שבע הקהילות ברשת הקהילות המתהוות JEN אולי זוכות לתשומת לב רבה יותר והן מן הקהילות המתהוות המצליחות יותר, אבל הן אינן היחידות. לא פשוט לעשות מיפוי כולל של כל הקהילות המתהוות. איפה עובר הגבול בין קהילה בהתהוות לבין בית כנסת עצמאי בן עשרות שנים? איפה נכון למקם קהילות יהודיות חדשניות שאינן רוחניות או מיזמים יצירתיים בתוך ארגונים ממוסדים?
כניסה – רשת קהילות של משמעות (Kennisa – Communities of Meaning Network) היא פלטפורמה שנועדה לאחד את כל הארגונים היהודיים שמחשיבים את עצמם לחדשנים (מנסים "לדמיין מחדש את הקהילה היהודית וההוויה היהודית").⁹⁶ ברשת חברים מאות ארגונים: מקצתם קהילות בהתהוות, מקצתם משתייכים לעולם המניינים העצמאיים, ומקצתם עוסקים בפעילות סביבתית ובייצוג פוליטי מתקדם. רשת כניסה הפיקה רשימה מקיפה של כל הארגונים הללו.
רשת נוספת היא פרויקט Open Dor (משחק מילים: "דלת פתוחה/דור פתוח") – איגוד של "קהילות רוחניות בהתהוות" בעלות מאפיינים משותפים רבים עם רשת הקהילות בהתהוות JEN.⁹⁷ עם הקהילות ברשת נמנים, בין השאר: The Jewish Studio Project בברקלי קליפורניה, המשלב סטודיו לאמנות עם רוחניות יהודית; At the Well בדטרויט, העוסק בחיבור של מבוגרים־צעירים; Cohere בשיקגו, המשרת משפחות בין־דתיות או אנשים שנמצאים בשולי החיים היהודיים המאורגנים ומספק סיוע והדרכה בניהול משק בית על פי ההלכה; Beloved בברוקלין, הפועלת ליצירת חוויות יהודיות בעלות משמעות בתוך הבית; מַלכוּת בקווינס, קהילה רוחנית מדיטטיבית מתקדמת ומשלבת; The Open Temple בווניס קליפורניה, השואפת "לחדש את הקסם" של היהדות על ידי המצאת טקסים חדשים ויצירה אמנותית, הכול ב"וייב של המאה ה־21"; The Den Collective, תוכנית לחיבור מבוגרים־צעירים בוושינגטון הבירה (להלן ארחיב יותר); ו־The New Synagogue Project, גם הוא בוושינגטון הבירה, הממזג רוחניות עם אקטיביזם פוליטי מתקדם ושילוב והכלה ללא פשרות.

תוכניות ומיזמים חדשניים לקירוב הצעירים בארגונים ובבתי כנסת ותיקים וממוסדים

גם בתוך ארגונים מבוססים וקהילות המשתייכות לאחד הזרמים יש הרבה תוכניות מוצלחות ביותר לקירוב המבוגרים־הצעירים. כמה מהן הן מיזמים בהתהוות, ואילו אחרות אימצו אסטרטגיות מוצלחות למשיכת הצעירות והצעירים. בין השאר ניתן למנות את 92nd St. Y במנהטן; Riverway Project בבוסטון; קהילת ישראל בברוקליין, מסצ׳וסטס; The DEN Collective בוושינגטון הבירה; ועמנו-אל בסן פרנסיסקו.⁹⁸

92nd St. Y, ניו יורק

המרכז הקהילתי התרבותי 92nd St. Y (מכונה גם 92NY), שנוסד בשנות ה־30 של המאה הקודמת, הוא מקרה ייחודי בנוף היהדות המאורגנת בארצות הברית. המרכז משמש זה עשרות שנים כ"גשר" בין העולם היהודי לעולם הלא־יהודי, ובין השאר מארח אירועים של תרבות יהודית אך גם אירועי תרבות חילוניים לא־יהודיים הפתוחים לכלל הקהילה. הרב סקוט פרלו (Perlo) ניהל (בעת הריאיון) את מרכז ברונפמן לחיים יהודיים של 92nd St. Y. לפני כן הוא שימש רב מתמחה מטעם רשת הקהילות המתהוות JEN בקהילת Sixth & I, והיום הוא מנהל את השלוחה של קהילת רוֹמְמוּ בברוקלין.

לדברי הרב פרלו, מרכז ברונפמן הוא במידה רבה קהילה בהתהוות בתוך ארגון ממוסד. הוא סבור כי עבודה שמטרתה למשוך יהודים לקהילה היא עבודה שונה מהותית מעבודה עם אנשים שכבר מחוברים לחיים היהודיים. אולי ההבחנה הזאת נשמעת מובנת מאליה, אבל היישום לא תמיד מובן מאליו. בתי כנסת, מסביר פרלו, הם מוסדות שבנויים על יציבות ומכוונים למי שהם כבר חלק מהקהילה היהודית. אלא שבמידה רבה הם אינם רלוונטיים לגברים ולנשים שנמצאים מחוץ לקהילה היהודית, שהם רוב היהודים האמריקאים היום. ארגונים כגון 92NY שמים להם למטרה למשוך אליהם אנשים כאלה. הם מציעים להם את יסודות ההשכלה היהודית כדי שיוכלו לעבור לאחר מכן למוסד יהודי מבוסס. מיזמים אלה מצליחים יותר בחיבור היהודים המנוכרים משום שהם מתמקדים ב"חוויית המשתמש" ובונים "מוצרים" לחיבור, כלומר מיזמים שיתאימו לצורכי המשתמשים.
פרלו מתאר מגוון של מוצרים חינוכיים מסוג זה – החל בקורס מבוא ליהדות למשך 23 שבועות, שהמשתתפים בו הם לא־יהודים שבני או בנות הזוג שלהם יהודים, וכלה בהדרכת הורים להורים לא־יהודים שילדיהם יהודים. 92NY גם מפעיל תוכניות ניסיוניות דוגמת אירוע "צליית המן" בפורים בחנות ספרים בהשתתפות קומיקאים יהודים. "זה לא היה בדיוק דתי", מעיר הרב פרלו, "אבל זה היה פורימי מאוד ויהודי מאוד". לצירוף זה של נגישות ואותנטיות חשיבות מכרעת, וזו לדעתו של פרלו הסיבה שחב"ד ו"אש התורה", שתי תוכניות הקירוב האורתודוקסיות הבולטות, מצליחות כל כך.
בשיחתנו הזכיר פרלו כמה מחקרים על המבוגרים־הצעירים היהודים שלפיהם הללו אינם רואים בזהות היהודית שלהם את זהותם הבלעדית. הם גם אינם רואים במערכות יחסים עם לא־יהודים סימן לבחירתם לעזוב את היהדות או להיחלשות זהותם היהודית, ולא ברור להם למה הקהילה היהודית הממוסדת תופסת אותם כך. לפיכך, אף כי רבנים וקהילות נאבקים לעצור את שטף הנישואים הבין־דתיים, הרב פרלו אינו מודאג במיוחד מהתופעה, ותחת זאת רואה בה סימן לקבלה חברתית רחבה יותר של היהודים באמריקה. "לא יכול להיות שהקושי הגדול ביותר של יהודים בימינו יהיה להתקבל בחברה", הוא מסכם.

פרויקט Riverway, בוסטון

פרויקט Riverway, בראשות הרבּה ג׳ניפר גוביץ (Gubitz), שבשעת כתיבת הדברים כבר אינה עובדת בפרויקט, הוא תוכנית לחיבור צעירים שבסיסה בקהילה הרפורמית Temple Israel בבוסטון. גם התוכנית הזאת פועלת במידה רבה כמו קהילה בהתהוות בתוך בית כנסת ותיק השייך לזרם מסוים. בפרויקט לא מנהלים רישום חברוּת, אך הרבּה גוביץ העריכה בשיחתנו שקודם למגפת הקורונה השתתפו 150 גברים ונשים בתפילה ובסעודת שבת פעם בחודש (כ־30% מהמשתתפים בכל שבת היו פנים חדשות), וכ־1,400–2,000 השתתפו בתפילות חגי תשרי.

בדומה לגישה של רשת הקהילות המתהוות JEN, תוכניות הפרויקט מתקיימות לפעמים בבניין בית הכנסת ולפעמים בחללים שכורים בבתי קפה, בבארים, במסעדות או בכנסיות בשכונות שונות באזור בוסטון וקיימברידג׳, וכמה מהן נעשות בשיתוף פעולה עם בית מוישה המקומי (עוד על כך להלן). הפרויקט גם שוכר חללים משרדיים להפעלת תוכניות חינוכיות בחלקים אחרים של העיר ("אנשים לא אוהבים לנסוע רחוק", אמרה גוביץ).

הרבּה גוביץ מפריכה את הרושם הנפוץ כאילו בני ובנות דור ה־Y אינם מתעניינים בחיים היהודיים. לטענתה, הם פשוט אינם מתעניינים בארגונים הממוסדים, בעלי הנטייה לפנות למשפחות בהקשרים של מעגל החיים המשפחתי, או כמו שהיא ואחרים מכנים זאת – "יהדות לילדים" או "מחלקת הילדים" של בית הכנסת. המילניאלים אינם נחפזים להקים משפחה, או אפילו מוותרים על כך לחלוטין, והם מתקשים להתחבר למוסדות המכוונים למשפחות עם ילדים.

לפי הניתוח של גוביץ, כמה מגורמי המפתח להצלחה של פרויקט Riverway הם התמקדות בתוכניות שיש בהן תכנים דתיים (בפרויקט לא מופעלות תוכניות חילוניות־חברתיות), תשלום וולונטרי (שהמילניאלים שמחים לשלם) במקום דמי חברות רשמיים, בניית מערכות יחסים מקרבות ("תחשוב על חב"ד רפורמי"), שימוש פעיל במדיה החברתית וברשתות בוגרים כדי להפיץ את הבשורה (מחנות קיץ, הלל וכד׳) ויציאה אל מחוץ לכותלי בית הכנסת כדי לפגוש את הצעירים בסביבת מגוריהם. לדעתה, "מסיבות גדולות" המתאפיינות בתוכן רדוד שארגונים רבים מקיימים במטרה למשוך אליהם את הצעירים אינן מצליחות לחבר אותם מעבר לאירוע המסוים. במקומן דרושות תוכניות איכותיות, הנושאות תוכן רציני, אינטימיות בטבען ומסבירות פנים במהותן ("לא לערוך מבחני יהדות בכניסה").
מנקודת מבטה של הרבּה גוביץ, האתגר הוא לא להושיט יד ולהזמין את הצעירים היהודים, אלא לעבוד על חיבור יעיל שלהם כך שירצו להפוך לחברים בקהילה המרכזית. קהילות שמשקיעות משאבים ניכרים במיזמים לקירוב המבוגרים־הצעירים מקוות לקצור את הפירות בטווח הארוך מבחינת המשכיות הקהילה שלהם, כמו גם המשכיות הקהילה היהודית הרחבה יותר.

