרשה אחת שדיברה אליו במיוחד.
פלורליזם ושילוב
סת׳ טורס מסביר שקהילת מִשׁכָּן שמה דגש על חינוך לפלורליזם ולרבגוניות של דעות. לדעתו, במקום ללמד צורת חשיבה אחת, כפי שהוא חווה בילדותו, תפקידה של המנהיגות הרוחנית לפרושׂ קשת רחבה של דעות – "הינה כמה אפשרויות. קחו את מה שהכי טוב לכם והשאירו בחוץ את מה שלא עובד".
ברור שקהילת מִשׁכָּן משלבת אנשים בעלי דעות פוליטיות פרוגרסיביות או מי שבקיאים פחות במקורות ובהלכה. אבל מה קורה בכיוון ההפוך? האם הקהילה מקבלת ציוֹנים או אנשים שמרנים יותר מבחינה פוליטית או כאלה שמקפידים יותר על שמירת מצוות? סת׳ מסביר שהדבר תלוי בפתיחות של אותם אנשים להיות חברים בקהילה עם בעלי השקפות מנוגדות לשלהם. הוא מספר שיש במִשׁכָּן ציונים נלהבים ויש המזוהים עם תנועת IfNotNow ("אם לא עכשיו" – תנועה פוליטית של יהודים אמריקאים המתנגדת לכיבוש הישראלי בשטחים); יש המחמירים יותר מבחינה דתית, שמתפללים במניין כל יום, ויש המתפללים רק בחגים, ויש אחרים הרואים ביהדות יותר תרבות מדת. הוא גם מציין את מספרם הגבוה של יהודים לא־לבנים, בשיעור שלא ראה כמוהו במקומות אחרים. מניסיונו, "כשאתה רואה אחרים כמוך – קווירים, יהודים לא־לבנים או יהודים מבחירה – זה סימן מעודד שכאן עושים משהו כמו שצריך". גם בן זוגו, לא־יהודי מלידה, הרגיש מייד שהוא מתקבל בברכה.
האם בתי הכנסת הליברליים הממוסדים היום אינם משלבים ומסבירי פנים גם הם? סת׳ משיב שלנוכח חוויותיו הקודמות הוא לא טרח לבדוק. הוא כן ביקר בבית כנסת להטב"קי, ואכן היה לו חשוב שישנם שם קווירים כמוהו, אבל הוא לא ממש התחבר לקהילה. לדבריו, היה לו חשוב במיוחד שההתנסות היהודית החדשה שלו תהיה "שונה לחלוטין מזו שבה גדל", והוא חיפש בית כנסת ומנהיגות רבנית ש"מקדמים את היהדות לכיוונים חדשים".
בוא נדבר עוד קצת על ישראל
סת׳ נתקל לראשונה ב־BDS בקמפוס שלמד בו. הוא התחיל ללמוד על הנרטיב הפלסטיני ולהבין יותר לעומק את ההיסטוריה של הקמת המדינה על כל היבטיה. בהלל נהגו "להראות רק את הדברים הטובים" בנושא ישראל והתעלמו מן הצדדים הסבוכים של הסכסוך. בד בבד, סת׳ ואחרים כמוהו חשו שגם תומכי BDS הם חד־צדדיים לחלוטין; שני הצדדים לא התייחסו כלל לכל הדקויות שבמצב. הוא שם לב שבקהילת מִשׁכָּן מאפשרים "ריבוי אמיתות" ודיון שיורד לדקויות שבמסגרות יהודיות מיינסטרימיות אין מקום לבטא אותן, להרגשתו.
סת׳ העיד על עצמו בשיחתנו שהוא "לא חובב גדול" של מדיניות ממשלת ישראל. הוא השתתף ב"תגלית" ולמד הרבה על ארץ ישראל שלפני הסכסוך, אך הוא לא מתכנן לבוא לישראל שוב כל עוד לא תימצא דרך כלשהי לפיוס עם הפלסטינים. הוא הדגיש שהוא מדבר על הפרת זכויות אדם בישראל באותה נשימה שהוא מדבר על הפרת זכויות אדם בכל מקום בעולם, בכלל זה בארצות הברית, בסין ובעוד מדינות. הוא הוסיף כי אם הוא ירגיש שביקורת מסוימת נגד ישראל מתבססת על אנטישמיות, הוא יתייצב באופן דומה למען ישראל ויצביע על אופייה האנטישמי של הביקורת.
עתידה של יהדות ארצות הברית
סת׳ סבור שיהדות ארצות הברית בצרות. המערכת מנוהלת רובה ככולה בידי שני הדורות המבוגרים ממנו; הם לא "בעניינים" והם דוחקים החוצה את הצעירים. מכרים רבים של סת׳ מימי האוניברסיטה התנתקו מהחיים היהודיים או שהם מגיעים למִשׁכָּן, והקהילה "אוספת אותם מהרחוב" בדרכים שהקהילות המסורתיות אינן מסוגלות לעשות. לדעתו, יהדות ארצות הברית אינה מתאימה את עצמה למה שהדור הצעיר מחפש למימוש צרכיו הרוחניים. הוא סבור כי אם היהודים הללו לא יצליחו למצוא את מה שהם מחפשים, סביר להניח שהם יתנתקו לגמרי מהחיים היהודיים או ייסחפו הרחק מחיי הרוח לעבר פעילויות בנושאים של צדק חברתי.
עמיות יהודית
בעיני סת׳ כל היהודים הם עם אחד, אבל מקצתם בעייתיים. אף שהוא היה רוצה להתרחק מן היהודים ה"בעייתיים" הללו (בדרך כלל ימנים או חרדים), הוא מכיר בכך שיש לו אחריות כלפי בני עמו ושהוא אינו יכול לנטוש אותם. תחת זאת עליו "לעזור להם לראות את העולם מזווית ראייה אחרת". נכון שמדי פעם בפעם הוא מרגיש מחובר לאנשים מדתות אחרות שחולקים את הערכים החברתיים שלו יותר משהוא מרגיש מחובר ליהודים המחזיקים בערכים המנוגדים לשלו. אך בה בעת הוא "היה הולך באש ובמים" למען יהודי אחר, חרף מחלוקות או הבדלי תפיסות ביניהם. לדעתו, יהודים ימנים או חרדים נוטים להקשיב ליהודים הבקיאים בכתבי הקודש יותר מאשר למי שלא.