קהילת ישראל (KI), ברוקליין, מסצ׳וסטס

הקהילה הקונסרבטיבית הוותיקה "ישראל" (Kehillath Israel – KI) בעיר ברוקליין הסמוכה לבוסטון מציעה מודל חדשני אחר. הרב ויליאם המילטון, הרב הבכיר של בית הכנסת ההיסטורי זה למעלה משני עשורים, מתאר קהילה הנושאת מורשת של שילוב, אחדות קהילתית וחשיבה קדימה. בית הכנסת ממוקם באזור היסטורי עירוני למחצה בפאתי בוסטון עם אוכלוסייה יהודית גדולה (כ־50 אלף מבוגרים־צעירים יהודים). מתוך הבנת השינויים הדוריים הנוכחיים בכלל, ובקהילה שלו בפרט, יזם הרב המילטון שיתוף פעולה עם קבוצות ומיזמים יהודיים רבים ששותפים לחזון של קהילת ישראל.
המילטון פתח את הקמפוס של הקהילה והזמין קהילות יהודיות דתיות וחברתיות לחלוק את השטח והמתקנים ולשתף פעולה במגוון דרכים. לצד 450 המשפחות החברות בקהילת ישראל, הקמפוס משמש כעת בית תפילה לקהילת מִשׁכָּן (230 משפחות חברות), מניין וושינגטון סקוור (כ־150 משפחות), מניין קול רינה (כ־50 משפחות) ומניין שלם (כ־40 משפחות). הקמפוס מאכלס גם מגוון קבוצות נוספות: יהודים דוברי רוסית (כמעט 500 משפחות), אנשים עם מוגבלות, ישראלים אמריקאים וקשישים יהודים (מתחם הדיור לקשישים נמצא בתהליכי בנייה בקמפוס). קהילת ישראל מקדמת גם שותפות עם בייס הלל (Base Hillel), תוכנית לחיבור מבוגרים־צעירים (תיסקר בהמשך).
מלבד השותפים הקבועים, קהילת ישראל מארחת קשת רחבה של מיזמים חברתיים, תרבותיים ודתיים ומשתפת פעולה עם ארגונים למיניהם, כגון המרכז הקהילתי היהודי (JCC), המועצה היהודית לקשרי קהילה (JCRC) ותוכניות מנהיגות שונות. בכל שבת הקהילה מארחת חמישה טקסי תפילה שונים, בנוכחות של כ־500 אנשים בתפילות המתקיימות בו־זמנית. אירועים גדולים יותר, כגון תיקון ליל שבועות (מסורת עתיקה־חדשה של קריאת התורה בקבוצות בליל החג), שקהילת ישראל מארחת בכל שנה עשויים למשוך אליהם עד 1,000 מבוגרות ומבוגרים־צעירים מן הקהילה הרחבה. לפי הרב המילטון, גם חברי וחברות הקהילה מצטרפים לעיתים קרובות לאירועים גדולים בקהילות אחרות, מתוך תחושת סולידריות עם הקהילה היהודית הרחבה.

מידת העצמאות של הקהילות המשתפות פעולה עם קהילת ישראל היא על פי רצונן. את הפעילות לחיבור המבוגרים־הצעירים מנהלת כל תת־קהילה בדרכה הייחודית ובהתאם לאוכלוסיית הצעירים שלה. המילטון סבור שקיומן של גישות כה שונות זו מזו מגביר את הסיכוי שאנשים מסוגים שונים ימצאו דרך להתחבר ("חמש חוויות תפילה יכולות להגיע לחמישה טיפוסים שונים של יהודים"). מודל השותפות הזה מבוסס על הקריאה של המילטון את יהדות ארצות הברית, בייחוד בקרב דור ה־Y. כמי שמודע לקושי בחיבור קבוצת אוכלוסייה הולכת וגדלה זו (מי שסיימו את לימודיהם בקולג׳ וטרם הקימו משפחה), המילטון קיבל עליו להציג את היהדות באור מושך יותר על ידי הפיכתה לכוח לעשיית טוב בעולם. הרעיון ליצור שותפויות עם קבוצות שונות נולד מהבנתו שהעולם היהודי נעשה ממוסד ומאורגן יותר ויותר, ושיהודי ארצות הברית התרגלו להגדיר את עצמם לפי הארגון שהם משתייכים אליו במקום להתמקד ביעדים שלהם מול העולם הגדול.

בשיחתנו הדגיש הרב המילטון את חשיבות ההעצמה בקהילה הרחבה: המילניאלים רוצים "להשתייך" אבל לא בהכרח "להתביית". כלומר, הם רוצים מקום שבו ירגישו שייכים ומקובלים בלי לוותר על תחושת העצמי שלהם. קהילות שמאפשרות לביטוי האישי לפרוח ומעודדות כל תת־קהילה למצוא לעצמה חזון ברור וקול מדויק משלה משיגות יעד זה. כל הקהילות צריכות להשקיע את מרצן בכל דבר שהן עושות ולשאוף להגשים את תכליתן הרחבה בעולם.

החזון של קהילת ישראל מורכב משלושה היבטים: העצמה, שילוב והכלה ושותפות. העצמה, מסביר המילטון, פירושה ביטוי ברור של זהות, קול וחזון (התכוונות); שילוב והכלה פירושם נכונות לקבל ביטוים שונים, דינמיים ויצירתיים, של יהדות ולהבין שדרכים שונות מתאימות לאנשים שונים; שותפות היא מתכונת לקהילה גדולה שמסוגלת לקבל קבוצות קטנות יותר, בעלות גוון אישי ייחודי, המתקבצות יחד ומאגמות משאבים ומאמצים כאשר יש בכך היגיון ונותרות עצמאיות כאשר כך מתבקש.

לכל זה כבר היו גם יתרונות לוגיסטיים ומעשיים ניכרים, אם כי הרב המילטון מדגיש שזו לא הייתה המטרה הראשונית של שיתוף הפעולה עם הקהילות המשתלבות בקהילת ישראל. בשינוי שכזה כרוכים היבטים רבים של יעילות: החללים צריכים להיות מעוצבים באופן גמיש כדי שיתאימו לשימוש של הקהילות השותפות השונות; תוכניות רחבות היקף, כגון חינוך לגיל הרך, משותפות גם הן, שכן לא הגיוני לתחזק בנפרד חמש תוכניות קטנות; ותוכניות גדולות יותר, על בסיס חגי ישראל, גם הן שיתופיות מטבען ומושכות אליהן משתתפים מבחוץ. כל קבוצה בוחרת מתי להישאר אוטונומית, למשל בתפילות. יש לכך גם השפעה מבורכת של מעבר בין קבוצות החברים בקהילת ישראל, שבסופו של דבר מוביל לקהילה גדולה יותר, בריאה ודינמית יותר.

תוכניות חדשניות בתמיכת הקהילה

עוד דרך להגיע למבוגרים־הצעירים היא תמיכה רחבה יותר של כלל הקהילה בתוכניות לחיבור הצעירים. The Den Collective ("אגודת הסלון") שבוושינגטון הבירה היא למעשה פרויקט בהתהוות שפועל ליצירת קשר עם מבוגרות ומבוגרים־צעירים ולשילובם בקהילה היהודית. בפרויקט מתקיימות פעילויות שונות – תפילות וסעודות שבת וחגים, לימוד תורה, אירועי מעגל החיים, הדרכת רבנים ועוד – כדי "לפגוש את האנשים היכן שהם נמצאים".

לפי הרב ג׳וש רבין מאיחוד בתי הכנסת הקונסרבטיביים באמריקה (United Synagogue of Conservative Judaism – USCJ), הפרויקט היה יוזמה של בתי הכנסת הקונסרבטיביים בבירה ונתמך בידי ה"איחוד". בשיחתנו הסביר הרב רבין כי לתוכנית זו מדדי הצלחה שונים לחלוטין מן המדדים של בתי הכנסת הרגילים, כי היא הוכיחה את עצמה כדגם המעשי ביותר לחיבור צעירים שהזדמן לו לעבוד בו וכי אפשר להעתיק אותו גם לאזורים אחרים.

בתי כנסת מבוססים עם תוכניות מוצלחות לחיבור מבוגרים־צעירים

לנוכח כל תשומת הלב התקשורתית סביב הקהילות המתהוות וההיענות הפילנתרופית שהן זוכות לה, רבנים מסוימים מהזרמים המרכזיים חשים כאילו מתעלמים מהם. לצד קומץ קהילות מתהוות מוצלחות, שמושכות אליהן מאות משתתפים על בסיס שבועי וכמה אלפים ב"חגים הגדולים", ועוד כמה מאות מניינים ובתי כנסת עצמאיים ברחבי צפון אמריקה, האיחוד ליהדות רפורמית (Union of Reform Judaism – URJ) מאגד קרוב ל־900 בתי כנסת וכמעט 900 אלף חברים מבוגרים. התנועה הקונסרבטיבית, על אף ההידלדלות שחוותה, עדיין מונה קרוב ל־600 בתי כנסת בצפון אמריקה. חרף החדשנות המתרחשת בקהילות העצמאיות, ובד בבד עם הירידה בהשתייכות לזרמים וההתכווצות של בתי כנסת רבים בארצות הברית, הרשת הקיימת של בתי הכנסת של הזרמים הללו היא עדיין המסגרת הראשית בשביל רוב היהודים האמריקאים. אין מחסור בבתי כנסת משגשגים ומצליחים בארצות הברית. דיברנו עם הרבנים של כמה מהם הסמוכים לקהילות מתהוות ידועות. ספציפית שוחחנו עם רבנים בסן פרנסיסקו, בניו יורק ובשיקגו, שבתי הכנסת שלהם נמצאים לא הרחק מהקהילות המטבח (The Kitchen), המעבדה (Lab/Shul), רוֹמְמוּ ומִשְׁכָּן.

סן פרנסיסקו-אזור המפרץ

הרב ג׳ונתן סינגר (Singer), הרב הראשי של קהילת עִמָנוּ -אֵל בסן פרנסיסקו, מתאר בית כנסת רפורמי פורח עם 2,100 משפחות חברות ותוכנית לחיבור מבוגרים־צעירים הגדולה ביותר בחוף המערבי. את ההצלחה הוא מייחס לגישתה של הקהילה להפוך את בית הכנסת למרכז חיים יהודיים – תרבותית, חברתית ורוחנית.

סינגר מטיל ספק בכך שהקהילות המתהוות משנות את פניה של הקהילה היהודית. "בסוף הרי מדובר בבתי כנסת, והם ירצו השתייכות רשמית ברמה זו או אחרת", הוא אומר, הד לדברים ששמענו גם ממרואיינים אחרים. כמו רבנים אחרים גם הרב סינגר מדגיש את חשיבותם של הזרמים הפועלים ברחבי ארצות הברית, המקשרים את הקהילות זו לזו ומקיימים בתי מדרש רבניים, מחנות קיץ, ארגוני נוער, תוכניות ישראל ועוד. לטענתו, הארגונים של הזרמים השונים חשובים עד מאוד להתקיימותם של הקשרים הללו. עם זאת, בהתייחסו לקהילות מתהוות כגון המטבח (The Kitchen), גם היא בסן פרנסיסקו, סינגר מעריך את היצירתיות, את היזמות ואת האנרגיה שלהן. בסופו של דבר, הוא מוסיף, תמיד יש צורך בעוד בתי כנסת ורבנים שיושיטו יד לאנשים.
בעִמָנוּ-אֵל משתתפים כ־200 אנשים בכל תפילת שבת וכ־300 מבוגרים־צעירים בתפילה חודשית מיוחדת משלהם בשם "שבת מאוחרת". בקהילה חברים כ־600 צעירות וצעירים. הרב סינגר דוחה את הטענה שהמבוגרים־הצעירים אינם מתעניינים בקהילה היהודית בציינו כי עִמָנוּ־אֵל פותחת בימים אלה במפעל בנייה גדול בעלות של מיליוני דולרים שמעורבים בו מבוגרים־צעירים רבים.
רבות מן המגמות המשפיעות על החברוּת ועל הנוכחות בבתי הכנסת, מציין סינגר, קשורות לשינויים הדמוגרפיים שחורגים מתחומי הקהילה היהודית, כגון מגמות העיור מחדש ודחיית מועד הנישואים ולידת הילדים. לדעתו האתגר הגדול ביותר כרגע שרוב הקהילות צריכות להתמודד איתו הוא הפופולריות של יהדות בסגנון "עשה זאת בעצמך", שדוחף רבים מן היהודים הפחות מחויבים לעזוב את הקהילה המאורגנת ובכך להחליש אותה. זוהי מגמה חדשה יחסית בחיים היהודיים בארצות הברית; אנשים כבר אינם מרגישים שהם חייבים להשתייך לקהילה יהודית מאורגנת. תחת זאת הם עשויים לשכור רבנים עצמאיים או ליצור קשר עם הקהילה היהודית בשביל טקס בר מצווה או אירוע אחר, או לאתר באינטרנט את המשאבים הנדרשים כדי לקיים גם את הטקסים בשיטת "עשה זאת בעצמך".

בית הכנסת "אנשי אמת", שיקגו

אנשי אמת (Anshe Emet) הוא בית כנסת קונסרבטיבי "מפוצץ" בשכונת לֵייקְוויוּ שבצפון שיקגו (על יד מִשׁכָּן), עם 1,200 משפחות חברות ועוד משתתפים רבים שאינם חברים. הרב דיוויד רוסו (Russo), שמנהל את הפעולות לחיבור הצעירים, מציין שהתמזל מזלה של הקהילה להיות חלק מקהילה עירונית רבגונית ואזור יהודי משגשג. בית הכנסת ידוע בקהילה הצעירה והפעילה שבו, הנפגשת פעם בחודש לתפילת צעירים, נוסף על המניינים האלטרנטיביים הקבועים שנערכים במקביל לתפילה המרכזית; תפילת הצעירים מושכת אליה בדרך כלל 50–100 אנשים בכל שבת בבוקר. בחגי תשרי מגיעים לקהילה כ־4,000 משתתפים.

הרב רוסו, כמו הרב סינגר בסן פרנסיסקו, מסביר את ההצלחה של "אנשי אמת" בעיקרון של "להיות מרכז לחיים יהודיים" ויצירת נקודות גישה וכניסה שהן מעבר לפולחן הדתי. נוסף על אפשרויות התפילה המרובות בכל שבוע, הקהילה מקיימת מגוון פעילויות חברתיות, אינטלקטואליות וחינוכיות, ובכללן תוכנית ללימוד טקסטים יהודיים והזדמנויות למידה בשיתוף עם מכון הרטמן לקבוצות שונות בקהילה; ויש גם תוכניות שבועיות כגון ערב כדורסל, תוכניות לבני ובנות 50+ דוגמת ערבי טריוויה ומוזיקה, מקהלה, תנועת נוער ופעילות לצדק חברתי. רוסו מייחס הכול לחזון של מנהיגוּת בית הכנסת ולנכונות שלהם ליטול סיכונים. נדרשת גם השקעה ממשית בהעסקת צוות במשרה מלאה המחויב לתוכניות שכאלה.

אף כי "אנשי אמת" שואפת לשילוב ולהכלה, ובכלל זה זוגות בין־דתיים, היא אינה נמצאת בתחרות עם מִשׁכָּן השכנה, שכן "יש כל כך הרבה יהודים" להתחבר אליהם, והאוכלוסיות שנמשכות בדרך כלל לקהילות כמו מִשׁכָּן הן לעיתים קרובות מנותקות או מרוחקות יותר מן הקהילה היהודית. רוסו מציין שיש תרבות של שיתוף פעולה בין שתי הקהילות (מִשׁכָּן משתמשת לעיתים במתקני בית הכנסת של אנשי אמת) ועם עוד בתי כנסת באזור.

בית הכנסת פּארק אווניוּ, מנהטן

בית הכנסת פארק אווניו (Park Avenue Synagogue – PAS) הוא בית כנסת קונסרבטיבי משגשג באפר־איסט־סייד, מנהטן. עם 1,800 משפחות חברות הוא מתואר לא פעם כאחת מספינות הדגל של התנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית.

הרב אליוט קוסגרוב (Cosgrove), המכהן בתפקיד הרב הראשי של בית הכנסת ב־14 השנים האחרונות, מגדיר את הקהילה שלו ייחודית בסביבתה. הקהילה ממוקמת בחלק של העיר שמציע כל חוויה יהודית שאפשר להעלות על הדעת, החל בקהילות אורתודוקסיות מסורתיות וכלה בקהילות סטארט־אפ כמו רוֹמְמוּ והָדָר. לפיכך, אומר קוסגרוב, הוא אינו מרגיש שהוא מתחרה בקהילות הללו והוא שמח בהצלחתן. שלא כמו הקהילות המתהוות, קהילת פארק אווניו מתרכזת בשימור הדורות הצעירים של הקהילה במקום בניסיון לקרב אנשים שמנותקים מהחיים היהודיים, שלמענם פועלים המוני ארגונים אחרים.

לאור ריבוי הארגונים היהודיים ומגוון האפשרויות, קוסגרוב מרשה לעצמו להיות בררן יותר בבחירת התוכניות ובהקצאות המימון. אם השכנים ב־92NY מארחים דרך קבע דוברים בעלי שם, הוא אינו מרגיש צורך להתחרות בהם. תחת זאת הוא דווקא מברר איזה ערך ספציפי וייחודי פארק אווניו יכולה לתרום לחיים היהודיים בניו יורק. שאלות דומות שואלים גם בקהילות המתהוות ובארגונים מצליחים אחרים. עם זאת, יש להודות כי מדובר במותרות של קהילות שיושבות בלב אזור עתיר יהודים מכל סוג וגוון.

הרב קוסגרוב דיבר בשיחתנו על מעמדם של הזרמים הלא־אורתודוקסיים ועל העתיד המעורפל של הזרמים המאורגנים באופן כללי. כמי שהוסמך בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, הוא גאה להיות רב קונסרבטיבי, אם כי הוא מכיר בכך שהתוויות של זרם זה או אחר כבר אינן משרתות את אותה תכלית ואינן נושאות את אותו כובד משקל כמו פעם. בסופו של דבר, הוא אומר, אנשים יבחרו איזו קהילה מתאימה להם ביותר, בין שההחלטה תתבסס על החוג החברתי, על הדרשות של הרב, על קולה של החזנית או על איכות החינוך לגיל הרך. למרות זאת אי־אפשר לדעתו לבטל מכול וכול את חשיבותן של הגדרות הזרמים, שכן הן מאפשרות להגדיר חבילה מסוימת של ציפיות קהילתיות: אופי המנהיגוּת, הקווים האדומים ומאפייני החברוּת בקהילה.

אף כי פארק אווניו הוא מוסד קונסרבטיבי גאה, עם כל הכרוך בכך מבחינת הנורמות, הסגנון וההשקפה היהודית, הרב קוסגרוב מייחס את ההצלחה בשמירה על מעורבותם של החברים הקיימים ובצירוף חברים חדשים לעובדה שהקהילה מציעה אפשרויות ביטוי יהודיות שונות ללא שיפוטיות. הקהילה "פוגשת את האנשים היכן שהם נמצאים" ועוזרת להם לצמוח בחייהם כיהודים ממקום חיובי. "תחושות אשמה, אש וגופרית אינן מספקות את הסחורה", לדעתו. הרב קוסגרוב וקהילתו ייחודיים ביכולתם למתוח את הגבול הדק שבין שמירה על המסורת לבין הסתגלות לשינויים. את הקרדיט להצלחת הקהילה קוסגרוב נותן לתחזוק חברוּת רב־דורית בצד היכולת לקיים דיון בנושא.

בחזרה למניינים העצמאיים

מניינים עצמאיים (קבוצות תפילה) הם פיתוח נפרד ומוקדם יותר בתוך האקוסיסטם של החדשנות היהודית בתקופה הנוכחית. אף כי המניינים העצמאיים שונים מן הקהילות המתהוות – יש להם מנהיגות מתנדבת, הם מקפידים יותר על שמירת מצוות, והם פונים בדרך כלל לקהל יהודי משכיל ובקיא בכתבי הקודש – גם הם היבט חשוב במגמות הפוסט־מודרניות בחיי יהדות ארצות הברית בעידן של אי־השתייכות לזרם או לארגון מסוים.⁹⁹

תנועת המניינים העצמאיים התפתחה בסוף שנות ה־90 של המאה ה־20 ותחילת שנות האלפיים כדי לענות על צורך של קבוצת אוכלוסייה מקופחת אחרת – יהודים ליברלים שעד אז היו מעורבים מאוד בחיים היהודיים, יחד עם כמה אורתודוקסים־מודרנים שחיפשו פתח לביטוי יהודי ליברלי וייחודי יותר. תנועת המניינים העצמאיים מושכת אליה בדרך כלל משתתפים מרקע קונסרבטיבי, ואף לא רבים מרקע רפורמי, המחפשים קהילה לתפילה שוויונית והלכתית רבת עוצמה, ובמידה פחותה משתתפים מרקע אורתודוקסי המחפשים חוויית תפילה שמאפשרת השתתפות גדולה יותר של נשים ולהטב"קים יהודים אגב שמירה על מסגרת הלכתית, ובמקרים מסוימים גם בגבולות האורתודוקסיה.

לבאים מרקע קונסרבטיבי, או רפורמי, הדבר נובע בחלקו מכך שאנשי ה"אליטות" בתנועה הקונסרבטיבית מצויים לעיתים קרובות היטב בארון הספרים היהודי ומקפידים יותר על כללי ההלכה לעומת רוב חברי הקהילה, שהם פחות מקפידים ומשכילים. הסוציולוג צ׳רלס ליבמן (Liebman), כפי שסיכם ג׳ק ורטהיימר את דבריו, מסביר זאת כפער בתוך היהדות הקונסרבטיבית דהיום בין "דת עממית" ל"דת עילית". הווה אומר, ה"עממיים" מקבלים את "הסמלים והטקסים והאמונות שהמנהיגים מאשרים כלגיטימיים, וגם את המבנה הסמכותי ההיררכי של התנועה עצמה". עם זאת, "הדת העממית […] מושרשת באמונות תפלות". האמונות הללו הן לא פעם "הבנה מעוּותת של הדת העילית". ליבמן מוסיף ומסביר ש"הדת העממית נוטה לקבל את המבנה הארגוני של הדת העילית, אך אדישה למבנה האמונה של הדת העילית".¹⁰⁰ אפשר להשוות את הדברים גם לאופן שישראלים "מסורתיים" עדיין תופסים את החיים הדתיים.

כדי להדגים את הפער הזה בין הדת העממית לדת העילית ורטהיימר מתאר משפחה קונסרבטיבית טיפוסית, הסועדת במסעדה לא־כשרה ומקבלת בטעות צ׳יזבורגרים. כעת הם נעזרים בהבנתם את חוקי הדת כדי להחליט מה כדאי לעשות – להסיר את הגבינה, לבקש המבורגרים חדשים בלי גבינה או אפשרות אחרת – על מנת לשמור על התפיסה המסורתית שלהם. אלא שמבחינת הדת העילית, כל ההתלבטות הזאת מופרכת, משום שהמסעדה והבשר שממנו עשויים ההמבורגרים אינם כשרים מלכתחילה.

אם כך, בשביל קבוצת העילית ביהדות הקונסרבטיבית, מי שגדלו בבתי הספר מרשת סולומון שחטר ובמחנות הקיץ של "רמה", השקפת עולמם באשר לדת וכיצד צריכים להתנהל החיים של קהילה דתית אינה משתלבת עם זו של רוב חברי הקהילה הקונסרבטיבית היום. לעניין זה יש משמעות בטווח הארוך לתנועה הקונסרבטיבית, המאבדת למעשה חלק מן המנהיגות העתידית הפוטנציאלית שלה לטובת המסגרות העצמאיות החדשות. ואכן, רבים מן המייסדים והמנהיגים של המניינים העצמאיים והקהילות המתהוות באים מרקע קונסרבטיבי וחונכו בארגונים המשתייכים לתנועה.
כפי שמסביר הרב אלי קונפר בספרו Empowered Judaism ("יהדות מועצמת"), תנועת המניינים החלה למלא צורך שלתחושת המשתתפים לא קיבל מענה הולם בקהילה הקיימת. ואולם תנועת המניינים לא התכוונה מעולם להתחרות בקהילה הקיימת כי אם לפעול כחלק ממנה או כהשלמה שלה. היבט חשוב ביותר ברצון הזה להיות חלק מן הקהילה הרחבה הוא ההתעקשות להישאר חופשיים מכל תווית או השתייכות רשמית, אם כי לרבים מן המניינים יש סטנדרטים משלהם. כך, בלי תווית של זרם כלשהו, התנועה מתייחסת לעצמה לא פעם כישות שנמצאת מחוץ לפוליטיקה הארגונית היהודית.

בתי הכנסת האורתודוקסיים, לעומת זאת, מציעים חוויית תפילה חזקה, ורוב חברי הקהילה שומרים מצוות ותופסים את הדת מנקודת המבט ה"עילית", אלא שאצלם אין כמעט מקום לנשים או ללהטב"קים בבית הכנסת ובטקסים. אשר על כן, בקהילות היהודיות בצפון אמריקה, ועכשיו גם בישראל, נוצרו שני סוגי מניינים עצמאיים: מניינים שוויוניים ומניינים משותפים. שני הסוגים נמצאים ברווח שבין היהדות הקונסרבטיבית ליהדות האורתודוקסית ומושכים אליהם משתתפים משני הזרמים הללו. עם זאת, מבחינה הלכתית יש קו מפריד דק אך חשוב בין שני הסוגים: המניינים השוויוניים מאפשרים שוויון מגדרי ולהטב"קי מלא, ובכך מתמקמים מחוץ לאורתודוקסיה, ואילו המניינים המשותפים "מכופפים" את גבולות ההשתתפות של נשים כך שתישאר בגבולות האורתודוקסיה, לפחות על פי הפרשנות ההלכתית הליברלית.