רוֹמְמוּ, ניו יורק
הרב דיוויד אינגבר (Ingber) ייסד את קהילת רוֹמְמוּ בשנת 2008 בשכונת אפר־ווסט־סייד שבמנהטן, שם זיהה צורך בקהילה דתית מעמיקה, רוחנית ומשלבת בסגנון תנועת ההתחדשות היהודית. בתוך שש שנים כבר היו בקהילה 400 משפחות חברות. היום חברות בה למעלה מ־600 משפחות, היא מעסיקה 20 עובדים ועובדות במשרה מלאה, ופועל בה בית ספר חזק ויציב – Seekers Holistic Hebrew School ("השוחרים – בית ספר יהודי הוליסטי"). לאחרונה גייסה הקהילה 11 מיליון דולר לקניית קמפוס, וכן השיקה ישיבה פלורליסטית (עם 22 תלמידים במחזור הראשון), שמלמדת קבלה וחשיבה חסידית במסגרת פוסט־מודרנית ברוח המאה ה־21. ביולי 2020 פתחה קהילת רוֹמְמוּ שלוחה בברוקלין, בהנהגת הרב סקוט פרלו (Perlo) (שהתראיין למחקר שלנו בתפקידו הקודם בארגון 92nd St. Y).86
המסע היהודי הפרטי של הרב אינגבר, בן 50 בעת הריאיון, היה גורם חשוב בהקמת רוֹמְמוּ. הוא גדל בבית אורתודוקסי־מודרני בלונג איילנד וחי שנים אחדות בעולם החרדי לפני שנטש כליל את אורח החיים היהודי. כמי שמגדיר את עצמו שוחר רוחניות, הוא חקר בתקופה זו את הפילוסופיות של המזרח. הוא למד מיינדפולנס, מדיטציה, יוגה, טאי צ׳י ותורות נוספות, ואלו דחפו אותו לבסוף לחזור לשורשים היהודיים שלו. מאוחר יותר הבין אינגבר שאין צורך להפריד בין הגישות המזרחיות לבין זהותו היהודית. תחת זאת אפשר לשלב אותן עם המסורת והטקסטים היהודיים על מנת להגיע לרמות רוחניות גבוהות יותר – "יהדות 7.0", כפי שהוא קורא לכך.87 תקופה מסוימת הוא עשה בעולם האורתודוקסיה המודרנית, השתעשע זמן מה עם הרעיון של "אורתודוקסיה פתוחה" (שיתואר להלן), ואז הפך לתלמידו וחסידו של הרב זלמן שחטר־שלומי,88 מייסד תנועת ההתחדשות היהודית, והלה הסמיך אותו לרבנות. הרב שחטר־שלומי ידוע כמי ששילב את מקורות המיסטיקה היהודית העתיקה עם ההגות הבודהיסטית ועוד תורות רוחניות לא־מערביות.89
הרב אינגבר נשאב לגישתו של שחטר־שלומי, שהייתה "נטועה עמוק במסורת אבל לא תקועה שם". בהיותה גישה "חדשנית ומורכבת" גם יחד הייתה בה היכולת לחבר בעת ובעונה אחת אנשים מכל רמה שהיא, והיא קסמה הן ליהודים והן ללא־יהודים; זו הייתה לו, לאינגבר, יהדות "מאירת עיניים, מעמיקה וטרנספורמטיבית". הוא מספר שהרב שחטר־שלומי "נראה כמו רֶבֶּע חסידי" והיה מסוגל "לצטט את התלמוד ואת בהגווד גיטא" ההינדי באותה מידה. שחטר־שלומי הוסמך בחב"ד והיה תלמידם של שני הרבנים הקודמים של התנועה, והוא העניק לגישה המיסטית של חב"ד כיוון ייחודי משלו.
הרב אינגבר משוכנע כי יש דרישה גבוהה לגישה זו בעולם המודרני וכי היא מייצגת את החיים היהודיים העתידיים. הוא מתאר זאת כמעורבות יהודית כבדת ראש ועשירה מבחינה רוחנית, המתבססת על המשאבים היהודיים, שגם הם ממזגים מסורות שונות ומכילים אנשים מכל סוג. אינגבר חולק על ההנחה הרווחת מדי, לטעמו, שכדי שחוויה רוחנית, יהודית או דתית תהיה עמוקה ואותנטית, היא חייבת להיות צמודה להנחות המסורתיות, כגון סמכות התורה והגמרא – כאילו האורתודוקסיה היא הענף האותנטי היחיד של היהדות. לשיטתו, לא צריך להאמין ולקבל כל דבר על מנת לפתח קשר עמוק עם חיי הדת. הוא טוען, בהדהוד לגישתו של הרב עמיחי לאו־לביא, כי במובן זה המסורת היהודית היא "ערכת כלים" או "תיבת אוצרות", שמסייעת לאדם לחיות חיי קדושה. מבחינה זו היהדות היא האמצעי להשגת המטרה ולא המטרה עצמה.
אינגבר מייחס חשיבות רבה להלכה ולמסורת היהודית כקווים מנחים לנורמות ההתנהגות שאבותינו פעלו לפיהן. את דרכו האמונית הוא מתאר כ"אורתו־פראקס",90 דהיינו התנהגות נכונה על פי ההלכה, מלבד כאשר הוא רואה צורך מוסרי או מצפוני לנהוג אחרת. כך למשל, הוא נוקט גישה שוויונית מלאה לנשים ומקבל בברכה את קהילת הלהטב"ק.
אינגבר שואב לא אחת מן הדיונים ההלכתיים המתנהלים בתנועה הקונסרבטיבית במגוון סוגיות ולפעמים מאמץ גישה סלחנית יותר, או פחות, מזו הנהוגה בתנועה. בעיניו, ההלכה היא שלד חיצוני מֵגן יותר משהיא שלד פנימי; הראשון מספק הגנה רבה יותר מפני השפעות חיצוניות אך לא מותיר מקום רב לגמישות, ואילו השני גמיש אבל מוגן פחות. היעד של אינגבר הוא לסייע לאנשים להפנים את ההלכה ולהבין את השאלה העמוקה יותר שעל הפרק, כך שיוכלו לגשת לשאלות מהותיות ולחיים היהודיים ממקום של גמישות. באשר לגישה הנאו־חסידית שלו הוא גורס כי "אי־אפשר לצמצם את אלוהים לגבולות ההלכה".
חיבור רב־דתי הוא אבן יסוד נוספת של קהילת רוֹמְמוּ. הקהילה היא בית למשפחות בין־דתיות רבות, ואף ללא־יהודים שמעוניינים להשתייך לקהילה יהודית ("פילושמיים או שוחרי יהדות"). רוֹמְמוּ ייחודית בכך שהיא מעסיקה "כומר" לא־יהודי, המשמש כחוליית קשר מול החברים הלא־יהודים ועוזר לבני זוג במשפחות בין־דתיות לנווט שיחות קשות ביניהם. הרב אינגבר מאפשר לכולם להשתתף בתפילות באופן מלא, בנמקו שזהו "כבוד גדול שאדם לא־יהודי רוצה להשתתף בתפילה יהודית". בוועד המנהל יש חברים לא־יהודים, והקהילה חולקת מבנה עם כנסיית וסט אנד הפרביסטריאנית ונהנית מיחסים טובים עימה.
באשר לישראל, אינגבר אומר שהמדינה היא חלק מרכזי מזהותו היהודית, ולכן הוא אינו יכול להתעלם ממנה. עם זאת, הוא מכיר בפוטנציאל המפלג שבסוגיה. התוכנית החינוכית של רוֹמְמוּ כוללת שיעורים המסייעים להבין את ישראל ומאפשרים חקירה מעמיקה ומאוזנת בלי להידרדר לקיטוב.