בעזרת הנגישות המתרחבת של האינטרנט ותרבות הסטארט־אפ של סוף שנות ה־90 התחילה קבוצה גדלה והולכת של צעירים יהודים יודעי ספר לפתח את המניינים העצמאיים. הם יצרו את החוויה שחסרה להם: במקרים מסוימים חוויית תפילה מסורתית ועם זה שוויונית ושופעת חיים בחברת אנשים "באותו ראש"; במקרים אחרים מרחב אורתודוקסי המאפשר השתתפות רבה יותר של נשים. אחת המגמות הבולטות כאן הייתה ההבנה הגוברת שניתן ליצור קהילות נישה בלי הצורך להיענות לקונצנזוס קהילתי רחב.

לכמה מן המניינים הגדולים והמבוססים יותר יש מקום משלהם, אך רובם שוכרים או שואלים מקום מארגונים יהודיים גדולים יותר, למשל בתי כנסת, או שהם שוכרים חללים במקומות אחרים או נפגשים בבתים פרטיים. הם מונהגים בידי חובבים והאווירה כולה התנדבותית. דמי החברות, אם ישנם, נמוכים (מאות דולרים בשנה, בניגוד לאלפי דולרים לחברוּת בבתי כנסת ממוסדים). במניינים העירוניים יותר, שקהל היעד שלהם הוא בעיקר מבוגרות ומבוגרים־צעירים, אין דרישה רבה לשירות קהילתי מלא – עלויות אחזקת מבנה, תוכניות חינוכיות וחברתיות לילדים או רבנים בשכר. במניינים שבפרוורים, שקהל היעד שלהם הוא בעיקר משפחות, רוב המשתתפים חברים גם בבתי כנסת ממוסדים ומקבלים שם את השירותים החסרים במניינים.

הרב קונפר הוא ממייסדי תנועת המניינים וגם הקים את קהילת הָדָר. בינתיים התרחבה הקהילה גם למכון הָדָר, שהוא עומד בראשו, ולישיבת הָדָר – מרכז ללימוד טקסטים יהודיים ברמה גבוהה, המושך אליו תלמידים אורתודוקסים ולא־אורתודוקסים כאחד. בפועלו הנרחב ליווה קונפר את היווצרותו, למעשה, של זרם יהודי חדש, הזורם לו אי שם בין היהדות הקונסרבטיבית ליהדות האורתודוקסית – הלכתי, מורכב מיהודים יודעי ארון הספרים היהודי, שומר מצוות אך שוויוני, ולא פעם בעל נטייה פוליטית ליברלית יותר – אף על פי שהוא מכנה את עצמו בלתי משויך ונמנע מתיוגים.

קונפר סיפר בשיחתנו על כ־60 מניינים עצמאיים פעילים בשנת 2009 (סמוך למועד שבו פרסם ספר ומחקר בנושא, בכותרת "יהדות מועצמת: מה יכולים המניינים העצמאיים ללמד אותנו על בניית קהילות יהודיות תוססות"), המשרתים כ־20 אלף צעירות וצעירים, רובם עירונים. אנחנו הצלחנו לזהות כ־110 מניינים ברחבי צפון אמריקה, רובם שוויוניים וכרבע מהם משותפים.¹⁰¹
באשר להבדל בין מניינים עצמאיים לקהילות בהתהוות אמר הרב קונפר שמנקודת מבטו,
הקהילות הן בתי כנסת שנבנו סביב רבּות או רבנים צעירים, מוכשרים וכריזמטיים, שמוקנית להם הרשות לפרוח, מה שלא תמיד הם יכולים לעשות בבתי הכנסת הממוסדים ("במהותן, הקהילות הן בתי כנסת מצוינים"). המכנה המשותף הוא ששני המודלים מושכים אליהם יהודים צעירים, בעיקר, המעוניינים לבטא את יהודיותם ברוח תרבות הסטארט־אפ שמחוץ לארגונים הממוסדים.
קונפר מיקם את הופעתם של המניינים העצמאיים, ואחר כך של הקהילות המתהוות, בתוך רצף היסטורי של חדשנות דורית, דומה מאוד לתנועת "חבורה" שהופיעה בשנות ה־60 של המאה ה־20. אומנם "חבורה" לא התבססה מעולם כמודל דומיננטי, אבל לדעתו של הרב קונפר היא תרמה לעיצוב התרבות בארגוני המיינסטרים והשפיעה על מנהיגים רבים בהמשך. הוא ציין שכאשר עִקָּר ושאר הקהילות המתהוות, או קהילת הָדָר והמניינים העצמאיים, עושים משהו, אפשר לצפות שהארגונים המיינסטרימיים יאמצו את אותן שיטות כעבור עשור. לא אחד ולא שניים מן המרואיינים שלנו עמדו על יכולתן של הקהילות העצמאיות השונות לערוך ניסויים, דבר שבתי כנסת ממוסדים אינם גמישים מספיק בדרך כלל בשבילו, אבל פעמים רבּות הם מאמצים כעבור זמן מה את הניסויים שצלחו.

הדוגמה של קונפר היא "להקת החזנים הקונסרבטיבים", שהוציאה לאור הקלטה בשם "מוזיקה של המניינים העצמאיים" מתוך המוזיקה המקורית שפותחה בתנועת המניינים העצמאיים.¹⁰²
לנוכח תמונת האנרגיה הדתית היצירתית המתקבלת מן הסקירה לעיל עלתה השאלה איפה עומדים המניינים העצמאיים בשנת 2020. פנינו ליותר מ־100 מניינים בצפון אמריקה וקיבלנו תגובות מ־18, ואלו השתתפו בסקר שלנו. מתוך מי שנענו בחיוב היו מניינים גדולים, קטנים ובינוניים ממקומות שונים ברחבי ארצות הברית (ואחד בקנדה), בערים, בפרוורים ובאזורים כפריים. 12 היו מניינים שוויוניים (מקצתם לא־הלכתיים) ו־6 משותפים (לרשימת המניינים המלאה ותשובותיהם ראו נספח 3).

מה גילינו? בקצרה, אם בתחילת הדרך המניינים היו תופעה עירונית בעיקרה, מאז הם התפשטו לפרוורים; אם בהתחלה התופעה התרכזה בעיקר סביב מבוגרים־צעירים שטרם הקימו משפחה, היום המניינים העירוניים נחלקים בין מי שעדיין מכוונים בעיקר למבוגרים־הצעירים למי שמכוונים למגוון גילים ושלבים שונים בחיים. מודל המניין העצמאי – הן המשותף והן השוויוני – תופס את מקומו יותר ויותר בקמפוסים במכללות.¹⁰³ ועוד: אם בתחילת הדרך היו המניינים הצורה העיקרית אצל המשתתפים לחיבור ליהדות, בייחוד אצל המבוגרים־הצעירים, היום, בפרט בקרב בעלי משפחות, רוב חברי המניינים מחזיקים גם חברוּת בבית כנסת ממוסד וממלאים תפקיד פעיל בקהילה היהודית הרחבה.¹⁰⁴

המניינים עדיין מושכים אליהם, במידה רבה, אנשים בקיאים ביהדות המבקשים חוויית תפילה מעמיקה יותר שהם אינם מוצאים בבתי הכנסת הקונסרבטיביים הגדולים, אבל עם רמות משתנות וגבוהות יותר של השתתפות נשים שאינה קיימת בקהילות האורתודוקסיות. עם זאת, בניגוד לקהילות המתהוות, הם אינם מושכים אליהם בדרך כלל – ואף אינם משתדלים לעשות זאת – אנשים שהידע שלהם בכתבי הקודש דל או אנשים משולי הקהילה היהודית. רבים מהמשתתפים, בעיקר מי שחברים בקהילות גדולות יותר, מחפשים את האינטימיות שיש במניין – קבוצה קטנה, בהנחיית חובבים ושהאווירה בה התנדבותית. אף אחד מן המניינים שהשיבו לסקר לא דיווח על העסקת הנהגה מקצועית בשכר.

במידה מסוימת, כדי לעודד את באי המניינים לשמור על חברותם בקהילה הרחבה, ובמידה מסוימת בהתאם לדרישה, רק מניינים ספורים דיווחו על תפילה שבועית קבועה; רובם מתכנסים בין פעם אחת לשלוש פעמים בחודש, נוסף על החגים ואירועי למידה למיניהם. כמה מהקבוצות נפגשות רק בערבי שבת, אחרות רק בשבת בבוקר, אבל הרוב מציעים את שתי האפשרויות לסירוגין. שום מניין לא נפגש בימי חול, ומעטים מציעים מסגרת חינוכית לגיל הרך. יש המקיימים תפילות בחגי תשרי, אחרים לא. רבים מן המניינים שהתראיינו ציינו רמה גבוהה של שיתוף פעולה מצד הקהילה היהודית הרחבה באזורם, ורבים שוכרים אולם בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי.

כשני עשורים לאחר הקמת המניינים העצמאיים הראשונים ניתן לסכם את השפעתם על בתי הכנסת המיינסטרימיים. פרחי רבנות רבים מן הזרמים השונים משתתפים בצורות הביטוי היהודיות הללו ומביאים עימם מאפיינים מרכזיים מתנועת המניינים – דוגמת המוזיקה, רעיון ה"חברותא" (למידה בקבוצות קטנות ואינטימיות) וסגנון ההשתתפות. מוקדם מדי לומר אם התפיסה של יהדות שוויונית הלכתית תישאר בתווך שבין הזרם הקונסרבטיבי לזרם האורתודוקסי או שהיא תתמזג בסופו של דבר עם קבוצות אורתודוקסיות ליברליות יותר.

שיחה עם חברת מניין

רֶבֶּקה רמיס (Remis), בת 31, חיה במערב מסצ׳וסטס ומתחברת לחיים היהודיים בעיקר באמצעות מניין עצמאי שוויוני, עממי ומסורתי. כמו הרבה יהודים אמריקאים גם רבקה נהנתה בנעוריה ממחנה הקיץ ומהחינוך היהודי שקיבלה, אבל בית הכנסת לא היה לה מקור להשראה. כאשר התגוררה בחוף המערבי היא התחברה לחיים היהודיים בדרכים לא־פורמליות, למשל סעודות שבת וחגים עם חברים. רבקה מצאה לבסוף את מקומה ב"כפר עדן" (Eden Village Camp), מחנה יהודי פלורליסטי במדינת ניו יורק, ששם דגש על חקלאות אורגנית, רוחניות יהודית וערכים מתקדמים.

בשיחתנו תיארה רבקה את הקושי שלה למצוא את מקומה בקהילה היהודית משום שאינה מצליחה למצוא את שילוב הרכיבים הנכון. מצד אחד היא מחפשת בית כנסת עם תפילה מסורתית יותר, בעיקר בשפה העברית, עם פחות קטעי קריאה אלטרנטיביים. מצד שני היא מחפשת סביבה שתהיה נגישה לבעלה, שהוא אומנם יהודי, אך אינו יודע לקרוא עברית. יתרה מזו, רבקה מחפשת קהילה שעוסקת בסוגיות של צדק חברתי דוגמת שינויי האקלים. אף כי היא לא בהכרח אנטי־ציונית, היא אומרת שיש לה "הרהורי כפירה" בנוגע לציונות. לפיכך היא מחפשת קהילה שעסוקה פחות בתפילות לשלום מדינת ישראל ואשר מכירה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. רבקה מאמינה במדינה היהודית ועם זאת מאמינה גם בזכויות האדם של הפלסטינים, ולכן היא מרגישה אבודה בוויכוח בעד ונגד הציונות. בסופו של דבר, היא מוסיפה, היא מרגישה נוח יותר בדרך כלל בסביבות אנטי־ציוניות, משום שבסביבות ציוניות היא מהססת לא פעם למתוח ביקורת על ישראל. לטענתה, הפדרציות היהודיות, בעיקר, משקיעות את רוב המאמצים שלהן לגיוס כספים למען ישראל, וזה לא המקום שהיא רוצה להיות בו. לא ברור לה, היא אומרת, למה החיים של קהילה יהודית אמריקאית חייבים להיות כרוכים כל כך בישראל, למה צריך לחגוג את יום העצמאות של ישראל או לומר תפילות לשלום המדינה, בפרט אם לא מתייחסים ל"כל הבלגן של הסכסוך" עם הפלסטינים ולא מביעים הכרה בהם.
רבקה סיפרה על התסכול שלה ממוסדות מאורגנים כמו הפדרציות או בתי הכנסת המיינסטרימיים, שהם בדרך כלל ציוניים בעליל ומניסיונה אינם מעוניינים לקיים דיון מעמיק בדקויות הסוגיה הישראלית-פלסטינית, ועניין זה גורם לה לתחושת ניכור. היא ציינה שבמצב אידאלי הייתה מחפשת קהילה כמו עִקָּר או מניין עצמאי גדול ותוסס יותר, שמציע יהדות מסורתית, מקבל בברכה יהודים באשר הם (יהודים לא־לבנים, יהודים מבחירה וכד׳) ודן באמפתיה בסוגיה הישראלית-פלסטינית, או מצמצם את תפקידה של ישראל בחיי הקהילה ומתמקד ביהדות האמריקאית. עוד הוסיפה שבקהילות רבות שביקרה בהן רוב החברים מבוגרים יותר והן לא תוססות וחיוניות כפי שהייתה רוצה ושהיא עדיין מחפשת בית כנסת המשלב יחד את כל הערכים שהיא מחפשת.

בשולי האורתודוקסיה

על אף מראית העין מבחוץ, העולם האורתודוקסי בארצות הברית בהחלט לא עשוי מקשה אחת. כמו העולם הלא־אורתודוקסי גם העולם האורתודוקסי הוא רחב, רב פנים ומורכב. קצרה היריעה מלתת בחיבור זה סקירה מקיפה של מצב האורתודוקסיה, אך מן הראוי לדון בקצרה בכמה מגמות המתקיימות באזור שחוקרים אחדים מכנים "שולי האורתודוקסיה" או "לא־לגמרי־אורתודוקסיה".¹⁰⁵ התפתחויות משמעותיות מתחוללות בקצה הליברלי של האורתודוקסיה והן משפיעות על ההתפתחות של מסגרות עצמאיות חוץ־ארגוניות מן הסוג הנסקר כאן.

ה"קירוב" (kiruv) האורתודוקסי

ג׳ק ורטהיימר, בספרו מ־2018 "היהדות האמריקאית החדשה" (The New American Judaism), מספק סקירה כללית של מאמצי העולם האורתודוקסי לקרב ולחבר יהודים לא־אורתודוקסים. לפי ההערכות שלו, חב"ד מביאה מדי שבוע כ־55 אלף אנשים, רובם לא־אורתודוקסים, ללימוד תורה. בשנת 2016 פעלו בארצות הברית 1,700 זוגות של שליחי חב"ד (4,400 בכל העולם) ובנוסף התנועה נוכחת ב־150 קמפוסים (בעיקר בארצות הברית).¹⁰⁶ מרכזי חב"ד רבים, על פי ההערכות, יוצרים קשר עם כמה אלפי אנשים בשנה כל אחד. בדומה לכך, ארגון אש התורה (Aish HaTorah) מפעיל 65 מרכזים ללימוד תורה, ב־15 ערים ובקמפוסים רבים ברחבי ארצות הברית. ארגון נוסף, "מאור" (Meor), מדווח שהוא מגיע ל־10,000 סטודנטים יהודים בשנה ב־21 קמפוסים בארצות הברית.¹⁰⁷ "מומנטום" (לשעבר Jewish Women׳s Renaissance Project) היא תוכנית קירוב מצליחה שעובדת עם אימהות.¹⁰⁸ מאז הקמתה ב־2008 היא הביאה לישראל 18 אלף נשים מ־29 מדינות, מעין תוכנית "תגלית לאימהות", מתוך כוונה לחזק את זהותן היהודית ובעקבות זאת את הזהות היהודית של משפחתן. בשובן מישראל למדינתן הנשים משתתפות בתוכנית חינוכית במשך שנה תמימה. חלק מהמימון לתוכנית מתקבל מממשלת ישראל (בדומה ל"תגלית").¹⁰⁹
ככלל, ורטהיימר מעריך שהארגונים האורתודוקסיים ברחבי ארצות הברית מעסיקים בין 6,000 ל־7,000 אנשי צוות שעובדים על עניין הקירוב – כפול ממספרם בארגונים הקונסרבטיביים, הרפורמיים ושאר הקהילות הליברליות גם יחד. רוב היהודים הלא־אורתודוקסים שמתחברים לתוכניות הקירוב לא נהיים אורתודוקסים בעצמם, אבל רבים מהם מגבירים את מעורבותם בצורות אחרות של חיים יהודיים ומביאים עימם נקודות מבט והתנסויות חדשות.

רבים מהרבנים ואנשי המקצוע הקהילתיים שריאיינו שאבו השראה מ"שיטות החיבור" ו"דפוסי החברות" של חב"ד (לבנות מערכות יחסים, לא להיות שיפוטיים, להציע יהדות חיובית, בלי חברות או עם חברות למחצה, תרומות מרצון במקום דמי חבר). השיטות החדשניות, התקיפוּת בפנייה לאנשים וקלות התנועה שחב"ד הכניסו ליהדות אמריקה, מנקודת מבט ארגונית ומעשית, לבטח השפיעו על העולם הלא־אורתודוקסי.

הקצה הליברלי של האורתודוקסיה

לפי ורטהיימר, היהודים האורתודוקסים־המודרנים בצפון אמריקה מציגים שילוב של מחויבות מלאה לחיים היהודיים, השכלה חילונית ברמות גבוהות במיוחד, רמות הכנסה גבוהות ביותר והצלחה ניכרת בהתערות חברתית. לפי הסקר של מכון פּיוּ לחקר יהדות אמריקה מ־2013, שיעורם של האורתודוקסים־המודרנים בקרב יהדות ארצות הברית הוא כ־3% (לעומת 6% המזדהים כחרדים).
למרות כל האמור כאן, הקהילה האורתודוקסית־מודרנית נתונה ללחצים מימין ומשמאל גם יחד. מימין – ככל שהחרדים בטוחים יותר בעצמם, כך יותר נורמות וגישות לחיים היהודיים "מסתננות" לארגונים האורתודוקסיים־המודרנים. ואולם להלן אתמקד דווקא באתגרים שמגיעים משמאל לאורתודוקסיה.¹¹⁰

רוב היהודים האורתודוקסים־מודרנים (70%) לומדים באוניברסיטאות חילוניות, שם הם פוגשים אנשים לא־יהודים ויהודים לא־אורתודוקסים. הם אף לומדים קורסים שעשויים לערער את תפיסת עולמם. יתר על כן, המרכזיות הגוברת של האינטרנט, על מגוון הדעות והפלטפורמות שבו, וההצלחה של החינוך הדתי שמקבלים רוב היהודים המודרנים מעצימות את הפרט על חשבון הסמכות הרבנית המסורתית. ויכוחים נוקבים וסוערים בדבר תפקידן של נשים, ובמידה פחותה בדבר שילוב להטב"קים, רוֹוחים בכל מקום באורתודוקסיה המודרנית. כ־12% ממי שמתחנכים כאורתודוקסים־מודרנים עתידים לפנות לבסוף לכיוון ליברלי יותר, אל המרחב הפוסט־אורתודוקסי, הלא־משויך, שנדון לכל אורכו של ספר זה.¹¹¹

היבט אחד שמאתגר את האורתודוקסיה המודרנית משמאל הוא מה שמכונה בפי אחדים "אורתודוקסיה פתוחה", קרי הקצוות הליברליים של העולם האורתודוקסי – אנשים שומרי מצוות השואפים ליתר פתיחות אינטלקטואלית ויתר שילוב, בייחוד במה שקשור לתפקיד הנשים ואנשי קהילת הלהטב"ק. אומנם האורתודוקסיה הפתוחה אינה שוויונית כמו רוב המניינים העצמאיים (המניינים המשותפים אינם שוויוניים לחלוטין), אך היא נוקטת גישה גמישה יותר להלכה. אבי התנועה הזאת, הרב אבי וייס, ייסד בשנת 1999 את ישיבת חובבי תורה (Yeshivat Chovevei Torah – YCT) בניו יורק כתוכנית חלופית וליברלית יותר להכשרת רבנים בהשוואה לישיבה יוניברסיטי, מוסד הבית של היהדות האורתודוקסית המודרנית בארצות הברית.
צעד נוסף קדימה נעשה כשהרב וייס והרב דניאל שפרבר הקימו ב־2009 את ישיבת מהר"ת (Maharat), גם היא בניו יורק, במטרה לייצר אפשרות של הסמכה רבנית אורתודוקסית גם לנשים. אף כי מדובר בתחום שנוי במחלוקת במיוחד בעולם האורתודוקסי,¹¹² מהר"ת הסמיכה בעשור האחרון מעל 49 נשים, ועוד 60 רשומות כרגע בתוכנית.¹¹³

מבקרים אורתודוקסים רבים אינם מכירים כאורתודוקסים בישיבת חובבי תורה, ברב וייס ובאורתודוקסיה הפתוחה. למרבה האירוניה, אולי, הרב קונפר מציין שרק בתוך האורתודוקסיה תנועות בדלניות מבקשות לשמור על קשר עם הזרם המקורי. בניגוד לכך, מיזמים שיצאו מן היהדות הרפורמית הקונסרבטיבית או הרקונסטרוקציוניסטית שואפים לעצמאות מוחלטת מן התוויות של זרם או ארגון כלשהו.¹¹⁴

יונתן סרנה ואחרים משוכנעים שהופעתה של האורתודוקסיה הפתוחה, מסגרת יהודית שוויונית בחלקה ובכל זאת אורתודוקסית, היא החלק השלישי במה שמסתמן כ"שטח אמצע" בין היהדות הקונסרבטיבית ליהדות האורתודוקסית, לצד המניינים העצמאיים והמשותפים. יחד עם הקהילות המתהוות הם יוצרים ומעצבים את מה שהוא מכתיר בכינוי "האמצע היהודי החדש".
הרב שמואל הרצפלד, מקהילת "אוהב שלום" בוושינגטון הבירה, הוא רב אורתודוקסי פתוח ואחד ממייסדי "סטארט־אפ שוּל" (Startup Shul) – ארגון הממתג את עצמו כ"חב"ד אורתודוקסי פתוח". סטארט־אפ שול מספק הון ראשוני והדרכה לבוגרי ישיבות חובבי תורה ומהר"ת המבקשים להקים בית כנסת משלהם באזורים שבהם צומחת קהילה אורתודוקסית ליברלית. הארגון צופה שבשנים הקרובות יצוצו עשרות קהילות כאלה, והוא נתמך בידי קרנות פרטיות כגון "קרן אביב" וארגון הלל הבינלאומי.

התפתחות היסטורית ראויה לציון נרשמה ביולי 2019 כאשר בוגרת מהר"ת, הרבּה דסי פרוכטר (Fruchter), ייסדה בית כנסת במסגרת המאמצים של סטארט־אפ שול. לפני כן כבר שימשו 11 בוגרות מהר"ת בתפקידים רבניים ברחבי ארצות הברית, אבל זו הפעם הראשונה שאישה פותחת בית כנסת אורתודוקסי ואף מובילה אותו. היות שבית כנסת זה ונוספים רואים עצמם כאורתודוקסיים, נשים אינן יכולות להנחות תפילה או לקרוא בתורה בנוכחות גברים, אבל הן יכולות ללמד, לפסוק פסיקות הלכה ולספק תמיכה רוחנית בקהילה.¹¹⁵

בית הכנסת של הרבּה פרוכטר, South Philadelphia Shtiebel, מרבה להשתמש, כפי שניתן לראות באתר שלו, בטרמינולוגיה של הקהילות המתהוות שגם האורתודוקסיה הפתוחה מקדמת ("יוצרים נקודות גישה חדשות לחיים היהודיים, וגו׳").¹¹⁶

לדברי סילביה ברק פישמן, מומחית ליהדות בת זמננו מאוניברסיטת ברנדייס, המאמצים להגביר את שילוב הנשים באורתודוקסיה התחילו לפני עשרות שנים, עם הופעת הפמיניזם היהודי כחלק מגל הפמיניזם השני באמריקה (1960–1980 בערך).¹¹⁷ קבוצות תפילה אורתודוקסיות לנשים החלו להופיע במקומות שונים בארצות הברית בתחילת שנות ה־70, ומספר הנשים המיומנות בקריאה ובהבנה של ספרי הקודש ובעלות גישה לתפילה משותפת גדל. ילדות ונשים אורתודוקסיות התחילו ללמוד גמרא ודברי חכמים והרחיבו את הרקע שכבר היה לנשים רבות במקרא ובעברית. מכוני הלימוד התרחבו וגיוונו את התוכניות שלהם כדי לבוא לקראתן. גם התוכניות האורתודוקסיות של שנת שירות בישראל התרחבו, ואיתן גדל מספר הנשים האורתודוקסיות המלמדות בבתי מדרש רבניים.