בהתייחסו למגמות הנרחבות ביהדות צפון אמריקה, אינגבר מדגיש שהמבוגרות והמבוגרים־הצעירים בהחלט מעוניינים להתחבר לחיים היהודיים ומחפשים מקומות שהם יחושו בהם רצויים ושווים בין שווים. הקהילות ברשת הקהילות היהודיות בהתהוות JEN מייצגות, לדעתו, גישה חדשה להסתגלות לצרכים ולהעדפות של הצעירים ולהספקת המרחב והכלים שיעזרו להם לבנות חיים יהודיים לעצמם ולדור הבא. אלוהים לא הולך לשום מקום, מסביר הרב אינגבר, וגם לא הצורך בדת. הדת עוזרת לאנשים למצוא משמעות ותכלית ומספקת מסגרת לחיפוש אחר תשובות לשאלות הקיומיות העמוקות ביותר. יש דרכים רבות למצוא משמעות, ובכללן באמצעות היהדות, אבל אינגבר מאמין שתורה, עבודה ומעשים טובים הם עמודי התווך של היהדות ואלו רלוונטיים לדור הזה ולבאים אחריו. משום כך הוא משוכנע שבית הכנסת ייוותר במקומו וימשיך להיות גורם חיוני בהוויה היהודית. על כן הקהילות מוכרחות להשקיע בבתי כנסת כ"מרכזי הנבטה" לחיוניות ולעתיד של החיים היהודיים.
שיחה עם חבר קהילת רוֹמְמוּ שהצטרף לצוות המקצועי שלה
ג׳פרי קאהן, בן 60 מניו יורק, משמש כרגע מנהל בפועל של קהילת רוֹמְמוּ, ספינת הדגל של תנועת ההתחדשות היהודית ואחת משבע הקהילות בהתהוות ברשת JEN. קאהן הוא בן לניצולי שואה, ובנעוריו היה חבר בתנועת יהודה הצעיר ושהה במחנות קיץ יהודיים. הוא מספר שכמו רבים מקהילת רוֹמְמוּ גם הוא התפכח מאשליותיו בכל הקשור לבתי הכנסת הממוסדים בארצות הברית. "בית כנסת הוא המקום האחרון בעולם שהייתי רוצה להשתייך אליו", וגם לא לפדרציה יהודית, "מכל הסיבות הרגילות".
ג׳פרי נמשך לרוֹמְמוּ בגלל השילוב של מחשבה מעמיקה והתנהגות על פי ערכי היהדות יחד עם רוחניות והגות הנשענות על מסורות המזרח. לדעתו, רוֹמְמוּ ותנועת ההתחדשות היהודית מדברות אל יהודים אמריקאים רבים שלא מצאו עומק רוחני ביהדות. הוא מתאר את רוֹמְמוּ כקהילה רבגונית עם כ־1,000 חברים. לדבריו, קרוב למחצית מן הנוכחים בכל התכנסות הם משתתפים חדשים; אנשים מכל גיל, רקע, מערכת אמונות או גישה הלכתית – החל באורתודוקסים, עבוֹר ביהודים שכף רגלם לא דרכה מעולם בבית כנסת ולא מצאו ביהדות שום דבר שמתאים להם, וכלה ברפורמים או קונסרבטיבים לשעבר שחוויות ילדותם רק הרחיקו אותם מן היהדות. את החוויה הראשונה שלו ברוֹמְמוּ הוא מתאר כרגע של התפעמות ותחושה מיידית של "אני נמצא בבית" ומוסיף שתגובה זו מאפיינת רבים אחרים. הוא מייחס זאת לבקיאותו של הרב דיוויד אינגבר ביהדות האותנטית והעמוקה בצד תמהיל מגוּון של טכניקות ואופנויות שונות; בלב מרחב יהודי עד היסוד הרב אינגבר אינו חושש לצטט טקסטים מזרחיים, נוצריים או אחרים וגם להוסיף לקלחת התנסויות מתנועות לא־דתיות לרפואת הנשמה.
הגישה הזאת, שאינה מתייראת מפני מסורות דתיות אחרות ואינה מתנשאת מעליהן, קוסמת לרבים, בפרט למי שהקימו משפחה בין־דתית או נולדו במשפחה כזאת, והיום יש יותר ויותר יהודים כאלה, מוסיף קאהן. רוב היהודים היום מואסים בגישת הבלעדיות שרוֹוחת לא פעם במעגלים יהודיים, בייחוד במסורתיים יותר שבהם. הם מרגישים שהם יכולים ללמוד מכל מסורת שהיא ואין שום סיבה לפחד מנישואים בין־דתיים. רוֹמְמוּ היא אחת מכמה קהילות שמצאו כנראה את הדרך לליבם של בני הדור החדש הזה. ג׳פרי הזכיר את אשתו הצעירה ממנו כחלק מקבוצת אוכלוסייה זו. הם חשים שגישה זו אינה סותרת את הערכים המתקדמים שלהם בחפשם חוויה רוחנית אותנטית ועמוקה יותר. הוא הדגיש שבזכות תפיסת השילוב וההכלה, אנשים לעולם אינם מרגישים כאילו הם אינם יודעים מספיק בשביל להשתתף או להשתייך.
היבט נוסף שג׳פרי ואחרים מעריכים ברוֹמְמוּ הוא תחושת האותנטיות, להבדיל מן התחושה בבתי כנסת אחרים, כאילו הדברים נעשים כלפי חוץ באופן אוטומטי, שטחי וכתוב מראש. "תקראו את המילים, תשירו את המנגינות וזה הכול". הוא מדגיש את ההרגשה של "פתיחות לב" הנותנת מקום לחוויה רוחנית עמוקה, כזאת שמוצאים במעט מקומות אחרים.
ג׳פרי סיפר בהרחבה על תחושת השילוב, בייחוד של משפחות מרובות דתות. הוא תיאר את המאמצים של הרב אינגבר ושל הקהילה לחשוב קדימה, למשל על ידי העסקת כומר במשרה מלאה לצורך החיבורים הרב־דתיים, או על ידי ציטוטים מדברי ישו לצד ציטוטים מן המקורות היהודיים (ואחרים). לדעתו, כשאנשים מרגישים שהם אינם צריכים למחוק את זהותם הקודמת והם יכולים להיות מי שהם ללא סייג, הדבר עוזר להם מאוד להתחבר בלי לרדד את החוויה היהודית של המקום.
אשר לנישואים בין־דתיים – לפי ג׳פרי, קהילת רוֹמְמוּ מבקשת "להפוך את החוויה על פיה". מבחינתו, נישואים בין־דתיים אינם מותה של היהדות. הוא מאמין שאת היהודים שמתחתנים עם לא־יהודים צריך למשוך פנימה; לא לנדות. הוא אמר לנו שהוא מייחל ליום שהבעיה של הקהילה תהיה שבאים יותר לא־יהודים מיהודים לתפילות יום כיפור. אילו היה מדובר ביהודים אורתודוקסים, זו אכן הייתה סוגיה לא פשוטה. אבל בעולם היהודי הליברלי של היום, הוא גורס, זה מודל שככל הנראה עובד היטב בשביל רוב הצעירות והצעירים, על כל הרגישויות שלהם.
רוֹמְמוּ וקהילות דומות, הסביר ג׳פרי, הציעו לו חיים של מעורבות יהודית שהוא לא היה מוצא בשום מקום אחר – לא משום שקודם לכן איבד עניין בחיים היהודיים, אלא משום שעד אז הוא פשוט לא הצליח למצוא מקום שימלא את הדרישות הרוחניות שלו במסגרות היהודיות, כמוהו כרבים מחברי קהילת רוֹמְמוּ והמשתתפים בה.
אגודת כַּוָּנָה, סיאטל
הרבּה רייצ׳ל נוסבאום ייסדה את אגודת כַּוָּנָה בשנת 2006. הקהילה בנויה במתכונת ייחודית, שונה הן מזו של בתי הכנסת המסורתיים והן מזו של הקהילות המתהוות האחרות. הסביבה היהודית שנוסבאום גדלה בה וחוויית היהדות שלה תרמו להחלטתה להקים את הקהילה שהיא מובילה היום בלי להשתייך לזרם כלשהו.
הרבּה נוסבאום, בת 44 בעת הריאיון, גדלה בחינוך קונסרבטיבי אך במשפחתה יש גם אורתודוקסים ורפורמים. היא סיפרה שהחוויות שלה כסטודנטית בשלוחת הלל בקולג׳ והשתתפותה בתוכניות מנהיגות כגון תוכנית עמיתי ברונפמן לנוער91 ותוכנית העמיתים של קרן וקסנר92 חיזקו בה את תפיסת הזהות היהודית שאינה מחויבת לארגון גג מסוים. אפילו כסטודנטית לרבנות בבית המדרש לרבנים הקונסרבטיבי היא השתתפה בדרך כלל במניין הָדָר (היום קהילת הָדָר), אחד המניינים העצמאיים המקוריים (ראו בהמשך). היא עברה להתגורר בסיאטל ושימשה שם בתפקיד רבּה בקהילה קונסרבטיבית. היא שמה לב שהקהילה היהודית המבוססת בעיר אינה עומדת בקצב השינויים הקהילתיים המתחוללים סביבה. סיאטל, עיר עתירת הייטק משגשג וסצנה חברתית פרוגרסיבית, משכה אליה יהודים צעירים ומשכילים רבים, שרובם לא השתייכו לאחד הזרמים הרגילים.
נוסבאום החליטה להקים קהילה יהודית בהתאם לצרכים של קבוצת אוכלוסייה הולכת וגדלה זו, שלא קיבלה מענה במקומות אחרים. ברוח המודל של הלל, שהשפיע עליה באופן כה חיובי, היא החליטה להקים מעין הלל למבוגרים ולמשפחות. להערכתה, העובדה שרבים ממנהיגי הקהילות בהתהוות למדו גם הם בקולג׳ בשנות ה־90 של המאה הקודמת והיו מעורבים בפעילות של הלל השפיעה על התפיסה המנחה את כל שבע הקהילות שלא להשתייך לזרם מסוים.
כַּוָּנָה משקפת בהתנהלותה את התרבות ואת הקהילה של סיאטל. האוכלוסייה שהרבּה נוסבאום תיארה באוזנינו הייתה משכילה ורוחנית מאוד, אבל ה"דת" והמוסדות הדתיים מילאו בשבילה תפקיד שולי בלבד (בדומה לקהילה בסן פרנסיסקו). נוסבאום עבדה עם סוזי לוויין (LeVine),93 יהודייה צעירה שהייתה מנהלת במיקרוסופט, אשר הביאה איתה לצורך בניית קהילה של בית כנסת את "ספר ההדרכה" להקמת סטארט־אפ טכנולוגי, ובכלל זה ניסוח תוכנית עסקית, איתור משקיעים וגיוס צוות השקה. במובן זה, כַּוָּנָה הושקה בדרך המאפיינת מאוד את אזור סיאטל העשיר בסטארט־אפים טכנולוגיים, אגב אימוץ מודע של השפה והשיטות של עולם העסקים.
גם מודל הקואופרטיב שבמתכונתו נבנתה אגודת כַּוָּנָה מקובל מאוד באזור סיאטל, ולפיו המשתתפים הם שותפים לכל דבר ועניין. נוסבאום הסבירה שבניגוד לרוב בתי הכנסת המסורתיים, כאן מצפים מהחברים להשתתפות קבועה ופעילה מעבר לתרומתם הכספית. היא תיארה זאת כמודל של העצמה חזקה ומעורבות גבוהה. החברים בקהילה מכוּנים "שותפים", והיום שותפות בקהילה 150 משפחות. מהשותפים מצופה שיתחייבו לארגן פעילות או להשתתף בפעילות אחת לפחות בכל חודש. מי שאינם מעוניינים או אינם מסוגלים לעמוד בהתחייבות כזאת מוזמנים לבוא לתפילות ולהרים תרומה כספית, אך אינם נחשבים שותפים. נוסבאום מדמה גישה זו לבניית נתיב השתלבות בכביש המהיר ולציפייה למחויבות גוברת עם הזמן. זוהי גישה הפוכה ב־180 מעלות מזו של בתי הכנסת הגדולים, שבהם חלק ניכר מהחברים משלמים את דמי החבר אבל כמעט שאינם מגיעים – מודל שלתחושתה הולך ומאבד את הרלוונטיות שלו.
שלא כמו שאר הקהילות המתהוות (מלבד Sixth & I, כפי שיפורט להלן), התפילות אינן המוקד העיקרי של כַּוָּנָה, אם כי נוסף על החגים מתקיימות תפילות בסגנונות משתנים פעמיים בחודש – פעם אחת בערב שבת ופעם אחת בשבת בבוקר. הקהילה מורכבת בעיקר ממשפחות צעירות והפעילויות מתמקדות בנושאי חינוך וקהילה, ובכללם תוכניות חינוכיות יומיות למשפחות וכן גן ילדים בדגש על השפה העברית, חוגים לילדים הגדולים יותר וקורסי העשרה למבוגרים. מעבר לכך, הקהילה משתתפת דרך קבע בפעילויות של מעורבּות חברתית בקהילה הרחבה. כל מסגרת כזאת נפגשת פעם בחודש ובונה קהילות מִשנֶה בתוך הקהילה הגדולה. המשתתפים בכמה תוכניות מסייעים בבניית קהילות משנה חופפות ומרחיבים את רשת הקשרים המסועפת של הקהילה הגדולה. בניסוחה של נוסבאום, "כַּוָּנָה מתפקדת כקהילת מטרייה פלורליסטית להרבה תת־קהילות קטנות ומעניינות" – בדומה להלל בקמפוס, שבו מתקיימות מגוון פעילויות יהודיות ותת־קהילות שמתפתחות ומנהלות יחסי גומלין עם המטרייה הגדולה.
בגוף החברים בכַּוָּנָה יש אנשים שהיה להם לפני כן קשר לקהילה היהודית הרחבה ואנשים שלא היה להם קשר כזה, אבל רוב החברים מן התקופה המוקדמת לא השתייכו מעולם לארגון יהודי ממוסד. הקהילה עדיין מושכת אליה מבוגרות ומבוגרים־צעירים ומבוגרים יותר, ועם הזמן נהייתה רב־דורית.