בְּלוּ גרינברג, הנחשבת בעיני רבים למייסדת הפמיניזם האורתודוקסי בארצות הברית, כתבה על שינויים אלה ביהדות האורתודוקסית ופרסמה אותם בקובץ המאמרים שלה מ־1981 – On Women and Judaism: A View from Tradition ("על נשים ויהדות: נקודת ההשקפה של המסורת").¹¹⁸ אחת הטענות המצוטטות ביותר של גרינברג היא שלכל אורך ההיסטוריה היהודית "בְּמָקום שהיה רצון רבני, הייתה דרך הלכתית". בתמצית היא טוענת שהמסורת היהודית נאבקה כל הדורות עם בעיות סבוכות ומצאה שיטות לעדכן את עצמה כשהצורך לעשות כן היה משכנע מספיק.
ברק פישמן מתארת את גרינברג כשחקנית ראשית ביצירת "ברית הנשים האורתודוקסיות הפמיניסטיות" (Jewish Orthodox Feminist Alliance – JOFA) ב־1997 – אחת מאבני הדרך בצמיחת התנועה הפמיניסטית האורתודוקסית באמריקה. למן הוועידה הראשונה של הברית היא קיבצה יחדיו אלפי אורתודוקסיות פמיניסטיות מקהילות שונות בארצות הברית, ואף מישראל. הברית ממשיכה לספק משאבים חשובים לשינוי מבפנים של המסגרת המסורתית; היא מפרסמת עבודות מחקר, מארחת קורסים מקוונים ומפיקה בלוגים והֶסכֵּתים. היא מתמקדת בעיקר בנושאים כגון סוגיית העגונות,¹¹⁹ קריאת נשים בתורה, השתתפות של נשים בתפילות מסוימות ושאר תחומים של אורח החיים היהודי שבהם ההלכה אינה אוסרת במפורש השתתפות נשים.¹²⁰ מנהיגות נוספות של הברית, בהן בלדה לינדנבאום המנוחה, סייעו בהקמת מכוני לימוד כגון מדרשת לינדנבאום בישראל, המלמדת נשים לימודי רבנות ברמה גבוהה.

מנהיגוֹת ברית הנשים האורתודוקסיות הפמיניסטיות נמנות עם חשובי התומכים בתנועת המניינים המשותפים, וכן במספר הולך וגדל של מוסדות לימוד אורתודוקסיים המסמיכים נשים לרבנות, ובכללם מהר"ת. יחד עם קוֹלֵךְ, המקבילה הישראלית של הברית, הארגון נותן במה חשובה ללגיטימציה של השינוי הפמיניסטי האורתודוקסי.

קהילות חדשניות לא־רוחניות

עד כה עסקתי בקהילות ובארגונים שהם רוחניים מטבעם או יוצרים דרכי ביטוי חדשות בחיי בית הכנסת, גם אם יש בהם שמתמקדים בלמידה או בבניית קהילה יותר מאשר בתפילה. ואולם צעירות וצעירים יהודים רבים אינם מתחברים (לפני הכול) להיבטים הרוחניים של היהדות. מספר ארגונים חדשניים קמו כדי ליצור קשר עם הצעירים הללו בדרכים אחרות. מקצתם מושתתים על הרעיון של קהילה משימתית, והם מציעים לצעירים ולצעירות הזדמנות להיות מעורבים בחיים היהודיים דרך נושאים שקרובים לליבם. מיזמים אחרים מציעים חיבור על ידי השתתפות בקהילות לא־פורמליות ואינטימיות, שההנהגה שלהן מקצועית או חובבת, ויש גם שמציעים העמקה בטקסטים ובתכנים יהודיים במסגרת פלורליסטית.

ארגון חָזון הוא ממובילי החדשנות היהודית במסגרת לא־דתית. הוא מגדיר את עצמו כ"מעבדה יהודית לקיימות" ומזמין את הצעירים היהודים לתקן את העולם בעבודה יהודית. הארגון קם בשנת 2000, והוא מתכנן לשתף 50 אלף איש ואישה בחוויות יהודיות משמעותיות ולהקים עד שנת 2022 רשת של מנהיגי JOFEE – Jewish Outdoor, Food, and Environmental Education (טבע, מזון וחינוך סביבתי יהודיים) (אלה, מכל מקום, היעדים שהארגון הציב לעצמו לפני מגפת הקורונה).¹²¹

הרב נייט דה־גרוט (DeGroot) הוא מנהל־שותף של הארגון חָזוֹן ומנהל ומדריך רוחני באזור דטרויט. דה־גרוט, בעבר רב מתמחה בקהילת עִקָּר מטעם תוכנית ההתמחות של רשת הקהילות היהודיות בהתהוות JEN, רואה ב"חָזוֹן" דרך ייחודית ובעלת משמעות להתחבר לצעירות וצעירים יהודים, באמצעות תחום היקר לליבם של רבים. הוא מאמין כי הקיימות תהיה המהפכה הסוחפת הבאה, אחרי המהפכה התעשייתית, הדיגיטלית וכו׳, וכי היהדות והיהודים יכולים להוביל אותה.
קיימוּת יהודית: חקלאות וסביבה

צ׳לסי טקסמן (Taxman), בת 34, מתגוררת היום במערב מסצ׳וסטס. היא גדלה בבית רפורמי בקהילה יהודית קטנה, ובילדותה למדה בבית ספר יהודי, השתתפה במחנות קיץ יהודיים והייתה חברה בקבוצת נוער יהודית, ואף נהנתה מכל אלה.¹²²

אחרי שניסתה להשתלב בבתי כנסת רפורמיים וקונסרבטיביים ממוסדים, התנתקה צ׳לסי, ממגוון סיבות, מן החיים היהודיים. היום היא משתתפת קבועה במניין אֹהֶל (Ohel Minyan), מניין עצמאי מסורתי ושוויוני שנוצר בזמן מגפת הקורונה "בתוך אוהל, פשוטו כמשמעו". בקבוצה כ־40 חברים פעילים והיא מקיימת לפחות מניין אחד (עשרה מתפללים) בכל יום בשבוע. צ׳לסי משתתפת גם בקבוצת לימוד תורה שנפגשת פעם בשבוע ושמה דגש על צדק גזעי וחברתי ועל נקודת המבט הלהטב"קית. היא עצמה מזדהה כקווירית וחשוב לה להיות חלק מקהילה ידידותית ללהטב"ק שמבינה קווירים.

מעט אחרי שמלאו לה 20 חזרה צ׳לסי לעיר הולדתה וניסתה להתחבר לחיים היהודיים ולהצטרף לבית כנסת, אבל לא מצאה "אפשרויות מספיקות". היא הרגישה שבית הכנסת מתמקד בעיקר באנשים מבוגרים יותר או במשפחות עם ילדים. לא הייתה שם קבוצה ממשית של רווקים צעירים ללא ילדים בגילים 20–30. בסופו של דבר היא ויתרה על החיים היהודיים וחגגה את השבתות והחגים בחברת בני משפחתה. היא מספרת על הטינה והתסכול שהרגישה על שנהייתה "אחת מהיהודים האלה שבאים רק בראש השנה וביום כיפור", על חוסר הבקיאות שלה במקורות היהודיים ועל שאינה יודעת מספיק בשביל להשתתף בחיים יהודיים. התחושות הללו גרמו לה להתרחק עוד יותר. היא הרגישה שהיא "לא יודעת מאיפה להתחיל" ושבמסגרות היהודיות ישפטו אותה.

בדרך מקרה הזדמן לה להתחבר לחיים היהודיים, באמצעות המומחיות והמעורבות שלה במדעי הסביבה ובחקלאות בת קיימא. היא התקבלה לעבודה בכפר עדן – מחנה יהודי פלורליסטי ומשלב בצפון מדינת ניו יורק שעיסוקו הוא חקלאות ושימור סביבתי. המחנה שומר כשרות ושבת ומקיים תפילה מסורתית שוויונית, אבל אינו משתייך לשום תנועה דתית. צ׳לסי נחשפה לעולם יהודי שבו הרגישה בבית במלוא מובן המילה. יתרה מזו, ולראשונה בחייה, היא הייתה חלק ממרחב פלורליסטי, סביבתי וידידותי ללהטב"קים שאיננו ציוני ואינו עסוק בענייני ישראל. היא סיפרה לנו שתגובתה הראשונה הייתה המחשבה "מה זה מקום המפלט היהודי הזה שאף פעם לא הכרתי?". זו לא הייתה "חבילת עוגיות שכולן חתוכות בדיוק באותה הצורה". זו הייתה רוחניות מחוברת מאוד לאדמה, "יהדות מסוג שלא ידעתי שאני רוצה […] משב רוח רענן". הייתה פתיחות לשיח שונה ו"התמקדות בולטת ביהדות התפוצות".¹²³

צ׳לסי, בדומה למרואיינת אחרת, תיארה את יחסיה עם ישראל כמי ש"כופרת ברעיון הציונות". אין לה שום רצון לעלות לארץ, וסביבות ציוניות גורמות לה ולאחרים להרגיש כאילו הם "לא יהודים מספיק". המסר שקיבלה במקומות הללו היה שהיא לעולם לא תהיה "יהודייה מספיק" אלא אם תחיה בישראל, או שכדי להיות "יהודייה על מלא" היא צריכה לחיות בארץ. צ׳לסי מעדיפה להכניס את היהדות לחייה "בַּמקום שהיא נמצאת". שלא כמו השפה הדיכוטומית הנהוגה היום, היא אינה מגדירה את עצמה אנטי־ישראלית או אנטי־ציונית, אבל לדבריה היא אינה רוצה שהיהודיות שלה או זהותה היהודית יסבבו סביב מדינת ישראל.

בכפר עדן התוודעה צ׳לסי לעולם הרחב של סביבתנות יהודית ולארגונים כגון חָזוֹן ואֲדָמָה (Adamah). בשבילה הייתה זו גם הזדמנות להתחבר לשורשים היהודיים הפרטיים שלה כצאצאית של הבעל שם טוב (מייסד תנועת החסידות, המאה ה־18, אוקראינה; מומחה לצמחי מרפא). חוויה זו הובילה את צ׳לסי להתמחות בתוכנית JOFEE של חָזוֹן. היום היא משלבת את הידע שלה בחקלאות בת קיימא ובצמחי מרפא עם היהדות והחיים היהודיים.

צ׳לסי נזכרה בשיחתנו בגורמים נוספים שהרחיקו אותה מבית הכנסת ומהקהילה היהודית המיינסטרימית. נוסף על התחושה שכמבוגרת צעירה ללא ילדים היא דמות חריגה בנוף, היא ציינה גם שרוב המקומות שבהם ביקרה "לא היו רוחניים במיוחד" ונראו יותר כמו "קאנטרי קלאב" שמתעסק בפוליטיקה ומְמַנה חבר מנהלים שמקבל החלטות, ופחות עוסק בערכי היהדות ובחיים יהודיים. דמי החברות הגבוהים הקשו עליה להצטרף לבית כנסת. כמו רבים בגילה, היא לא הייתה יציבה כלכלית. כמה מבתי הכנסת גמישים יותר ומציעים סיוע כספי, או מקבלים אנשים גם אם הם אינם יכולים להרשות לעצמם את דמי החברות, אבל היא הרגישה שכל זה מעמיד אותה במצב לא נוח.
כמי שהתגוררה בכמה וכמה מקומות, צ׳לסי ביקרה בבתי כנסת אחדים שכן דיברו אליה, כגון New Synagogue Project באזור וושינגטון הבירה, הִנְנוּ (Hinenu) בבולטימור וצֶדֶק (Tsedek) בפילדלפיה; כולם מונהגים בידי מתנדבים או רבנים צעירים, מקבלים בברכה להטב"קים, עוסקים בצדק גזעי וחברתי ומציעים חיבור רוחני ברמה גבוהה.