בעיני הרבּה נוסבאום היחסים עם הקהילה היהודית הרחבה בסיאטל טובים בדרך כלל, אם כי הארגונים הממוסדים היו חשדנים בתחילת הדרך. היום יש לכַּוָּנָה מעמד של מעין מעבדה ניסיונית בכל הקשור לשימוש בחלל, למודל החברות, להשתתפות ולמימון, ובתי הכנסת הוותיקים מאמצים את הניסויים המוצלחים שנעשו תחילה בקהילה הצעירה.
שלא כמו בריכוזים יהודיים אחרים שבהם מתהוות קהילות חדשניות, בסיאטל לא קיים מערך נרחב של חדשנות יהודית. לקהילה אין מבנה קבע; תחת זאת היא שוכרת משרד וכיתות לימוד בכנסייה מקומית וחללים גדולים יותר לפי הצורך ומשתפת פעולה עם כמה כנסיות ומרכז קהילתי אחד בשביל התפילות והפעילויות השונות. עם זאת, לפי נוסבאום, אף כי מחירי הנדל"ן באזור נוסקים במהירות, זו לא הסיבה העיקרית לכך שלקהילה אין מבנה משלה; הסיבה היא ש"לא היינו יודעים איפה לבנות אותו". לטענתה, הדפוסים הדמוגרפיים של סיאטל, וכך גם השכונות שבהן מתגוררים יהודים, משתנים כל העת, וחשוב ביותר לדעתה "להיות איפה שהיהודים נמצאים". הקהילה החליטה אפוא החלטה אסטרטגית שלא להשקיע בנדל"ן. כך היא יכולה לשמור על גמישות התנועה שלה וגם לחסוך סכומי כסף גדולים, שאותם אפשר להשקיע בהעסקת אנשי צוות איכותיים במקום בתחזוקת מבנה.
גישתה של הרבּה נוסבאום למסורת, להלכה ולשילוב והכלה משקפת את החינוך שקיבלה ואת הסמכתה בתנועה הקונסרבטיבית, מתוך שאיפה לפלורליזם אמיתי. כַּוָּנָה שואפת ליצור מקום למימוש היהדות בדרכים מגוּונות, בלי להרחיק אנשים המחפשים יותר או פחות מסורת. מאחר שמדובר בבית כנסת שאינו משויך לשום זרם – בעיקר מפני שרוב החברים אינם נמשכים לייעוד הרוחני שלו דווקא – זה אפשרי. כך למשל, תפילות שבת בבוקר נושאות אופי מסורתי יותר לצד שוויון מגדרי, ואילו קבלות השבת נערכות בלוויית כלי נגינה, כלומר במתכונת של מסורת רפורמית או חדשנית (הן נקראות "תפילה מוזיקלית בלוויית התבוננות עצמית"), וכדי להיות מתאימים לרמות שונות של שמירת כשרות, הארוחות הקהילתיות הן בדרך כלל צמחוניות.
אשר למעורבותם של לא־יהודים – הגישה של כַּוָּנָה ייחודית אפילו בהשוואה לקהילות המתהוות האחרות. לדעתה של הרבּה נוסבאום, הקהילה איננה בית כנסת, ולכן היא מסוגלת לאפשר יצירת מרחבים בתוכה. לפיכך הלא־יהודים הרבים הקשורים לקהילה יכולים להיות מעורבים ככל שירצו ולהרגיש שהם מתקבלים בברכה בכל מצב ואין מוצבים כמעט כל מחסומים בפני השתתפותם. באשר לפעילות לא רוחנית – כגון שיעורים, מועדוני קריאה, פעילויות צדק חברתי ופעילויות התנדבות – המשתתפים הלא־יהודים יכולים להיות מעורבים בכול באופן מלא. בפעילויות הרוחניות או בפעילויות הטקסיות, מבהירה נוסבאום, מידת ההשתתפות של החברים הלא־יהודים משתנה בהתאם לסוג הפעילות או התפילה, וכל קהילת משנה רשאית לקבוע את הנהלים לעצמה. לפיכך בתפילה מסורתית יותר לא תמיד נכללים מי שאינם יהודים על פי ההלכה, אך בתפילות בסגנון רפורמי או חדשני יכולים להשתתף כל מי ש"מרגישים" שהם יהודים, בלי קשר לפסיקת ההלכה. נוסבאום סבורה שמודל זה של מרחבים פלורליסטיים ומשלבים, שלא כמו בארגונים ההומוגניים השייכים לזרמים הממוסדים, נעשה יותר ויותר מקובל בחיים היהודיים באמריקה.
בדומה, השקפתה של כַּוָּנָה באשר לישראל היא פלורליסטית, מתוך שאיפה להכיל מגוון השקפות כדי לעודד את החברים לחפש וליצור קשרים אישיים עמוקים ומשמעותיים עם ישראל ועם העולם היהודי. הקהילה מפעילה גני חובה וטרום־חובה שבהם מושם דגש על השפה העברית, במטרה לבנות גשרים תרבותיים ולשוניים לישראל. ההיסטוריה של ישראל היא נושא ליבה בתוכנית הלימודים, ובצוות חברות מורות ישראליות. בדומה לקהילות בהתהוות אחרות, כַּוָּנָה אינה נרתעת מן ה"ניואנסים והבלגן" של ישראל המודרנית וממורכבות הסוגיות המעסיקות אותה, ואף אינה חוששת לדבר על ה"כיבוש" או הפלסטינים.
החוויה של קהילת כַּוָּנָה: נקודת מבט אישית
שוחחנו עם שתי חברות כַּוָּנָה כדי לעמוד מקרוב על המסע היהודי הפרטי שלהן ועל עמדותיהן.
ג׳ולי (שהעדיפה שלא נציין את שם משפחתה) היא בשנות ה־50 לחייה ושותפה בקהילת כַּוָּנָה. היא גדלה בעיר קטנה במערב התיכון במשפחה לא־יהודית – משפחה פרסביטריאנית שנהגה לבקר בכנסייה בקביעות. עד שהכירה את מי שהיום הוא בעלה, ג׳ולי לא פגשה מעולם אדם יהודי ולא ידעה כמעט דבר על היהדות. בתחילת הקשר ביניהם, בעלה לא היה מעורב בשום צורה של חיים יהודיים, אבל היותו יהודי הייתה חלק חשוב מזהותו, לעומת ג׳ולי – שהחינוך הנוצרי שקיבלה היה פחות מרכזי בזהותה. משום כך הם החליטו שבבוא היום הם יקימו משפחה יהודית. ג׳ולי תיארה בשיחתנו את השגרה היהודית במשפחתה: הם מדליקים נרות שבת ואומרים את הברכות כל שבוע, מגיעים לבית כנסת בערך אחת לחודש, משתתפים בתפילות חגי תשרי וחוגגים את שאר החגים עם בני משפחה וחברים.
אחרי שעברו לסיאטל עשו ג׳ולי ובעלה "סקר בתי כנסת" והחליטו להצטרף לקהילה רפורמית גדולה. עד אז הם לא השתייכו לשום קהילה וביקרו בבית כנסת בעיקר בראש השנה וביום כיפור. בשלב מסוים הם רשמו את ילדיהם לבית הספר של הקהילה הרפורמית וחיפשו הזדמנויות להתנדבות, מתוך רצון להכניס מעט יותר התכוונות לחיי הדת שלהם ולא להיות פסיביים כמו הורים רבים אחרים. ג׳ולי זוכרת את תחושת התסכול שחוותה לנוכח היעדר הזדמנויות למידה למבוגרים. היא הרגישה לא רצויה, בלתי נראית ונטולת השראה ובאופן כללי לא הייתה מעורבת בחיי בית הכנסת. כל אלה, יחד עם הנסיעות הארוכות לבית הספר היהודי, הביאו לבסוף אותה ואת משפחתה לנסות את כַּוָּנָה.
את המפגש הראשון שלה עם קהילת כַּוָּנָה מסכמת ג׳ולי במילים "מצאנו את האנשים שלנו". היא מתארת סביבה חמימה, פתוחה, מקבלת ומסבירת פנים. ואף כי הקהילה הקודמת לא עשתה שום דבר ספציפי שגרם לה להרגיש לא רצויה, בקהילה החדשה היא התמלאה מייד בתחושת שייכות.
מה היו ההבדלים בין כַּוָּנָה לבין ההתנסויות הקודמות שלה? לדוגמה, התחום של שילוב המשפחות הבין־דתיות: בבית הכנסת הקודם של ג׳ולי הניחו כמובן מאליו שכולם יהודים, אף כי היה ידוע היטב שזוגות רבים הם בין־דתיים. בהמשך היא גילתה שיש תפקידי מנהיגות שחסומים בפניה בתור לא־יהודייה. התפקיד שממלאים החברים הלא־יהודים בחינוך ילדיהם כיהודים לא זכה כמעט לשום התייחסות.
קהילת כַּוָּנָה, לדבריה של ג׳ולי, אימצה תרבות של העצמה שאינה מגבילה את החברים באמצעות בירוקרטיה: "אם את רוצה שמשהו יקרה ואחרים תומכים בכך, את יכולה לגרום לכך שזה יקרה" במקום שמישהו יגיד ש"לא כך אנחנו עושים את הדברים". תהליך תכנון הבר מצווה של בנה הוא דוגמה לכך – בניגוד לגישה הנהוגה ברוב בתי הכנסת, שבהם אין הרבה מקום לביטוי עצמי, משפחתה שיתפה פעולה עם הרבּה כדי לתפור את החגיגה לפי מידותיו של הילד ובהתאם לתחומי העניין שלו, יכולותיו ומגבלותיו. בנה של ג׳ולי הוא דיסלקט והתקשה ללמוד עברית. לפיכך עיצבה המשפחה, יחד עם הרבּה, טקס בר מצווה אישי שבו הילד קרא מתוך ספר המכבים (זה היה בחנוכה), הציע פרשנות מודרנית לסיפור חנוכה ויצר "משחק בריחה" של קרבות המכבים. ג׳ולי הדגישה בשיחתנו כי תחושה זו של העצמה וייצוג, התחושה ש"הכול אפשרי", היא היבט מגדיר בתרבות של כַּוָּנָה והוא מייחד אותה מקהילות אחרות.
שילוב, זהות יהודית ועמיות יהודית
ג׳ולי החליטה שלא להתגייר והיא אינה קוראת לעצמה יהודייה. היא כן מגדירה את עצמה כמי ש"מרגישה יהודייה, והיא חלק ממשפחה יהודית ומן העם היהודי". היא מחויבת להקים משפחה יהודית, לנהל משק בית יהודי ולהיות חלק מהקהילה היהודית. מבחינה זו זהותה מורכבת, אבל היא אינה ייחודית בנוף האמריקאי היום. ג׳ולי שקלה תחילה את האפשרות להתגייר, אך לא עשתה זאת (עדיין) מכמה סיבות; בין השאר, היא אינה מרגישה ש"כדי להרגיש יהודייה" היא צריכה להדביק לעצמה תווית רשמית, שכן האמונה היא בעיניה עניין פנימי. מאחר שבכַּוָּנָה אין כל מחסום להשתתפותה בחיי הקהילה, היא אינה מרגישה כעת צורך לעבור גיור רשמי. עם זאת, לנוכח התגברות האנטישמיות בשנים האחרונות, ובעקבות תקרית שבה יהודיותם של ילדיה הועמדה בספק, היא שוקלת בכל זאת להתגייר כדי להרגיש קרובה יותר למשפחתה וקהילתה.
ומה בדבר ישראל?
לג׳ולי "רגשות מעורבים" כלפי ישראל. אומנם לפני שהכירה את בעלה לא היה לה שום קשר לישראל (מלבד סיפורי התנ"ך), אך משפחתה ביקרה בארץ פעמים אחדות, בעלה חי שם בנעוריו, ושניהם חשים קשר קרוב לישראל. לה ולמשפחתה אכפת מהמדינה והם תומכים בקיומה, אבל בשיחתנו היא נמנעה מלומר שזהו חלק מרכזי מזהותה היהודית. היא גם נמנעה מלקרוא לעצמה "ציונית", ואמרה שזהו מונח שעבר זמנו והוא אינו מוצא בקרבה הד.
ג׳ולי תומכת במדינת ישראל ובצורך של העם היהודי בארץ־מולדת ובמקום מבטחים, אבל היא גם מבקרת בחריפות את המדיניות של ממשלת ישראל, בייחוד בסוגיה הפלסטינית. ג׳ולי תומכת בישראל ורוצה שהאו"ם יתמוך בה, אבל לא שיתמוך באופן גורף בכל דבר שישראל עושה.
* * *
ליסה קולטון, בת 47, יועצת במקצועה, היא שותפה בקהילת כַּוָּנָה ומייעצת לארגונים יהודיים המבקשים להתאים את עצמם למגמות המשתנות.94 ליסה גדלה בקהילה רפורמית גדולה, שהתה במחנות קיץ יהודיים והייתה חברה בקבוצת נוער יהודית. כמבוגרת־צעירה היא הקדישה זמן ניכר ללמידת יהדות בסביבה פלורליסטית בישראל (מכון פרדס), ופרק זמן זה שינה את חייה. כמו רבים בעולם הקהילות המתהוות, ליסה שואפת לעומק רוחני רב יותר ולחיזוק הקשר למסורת היהודית יותר משהיה נהוג בסביבה שבה התחנכה.
אחרי שחלקים מחייה עברו עליה באזור שהחיים היהודיים בו היו דלים, ודאי במובן של
חדשנות יהודית, הגיעה ליסה למסקנה שהיא אינה יכולה להיות "יהודייה פסיבית" כמו שהייתה בישראל ושהיא חייבת לעשות משהו לטובת עיצוב חיים יהודיים לעצמה. נקיטת גישה פרואקטיבית היא גורם מאחד המשותף לכל הקהילות המתוארות בחיבור זה. למרות ההבדלים בין הגישות, כל חברי הקהילות ומנהיגיהן שהתראיינו הם "יוצרים פרואקטיביים של החיים היהודיים שהם מבקשים לעצמם, ולא צרכנים פסיביים של מה שהארגונים היהודיים אומרים לנו שאנחנו זקוקים לו".