בֵּית מוֹישֶה

הארגון בית מוישה מחבר מבוגרים־צעירים יהודים לבניית קהילה יהודית עממית. בית מוישה הראשון נוסד ב־2006 בידי קבוצת סטודנטים שהרגישו שהם מבוגרים מדי בשביל החיים היהודיים בקמפוס, אבל לא די מבוגרים בשביל חיים יהודיים ממוסדים. קבוצה של מנהיגות ומנהיגים צעירים, בתמיכת תורֵם, התאגדו יחד לסעודות שבת, ומשם התפתחה היוזמה למגוון תוכניות ופעילויות יהודיות בהנחיית מבוגרים־צעירים. התבנית שהתגבשה הייתה ש"מנהיגי הקהילה" הצעירים יגורו יחד והבית שלהם ישמש מרכז לא־פורמלי לתוכניות יהודיות ולבניית קהילה. הגורם הפילנתרופי בארגון מעניק למנהיגים הללו סבסוד בשכירות ובהפעלת התוכניות. היום קיימים למעלה מ־100 "בתי מוישה" ב־27 מדינות ברחבי העולם, 84 מהם בצפון אמריקה. על פי ההערכות, בארגון הגג חברים יותר מ־60 אלף נפשות, המשתתפים ביותר מ־10,000 תוכניות בשנה.¹²⁴

ההצלחה של בית מוישה היא במידה רבה תוצאה של עידוד המנהיגים הצעירים להגדיר לעצמם את הצרכים של הקהילה המקומית. הארגון מציע מגוון תוכניות, בכללן סעודות שבת, חוגי למידה ואירועים לציון חגים, וכן פעילויות בישול, תרבות ואמנות. כמו ארגונים חדשניים אחרים, בתי מוישה מארגנים "אירועי פופ־אפ", כמענה לנטייה של מבוגרים־צעירים להימנע ממחויבות או מחברות בארגונים, אף כי הם כן מחפשים קהילה יהודית ורוצים להשתתף בתוכניות ובאירועים יהודיים חברתיים.¹²⁵

דיירת בית מוישה במיניאפוליס, האנה סיטרון (Cytron), בת 26, סיפרה לנו שככל שהקהילה מקיימת אירועים רבים יותר, כך היא מקבלת השתתפות גדולה יותר בהוצאות; קיום ארבעה–חמישה אירועים בחודש נענה בסבסוד של 50% משכר הדירה.¹²⁶ בבתי מוישה רבים סעודות השבת החודשיות נהנות מפופולריות רבה. אירועים אחרים הם מפגשי למידה, הרצאות אורח, סדנאות בישול ומפגשים לציון החגים היהודיים. האנה הגדירה את מעורבותה בבית מוישה במילים: "סוף סוף מצאתי מרחב יהודי בלי המבוגר שבחדר", שבו המשתתפים יכולים לקבוע את התוכניות המתאימות ביותר לצורכיהם במקום שהתורמים יכתיבו את אופיין של התוכניות.

בייס הלל (Base Hillel)

ההצלחות של גישת ה"שלוּחים" של חב"ד ושל פרויקט בית מוישה הביאו את ארגון הלל הבינלאומי, הפועל בקמפוסים באוניברסיטאות ובמכללות, להשיק בשנת 2015 את תוכנית בֵּייס הלל (משחק מילים: הצירוף נשמע באנגלית כמו "בסיס הלל" וגם כמו "בית הלל" בהגייה יידישאית).¹²⁷ בית מוישה תומך בהתארגנות של צעירים יהודים לא־מקצועיים המארחים צעירים אחרים בביתם, ובשעה שחב"ד הוא ארגון חרדי בנשמתו, בייס הלל פועל מתוך בתיהם של רבנים מוסמכים פלורליסטים (ובכללם אורתודוקסים ליברלים). כל "בייס" מנוהל בידי זוג רבני שמארגן טקסים יהודיים ולימוד ופעילות למען הקהילה ומציע קשר יהודי בעצימות נמוכה שרבים מחפשים בשלב זה בחייהם.
בייס הלל פועל בתשעה מקומות (מנהטן, ברוקלין, לוס אנג׳לס, בוסטון, שיקגו, מיאמי, איתקה, הרלם, ברלין), ולפי ההערכות הוא משרת כ־10,000 צעירות וצעירים יהודים.¹²⁸ המייסדים – כולם רבּות או רבנים פלורליסטים צעירים ובני או בנות זוגם – קיבלו את הרעיון להשקת הפרויקט כשהבינו שהם פועלים ממילא באופן לא רשמי לקירוב ולחיבור של הצעירים בקהילותיהם. הם פנו לארגון הלל הבינלאומי, והלה אימץ את הארגון והשאיל לו את שמו.

המיזם מצליח למשוך אליו מגוון רחב של יהודים צעירים בזכות גישתו הייחודית המציעה עומק ואותנטיות מתוך שמירה על אינטימיות, שילוב והכלה וכן חוסר רשמיות. מחקר שהארגון הזמין ב־2018 (בביצוע החוקר סטיבן מ׳ כהן) מצא כי 13% מן המשתתפים מגיעים מבתים לא־יהודיים ו־21% מבתים אורתודוקסיים וכי שליש התחנכו בבתי ספר יהודיים וחמישית גדלו בלא כל חינוך יהודי.¹²⁹

לימודי תורה ומחשבת ישראל

אחד המאפיינים המגדירים ותחומי הפעילות המסייעים לעצב את המרחב של הקהילות המתהוות והעצמאיות הוא התפשטות התוכניות ללימודי יהדות והפופולריות הגוברת של לימוד תורה בקרב יהודים לא־אורתודוקסים. חלק גדול מפעילות זו לא מתרחש במוסדות הלימוד המסורתיים, אלא דווקא במיזמים ובסטארט־אפים יצירתיים.

מכון הָדָר

מכון הָדָר הוא מספינות הדגל של הלימוד בעולם היהדות החדשנית והעצמאית בצפון אמריקה. המכון, שהתפתח כשלוחה של המניין העצמאי המצליח באותו שם, תרם לגיבוש התפיסה של למידה מעמיקה של טקסטים יהודיים במסגרת שוויונית לאנשים מרקעים שונים, אורתודוקסים ואחרים. מכון הָדָר יצא לדרך ב־2007 עם 18 תלמידים בתוכנית קיץ, והיום הוא מפעיל עשרות תוכניות חינוכיות לאורך השנה, החל בתוכניות אינטנסיביות של ימים אחדים בניו יורק ובוושינגטון, בהשתתפות של כ־700 אנשים בשנה (עד כה 2,500–3,000 סך הכול), וכלה בפלטפורמה המקוונת שזוכה לפופולריות אדירה, עם 2 מיליון הורדות תכנים בשנה. בנוסף, המכון הודיע כי בכוונתו להגביר את פעילותו בוושינגטון, ובכלל זה ישיבה ומעונות סטודנטים שבראשם יעמוד הרב שמואל הרצפלד (הוזכר לעיל בהקשר של האורתודוקסיה הפתוחה). המכון מתעתד לפתוח גם שלוחה בשיקגו, עם קורסים ואירועים לקהילה המקומית.¹³⁰ חברי הסגל באים ממגוון רקעים וזרמים, וכולם מחויבים ליהדות שוויונית מסורתית ועמוקה. באמצעות הפעילויות השונות מכון הָדָר מקיים קשר פיזי עם 20 אלף איש ואישה, ועם עוד מאות אלפים באמצעות התכנים המקוונים.¹³¹

לדברי הרב קונפר, מראשי המכון, החשיפה הגוברת להשכלה יהודית מעמיקה בקרב יהודים צעירים מותירה את חותמה. במחקר עדכני מצאו המעריכים שהחוויות הללו "מעוררות הדים של משמעות ו׳לקחים׳ יהודיים מוחשיים אפילו בחלוף שמונה חודשים".¹³² בנוסף, התכנים של הָדָר, שנצרכים בעיקר באופן דיגיטלי, אך גם בדרכים מסורתיות כגון ספרים ודיסקים, מציעים למשתתפים "דרכים לחשוב על היהדות באופן אחר מבעבר" ואף "יוצרים שינוי ממשי בחייהם".

מכון הָדָר שונה ממוסדות אחרים ללימודי יהדות ורבנות המציעים לימוד טקסטים מעמיק מזווית ראייה הלכתית אך שוויונית. שלא כמו בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים (Jewish Theological Seminary), לדוגמה, מכון הדר התחיל, לדברי הרב איתן טוקר (Tucker), אחד ממייסדיו, כ"מקום לחובבים לקיום חיים יהודיים, למחויבות וללמידה לכל דורש, וכזה הוא עד היום".¹³³ הכוונה היא, כפי שמציינים הרבנים טוקר וקונפר, ששניהם הוסמכו לרבנות בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, לבנות בסיס מנהיגים מתנדבים מחויבים ובעלי ידע, בדומה לזה שקיים בעולם האורתודוקסי. נוסף על כך מכון הָדָר נבדל מרוב התוכניות להכשרה רבנית בכך שהגישה שלו אינה אקדמית אלא מתמקדת בלימוד טקסט עצמאי המבוסס על "מודל הישיבות", שלא כמו "המודל האוניברסיטאי" שרוב התוכניות מקדמות היום.¹³⁴

סְבָרה

סְבָרָה, "ישיבה מסורתית רדיקלית", נוסדה ב־2003 בשיקגו בידי הרבּה בנאי לאפ (Benay Lappe) ("סברא" בארמית פירושה "אינטואיציה מוסרית"). המטרה הייתה לחבר לימוד גמרא מעמיק ומתקדם עם הזהות והחוויה הלהטב"קית.¹³⁵

כאשר לאפ למדה לקראת הסמכה לרבנות בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים, היא גילתה את חוכמת התלמוד. עם זאת, בתור להטב"קית, היא הרגישה שהיא אינה יכולה להיות מעורבת "כשכל כולה נוכחת", שכן באותם ימים להטב"קים מוצהרים לא התקבלו ללימודים בבית המדרש הקונסרביטיבי. להפתעתה, ככל ששקעה בתלמוד, כך נחשפה יותר לחוויה הפוכה ממה שלימדו אותה בנעוריה – שהתורה היא לא "עולמו של אלוהים שאין עליו עוררין, קבוע, בלתי משתנה ונצחי".¹³⁶

לאפ גילתה שהתלמוד הוא בעצם ספר שחיברו יחד אנשים שהיו בשולי החברה. לשיטתה, "היהדות שרדה בגלל קבוצת שוליים קטנה של קווירים, היפים תימהוניים, שאמרו, ׳אנחנו נורא אוהבים את המסורת הזאת, זה ייראה קצת שונה בעתיד […] אנחנו יכולים לשפר את זה׳ – ואני חושבת שהיום אנחנו בעיצומו של עוד רגע כזה". כשהמסורת הדתית תהיה בידיים של מי שחוו עלבונות קשים כל כך, על בסיס גזענות, הומופוביה או מסיבה אחרת, השימוש שהם יעשו ב"סברות" יוכל לעזור לשנות את העולם לטובה. זאת המהות של היהדות, טוענת הרבּה לאפ – "לבנות אדם מסוג מסוים שבאופן טבעי יהפוך את העולם למקום טוב יותר, מתוך רגישות לדיכוי של אחרים". מבחינות רבות, היא מסבירה, "להיות יהודי זה להיות קוויר".¹³⁷

בשנת 2003 הקימה הרבּה לאפ את ישיבת סְבָרָה. בחלוף זמן קצר התחילו להשתתף בפעילויות גם יהודים הטרו־נורמטיביים מהמיינסטרים. היום, כשקהילת הלהטב"ק מתקבלת באופן מלא יותר בעולם הלא־אורתודוקסי, הישיבה כבר אינה מתמקדת בקהילה זו בלבד.¹³⁸ התברר, אומרת לאפ, ש"החוויה הקווירית" היא משהו שיכול להביא תועלת לקהל גדול בהרבה מקהילת הלהטב"ק עצמה. על פי אתר הארגון, "הסברה היא מקור הסמכות היחיד שיכול לבטל אפילו את דברי התורה עצמם. ישיבת סְבָרה פועלת ברוח חז"ל, שהיו מוכנים לעשות צעדים קיצוניים – לפעמים להפוך על פיה את התורה עצמה – כדי להעניק ליהדות יותר משמעות, חמלה ורגישות למצבו של אדם. כשיש לך סברא (אינטואיציה) וגמרא (למידה), ביכולתך להיות שחקן, מחולל שינויים וחדשן רדיקלי בפרויקט היהודי ובעולם בכלל".¹³⁹