ליסה ומשפחתה, מראשוני החברים בכַּוָּנָה, השתייכו גם לקהילה רפורמית גדולה בתקופה שעוד לא הייתה מסגרת חינוכית לילדים בקהילה החדשה. ליסה מתארת הבדל תהומי: אם בכַּוָּנָה המשתתפים אחראים לחיי הקהילה ומצופה מהם לתרום מֵעֵבר לדמי החברות (זמן, כישרון, יצירתיות), בבתי הכנסת המסורתיים יש צוות מקצועי וחבר מנהלים וכל השאר הם "צרכנים". תרבות זו, שליסה מכנה "התמקצעות יתר", מרַפה את ידי היהודי או היהודייה האמריקאים הממוצעים, ש"כבר אין להם תפקיד פעיל ביצירת הקהילה שלהם ולא אחריות אישית לחינוך ילדיהם או לתמיכה בחבריהם לקהילה".
סוגיית הנדל"ן, והעובדה שאגודת כַּוָּנָה אינה מחזיקה בבעלותה מבנה קבוע, מייצגת לדעת ליסה את התרבות הייחודית שלה. לפי תיאורה, על אף המאבק המתמיד למציאת חלל גדול מספיק בשביל אירועי החגים, ואף כי מבחינה כספית הקהילה מסוגלת לעמוד ברכישת נכס, הם העדיפו להמשיך להתאסף בבתים כדי לשמור על תחושת הקירבה הקהילתית. יתרה מזו, לטענתה של ליסה ארגונים יהודיים רבים מתמקדים היום במבנה החיצוני של חיי הקהילה במקום בתכלית האמיתית שהם באים למלא; הם מתחזקים בניינים במקום ליצור חיים יהודיים.
ליסה מציבה את הרבגוניות ואת הפלורליזם כמאפיין נוסף של כַּוָּנָה, ולתחושתה זהו הכיוון שקהילות יהודיות אמריקאיות אחרות צריכות לאמץ כדי לעמוד בקצב ולהסתגל לשינויים. היא מתארת את כַּוָּנָה כקהילה מקבלת ופתוחה לכול, ללא התחשבות ברקע היהודי, בבקיאות במקורות, ברמת ההקפדה או בזהות היהודית. במקום להיות בית כנסת, שבו רבים מנפנפים בכרטיס ה"אשמה ובושה" בפניהם של אנשים שאינם "יהודים מספיק טובים" ובוחנים בעין צרה את השאלה מה פירוש "מספיק טובים", כַּוָּנָה רוצה לעבוד עם כל אדם כדי לסייע לו להבין אילו היבטים של היהדות חשובים לו (תפילות, חינוך, טקסים קהילתיים וכד׳) ולגבש קשר עמוק יותר דרך אותם היבטים. דוגמה לכך, לפי ליסה, היא בר המצווה של בנה בבית הכנסת הרפורמי. בית הכנסת לא הותיר מקום רב ליצירתיות או לביטוי עצמי; התהליך והטקס היו כתובים מראש. ליסה חושבת שזה הגיוני כשמנסים לקיים שגרה של חיי קהילה וטקסים בבית כנסת שיש בו אלפי חברים, אבל מבחינתה האישית הדרך הזאת לא מילאה אותה בהתרוממות רוח בחייה היהודיים.
וכך, במקום להיות בית כנסת, כַּוָּנָה פועלת כמטרייה ומציעה "מרחב כמעט בלתי מוגבל להמציא, ליצור ולהתמודד בתוך הגבולות של ערכי הקהילה". לפיכך היא מצליחה להיות בית לאנשים שמקפידים מאוד על שמירת השבת מצד אחד, ובו בזמן לטרנסג׳נדרים שהתגיירו, לאנשים שמחפשים אחר מהות היהדות, או ללא־יהודים הנשואים ליהודים שהם חברים לכל דבר ועניין. ליסה סבורה, כמו הרבּה רייצ׳ל נוסבאום לעיל, שהקהילה מציבה רף גבוה של קיום רוח ההלכה ומשתדלת להנגיש את הכול לכולם באמצעים שונים, כגון הכרזה בקול על מספרי העמודים, מתן הֶקשר לתפילה ופרשנויות. בדרך זו גם מי שבקיאים פחות אינם מרגישים כאילו מבקרים אותם. השיטה של כַּוָּנָה ושל שאר הקהילות החדשות המצליחות בימים אלה, גורסת ליסה, היא לזהות בהצלחה מה מן המסורת היהודית יש לשמר ואילו מבנים חברתיים שנותרו מהדורות הקודמים הם פחות רלוונטיים היום.
ישראל
כשנשאלה על עמדתה כלפי ישראל, השיבה ליסה כי היא "תומכת מאוד" בקיומה של ישראל וכי ישראל היא "חלק חשוב מאוד מהיהדות שלי ", אך בה בעת "יש לי ביקורת על הנהגתה ועל התנהלותה לאחרונה". עם זאת, היא אינה מהססת לקרוא לעצמה "ציונית" והיא גאה בבנה המתבגר על רצונו ללמוד בישראל וללמוד עברית. לדעתה, הגישה של "ציוני ביקורתי" רוֹוחת בקהילה שלה. היא מלאת שבחים לקהילה ולהנהגתה על שהן מאפשרות פלורליזם אמיתי גם בסוגיה זו, ואשר משום כך מתאפשרות התמודדות עם המורכבות והסכמה לקיים דיונים שאינם נוחים לכולם – שלא כמו ארגונים ממוסדים, שבהם, לתחושתה, מצפים מאנשים להתייצב לימין ישראל ללא תנאי.
Sixth & I, וושינגטון הבירה
קהילת Sixth & I שבוושינגטון הבירה (בפינת הרחובות 6 ו־I) שוכנת בבית כנסת היסטורי שהפך לכנסייה והיה מועמד להריסה. הקהילה היהודית בעיר התאגדה כדי לרכוש את הבניין ורק אחר כך התיישבה לחשוב כיצד אפשר לנצל אותו באופן המיטבי. הרב ג׳סי פּייקין (Paikin), שבעת הריאיון שימש רב מתמחה בקהילה מטעם רשת הקהילות בהתהוות JEN, הסביר כי היות שהיה מדובר במיזם של כלל הקהילה, הרעיון שכל היהודים יחושו רצויים ויוכלו להתחבר באמצעות כמה נקודות גישה היה "חלק מהדי־אן־איי" של המקום מלכתחילה.