בשנת 2019 למדו בישיבת סְבָרָה 3,500 נשים וגברים. לאחר שפרצה מגפת הקורונה, נוספו עוד אפשרויות למידה מקוונות, ובשנת 2020 נרשמו כ־7,000 אנשים למגוון תוכניות, ללמידה רב־שנתית אינטנסיבית וגם לקורסי מבוא.¹⁴⁰

סְבָרָה מביאה את לימוד הטקסטים המסורתיים, שלא פעם שמור לאורתודוקסים, לקהלים שאין להם בהכרח רקע יהודי מוצק ולקהלים שנותרו מחוץ לעולם הלמידה התלמודית, קווירים או סטרייטים. הרעיון דומה לזה של הקהילות המתהוות – להנגיש את "היהדות העמוקה" למצטרפים חדשים.¹⁴¹
דוגמאות נוספות

הרבנים קונפר, גרין ואחרים ציינו בדבריהם את העניין המתעורר – בסביבות פלורליסטיות ולפעמים גם בשולי הקהילה – בלימודי יהדות ובהעמקה בחומרים יהודיים. בתוך המרחב הזה הקימה קהילת רוֹמְמוּ, שנסקרה לעיל, תוכנית ללימוד טקסטים מן המיסטיקה היהודית. בנוסף, מכון פרדס לחינוך יהודי בירושלים – שטכנית אינו חלק מיהדות צפון אמריקה – משרת בעיקר קהל של דוברי אנגלית ומלמד טקסטים יהודיים ברמה גבוהה ובאווירה פלורליסטית.

יש לציין גם את ההתפשטות של חגיגות לימוד כגון "פסטיבל לימוד" ("Limmud Festival"), פלטפורמות אינטרנטיות דוגמת 929 או מכון שלום הרטמן (Shalom Hartman Institute) בצפון אמריקה, שעובד עם קהילות רבות להעשרת הידע והחיים היהודיים גם באמצעות תוכנית למידה מרחוק. אלה מתווספים למסגרות למידה הפועלות על בסיס מקומי, כגון Sixth & I ו־92NY, ולמגוון הזדמנויות שמספקים בתי כנסת מכל הזרמים. יתר על כן, מספר גדול מאי פעם של יהודים אמריקאים לומדים היסטוריה יהודית, הגות יהודית וטקסטים יהודיים במסגרת אקדמית, למעלה מ־70 מוסדות להשכלה גבוהה מציעים היום חוגים ללימודי יהדות, נוסף על עשרות אלפי היהודים הלא־אורתודוקסים שלומדים בתוכניות של חב"ד או של ארגונים אחרים, כגון Jewish Learning Institute (שדיווח ב־2015 על 60 אלף נרשמים).¹⁴²

בתקופת סגרי הקורונה עשתה משפיענית הטיק טוק מרים אנזובין (Anzovin) (אז בת 30+) כותרות בעולם היהודי באמצעות דף הגמרא היומי שלה, שאותו היא מלמדת בסגנון נגיש לצעירים המצויים פחות בסביבת הלמידה היהודית. אנזובין עוררה את זעמם של רבים בעולם האורתודוקסי כשהתייחסה לאחד מחכמי התלמוד במילים "או מיי גאד! מה הקטע הדפוק שלך בכלל, חתיכת אידיוט מיזוגן וגילני!".¹⁴³ לדעתם של תומכיה ברשת ושל כ־31,500 עוקביה (לאנזובין 17 אלף עוקבים בטיק טוק ועוד 14,500 באינסטגרם. כשפורסם מאמר עליה לראשונה, היו לה 7,000 עוקבים), השפה שהיא משתמשת בה והשימוש שלה בהומור ובעוקצנות אינם נובעים מחוסר כבוד, אלא הם הדרך שלה להתמודד – באמצעות תרגום מסרי הליבה שלהם לשפה עכשווית – עם טקסטים שלפעמים הם אכן מיזוגניים, גזעניים והומופוביים.¹⁴⁴ השימוש של אנזובין בטיק טוק מתכתב עם עשרות קבוצות וחשבונות פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם וטיק טוק המיועדים ללמידת טקסטים יהודיים אשר משתמשים לעיתים קרובות בשיטות הלא־אורתודוקסיות הללו.

חממות, מאיצים והאבּים (hubs)

בעולם החדשנות היהודית החברתית והדתית נוצר קומץ של חממות, מאיצים והאבּים (מרכזי פעולה) שמטרתם לזהות, לפתח, לממן ולקדם את המיזם החדשני הבא לחיבור אנשים לקהילה; יש בהם שהם ארגונים עצמאיים כגון UpStart והַקְהֵל, שנעסוק בהם כעת, או Startup Shul שהוזכר קודם לכן. אחרים עובדים מתוך ארגונים ממוסדים, כגון קרן שוסטרמן, הלל הבינלאומי וכמה פדרציות יהודיות.

UpStart

מטרתו של אפ־סטארט לזהות, להרחיב ולהאיץ מיזמים יהודיים חדשניים השואפים להגדיר מחדש מהי קהילה במסגרת עכשווית. הארגון, שנוסד לפני כעשור ופועל במתכונתו הנוכחית זה כשנתיים, הוא תוצר של מיזוג האבים חדשניים כגון Joshua Venture, Bikkurim, Present Tense ו־Innovation Lab.

לדברי עליזה מזור, מנהלת פיתוח תחום באפ־סטארט, ארגון זה ודומים לו אימצו והתאימו מודלים מההיי־טק ומעולמות התוכן החילוניים לחיי הקהילה היהודית. אחד החידושים הללו הוא השימוש בחוויית משתמש, בחשיבה עיצובית ובגישה של פתרון בעיות בנוגע לחיים היהודיים. לדעתה של מזור, תפקיד הארגון שלה הוא לשמש "חנות לפיתוח משאבים" בחיים היהודיים בצפון אמריקה ובמקומות אחרים. ניתן לאפיין חלק מפעולות הארגון כיזמות – השקת פרויקטים וארגונים חדשים. אפ־סטארט גם פועל במה שמזור מכנה "intrapreneurship" – יזמות פנים־ארגונית – בסייעו לארגונים קיימים להסתגל בהדרגה לשיטת עבודה מודרניות ולאמצן. הרעיונות שמתקבלים במאיץ – 10 כל שנה וחצי – מקבלים הדרכה, עזרה ביצירת רשתות והון התחלתי של 100 אלף דולר. מאז הקמתו סייע אפ־סטארט בהשקת יותר מ־100 ארגונים ומיזמים.

לדברי מזור, מערך החדשנות היהודית עושה מאמצים למציאת מקורות מימון חדשים. היא סיפרה בשיחתנו כי המאגר הנוכחי של מממנים בעלי עניין בחדשנות קהילתית יהודית מוגבל למי שהצטרפו לשולחן בשלב מוקדם – בהם קרן ג׳ים ג׳וזף, קרן נתן, קרן קובננט ואחרים – וכי יש כמה "תורמי הון התחלתי" לפרויקטים בצעדיהם הראשונים. מזור היא לא היחידה שסבורה כי הארגונים היהודיים צריכים להתחיל לחשוב ולעבוד בשיטות היברידיות חדשניות הנהוגות בארגונים עם ובלי כוונת רווח.

הַקְהֵל

הַקְהֵל – החממה לקהילות יהודיות משימתיות – נוסדה בשנת 2014 בהשראת קהילות ייעודיות שהתחילו לפרוח בישראל בשנות ה־80 של המאה ה־20. מדובר בשותפות בין משרד התפוצות בישראל לבין ארגון חָזוֹן האמריקאי (שתואר לעיל), והמטרה היא לחזק את החיים היהודיים בתפוצות ואת הקשר בין התפוצות לישראל. לדעתו של אריאל לביא, מנהל הַקְהֵל, כשם שצורות התארגנות כלכליות וחברתיות עברו שינוי ממבנים ריכוזיים והיררכיים לפורמטים משותפים ומבוזרים יותר (דוגמת אוּבֶּר, AirBnB וכד׳), כך קורה גם למבנים הקהילתיים. הַקְהֵל מציעה למיזמים קהילתיים בראשית דרכם הדרכה מקצועית, מימון ראשוני, עזרה בפיתוח משאבים ומיומנויות, ביקורים בישראל כדי ללמוד מקהילות קיימות, והחשוב ביותר – יצירת רשתות תקשורת ביניהם. נכון לתחילת 2021, הַקְהֵל תמכה ביותר מ־135 קהילות צעירות כאלה ב־30 ארצות. החממה מחולקת לכמה תת־קטגוריות – לדוגמה, קהילות שעניינן סביבה וקיימות או תרבות ואמנות או ישראלים בחו"ל.
במחקר שהזמינה הַקְהֵל לצורך מיפוי המשתתפים שלה נמצא כי רק שליש מן המילניאלים בקרב הנשאלים הביעו עניין להצטרף לבית כנסת, ורק 7.5% התעניינו בפעילויות בארגונים יהודיים מסורתיים, כגון הפדרציות או המרכזים הקהילתיים.¹⁴⁵ נראה שהם מעדיפים קהילות קטנות יותר, אינטימיות ומשימתיות, מהסוג שהַקְהֵל מקדמת. לפיכך, כמעט 80% מהמשתתפים בקהילות הללו היו מבוגרים־צעירים (בני פחות מ־45, ובכללם כמה הורים לילדים).

ממצאי המחקר שיקפו את מה שהראו מחקרים קהילתיים: רבים מהצעירים היהודים (84%) מעוניינים ללמוד תורה ולחגוג את החגים ואת אירועי מעגל החיים היהודיים; תחומי עניין בולטים בקבוצת גיל זו הם חינוך יהודי (70%), תרבות ואמנות יהודית (קרוב למחצית), צדק חברתי (יותר מרבע) וקיימות (15%). עוד ממצא חשוב הוא שהקשר והמחויבות לישראל בקרב דור ה־Y יורדים בהדרגה, בין היתר בשל היעדר ידע.

לפי אהרון אריאל לביא, יצירת קהילות מסוג זה נועדה לתת מענה לצורך טבעי גדל והולך של אנשים להשתייך לקהילה. הַקְהֵל עושה זאת על ידי קישור הנושא המרכזי של כל קהילה לעולם היהודי. רבות מן הקהילות המתגבשות במסגרת הַקְהֵל לא בהכרח מתחברות לפעילויות "יהודיות" מובהקות. תחת זאת הן מתאגדות סביב סוגיות שקרובות ללב המשתתפים. על ידי חיבור הצורך בקהילה ייעודית לחיים היהודיים, הַקְהֵל מציעה לצעירים ולצעירות נקודת התחלה להתחבר לחיים היהודיים, ואולי בסופו של תהליך גם לקהילה היהודית הרחבה והממוסדת. עם זאת, אריאל לביא מדגיש, קהילות הַקְהֵל אינן מיועדות להחליף את העולם היהודי הממוסד כי אם לעבוד לצידו. הוא סבור כי האתגר יהיה לחבר את האנשים הללו לעולם היהודי המאורגן.

SketchPad

סקצ׳פאד – מרחב עבודה משותף לסטארט־אפים יהודיים ללא כוונות רווח – נוסד בשנת 2015 בשיקגו. הוא מיועד לשרת את עולם המלכ"רים היהודיים בתור "האבּ אינטלקטואלי, תרבותי, רוחני וחברתי, המקדם שיתופי פעולה ומספק מרחב נוח הפתוח לציבור הרחב".¹⁴⁶
מלבד סטארט־אפים עצמאיים או קטנים פועל בסקצ׳פאד גם בית מדרש. המיזם משתף פעולה עם כמה וכמה ארגונים יהודיים פעילים ומתקדמים חברתית. לדעתו של מנהל הקהילה של אחד מהם, "עבודה שיקגו" (Avodah Chicago), "שיתופי פעולה חדשניים יהודיים ומשימתיים הם העתיד של הצדק החברתי היהודי". אפ־סטארט וסְבָרָה נמנים גם הם עם הארגונים השותפים.