זה היה החזון של הרבּה המייסדת, שירה סטטמן (Stutman), שהיא היחידה מכל רבני הרשת שהוסמכה בבית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת (Reconstructionist Rabbinical College). שלא כמו שאר קהילות הרשת, שמתפקדות למעשה כבית כנסת לכל דבר – קרי, פעילותן סובבת סביב התפילות והן משרתות את כל קבוצות הגיל – Sixth & I חרתה על דגלה את היעד להגיע למבוגרים־צעירים בכל רחבי העיר וושינגטון, אשר מגמת העיור המחודש שסחפה אותה משכה אליה צעירות וצעירים יהודים רבים. לעומת הקהילות המתהוות האחרות, שבחלוף השנים פתחו בתי ספר לילדים ותוכניות למבוגרים, קהילה זו מעדיפה כרגע להוסיף ולהתמקד בצעירים (ללא ילדים) המבקשים לרדת לחקר יהודיותם.
הקהילה מקיימת בכל שבת סבב תפילות – למן תפילה מסורתית יותר ועד לסגנון של העידן החדש. היא גם מארחת בכל שבת מניין אורתודוקסי־מודרני, וכל הנוכחים מוזמנים לפני כניסת השבת לסעודת שבת או ל"שעת קוקטייל". פייקין העריך בשיחתנו כי בכל שבוע מגיעים בין 200 ל־400 צעירות וצעירים, וכי לאירועים מיוחדים באים רבים יותר. קהל המשתתפים ב"חגים הגדולים" עשוי להגיע ל־10,000, והדבר מחייב את הקהילה לשכור אולמות בכנסיות סמוכות ולערוך בהן בו־זמנית טקסי תפילה בסגנונות שונים.
קהילת Sixth & I ייחודית בכך שאין בה חברוּת רשמית. תחת זאת המשתתפים נרשמים בהרשמה מקוונת ומשלמים לפי אירוע. התוכניות מסובסדות במידה רבה בידי תורמים ובעזרת ההכנסה מהשכרת המקום לפעילויות תרבותיות של קבוצות לא־יהודיות. בתוך המבנה הארגוני הזה יש משתתפים שבאים בקביעות לתפילות ולאירועים ויש אחרים בררנים יותר. מתוך כך מתפתחות תת־קהילות בתוך קהילת Sixth & I הכללית, והדבר עוזר לגבש לכידות חברתית באזור שבו האוכלוסייה מתחלפת תדיר ובקהילה שמעצם טבעה אינה מתכנסת למעשה אף פעם כולה יחד.
אף כי Sixth & I אינה משתייכת על פי הגדרתה לשום זרם ומאפשרת בין כתליה ניסויים מניסויים שונים ביהדות, היא אחת מהקהילות המתהוות המסורתיות יותר מבחינה דתית. לדוגמה, היא מקיימת קריאת מגילה מלאה בפורים, ולדברי הרב פייקין קורס הגיור שלה הוא אחד האינטנסיביים ביותר בכל הקהילות הלא־אורתודוקסיות באזור הבירה. בקורס מעודדים את המועמדים לגיור ללמוד על הלכות השבת, הכשרוּת והצדקה ולמצוא לעצמם את הדרך לממש את יהודיותם באופן המתאים ביותר לאורח חייהם.
ואולם, מספר הרב פייקין, לעומת הקהילות המתהוות האחרות, המתמקדות בעיקר בתפילה ובצד הרוחני, גורם המשיכה העיקרי של Sixth & I הוא הזדמנויות הלמידה שהיא מציעה. אחד מקורסי הדגל של הקהילה הוא שיעור המבוא ליהדות, הנלמד ברמה אוניברסיטאית ולוקח את המשתתפים למסע היכרות שנמשך 38 שבועות עם ההיסטוריה היהודית, העמיות היהודית, ההגות, הטקסים והמנהגים. קורס זה פופולרי במיוחד בקרב לא־יהודים הנשואים ליהודים, והוא מספק שפע נושאים לשיחה. רשימות ההמתנה אליו, ולקורסים אחרים, ארוכות.
הקהילה מציעה גם קורס מבוא, קצר יותר, המתמקד בלוח השנה היהודי, בחגים ובהיסטוריה יהודית בסיסית, וכן שיעורי הכנה ל"בני מצווה" מבוגרים שמתרכזים בתפילות ובלימוד תורה. בין שאר התוכניות יש גם סדנה לזוגות בין־דתיים, הכוללת דיונים בסוגיות קשות בהנחיית רב ובלא ביקורתיות או הפעלת לחץ להתגייר. כ־30% מן המבקרים הקבועים ב־Sixth & I אינם יהודים, ובאופן כללי יש בוושינגטון הבירה שיעור גבוה יותר של נישואים בין־דתיים לעומת רוב האזורים האחרים עם ריכוז גדול של יהודים.95 קורס נוסף שהקהילה מציעה, הנמשך שישה שבועות, הוא קורס בנושא "ישראל–פלסטין: השיחה הקשה ביותר". מומחי מדיניות בעלי שם מסייעים למשתתפים לרדת לעומקן של סוגיות הליבה גם מנקודת המבט הפלסטינית. רבים גם מצטרפים למשלחת חינוכית לישראל. נוסף על הזדמנויות הלימוד הללו מתקיימות בקהילה גם הרצאות חד־פעמיות בנושאים שונים.
לפי הרב פייקין, הרעיון הוא להציע נקודות חיבור מרובות לאוכלוסייה של אנשים משכילים וסקרנים אינטלקטואלית, שהרקע היהודי של רבים מהם רופף או שאינם מצויים בתכנים היהודיים. Sixth & I נותנת גישה ללמידה ולתשובות בלי לדחוק בנוכחים להיות דתיים יותר ממה שהם. עם זאת, מדגיש פייקין, כפי שמבינים גם בקהילות המתהוות האחרות – ובכללן אלו הפועלות מנקודת מוצא הלכתית יותר – אחד המרכיבים המכריעים לצורך חיבור מוצלח של הצעירים היהודים היום הוא יצירת הנגשה ואפשרויות השתלבות לאנשים שאין להם ידע רב ביהדות, או שאינם יהודים, אגב התנהלות יהודית אותנטית ברמה גבוהה מבחינה מעשית ומבחינה מחשבתית.
הקהילה היהודית בוושינגטון, הגדלה במהירות רבה יחסית ליהדות ארצות הברית, היא קרקע פורייה לבחינת הזהות והמעורבות היהודית משום שיש בה מגוון בתי כנסת וקהילות, המשתייכות לזרם זה או אחר או עצמאיות, אשר צצות בנוף בשנים האחרונות. הרב פייקין הדגיש שוב ושוב כי "אין שום עימות" בין Sixth & I למסגרות יהודיות ודתיות אחרות וכי Sixth & I אינה מבקשת להתחרות עימן. אם קהילה אחרת מקיימת, למשל, מסיבת חנוכה לצעירים, Sixth & I עשויה בהחלט להפנות את אנשיה לאותו אירוע. אם מישהו מציע תוכנית טובה יותר בנושא מסוים, Sixth & I לא תקיים אירוע מתחרה "רק כדי להפגין נוכחות". מכך ניתן להסיק שדרך אחת להגיע להצלחה בחיבור יהודים לקהילה, לפחות באזורים עירוניים, היא פיתוח מומחיוּת ותיאום הדדי בין ארגונים למיניהם. בעידן הרשתות החברתיות קל יותר לעשות זאת.