אנשי מקצוע וחוקרים בארגונים היהודיים מביעים זה כבר דאגה מן הפיחות המסתמן בעניין ובהזדהות בקרב יהדות אמריקה, בייחוד מצד המיליניאלים וחבריהם הצעירים יותר. ארגונים קהילתיים רבים מתקשים לערב את הקבוצות הללו ומשקיעים מאמצים ומשאבים ניכרים במטרה זו, מקצתם בהצלחה רבה יותר מאחרים. הדאגות מתבססות על עדויות מקומיות ונקודתיות שמספקים מנהיגים וחברים בקהילה, וכן על נתונים שהתקבלו ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות. הן מסתמכות על מדדים רוֹוחים ומקובלים אשר בעבר, ובמידה רבה גם בהווה, יצרו מִתאם עם החוזק של הזהות וההזדהות היהודית בארצות הברית, כלומר ההשתייכות לזרם מסוים והחברות בבתי כנסת ובמוסדות קהילתיים ותיקים ומבוססים.

יהודים שאינם מעורבים באופן מלא בחיים היהודיים אבל הם חברים בבית כנסת, בפדרציה או במרכז קהילתי יהודי סווגו בדרך כלל בתור "האמצע היהודי". "האמצע היהודי המצטמק" (The Shrinking Jewish Middle) הייתה גם הכותרת של מאמר מאת סטיבן מ׳ כהן שהתפרסם ב־2014 ב־American Jewish Year Book ("שנתון יהדות אמריקה")¹⁴⁷ וגם של פרק בהערכה השנתית של שלמה פישר (עבור המכון למדיניות העם היהודי – JPPI) לשנת 2014/15, שניתחה את סקר מכון פיוּ לחקר יהדות אמריקה מ־2013.¹⁴⁸ כך מסביר פישר את המונח "האמצע היהודי":

[…] יהודים המחויבים מאוד לעם היהודי ולקהילה היהודית אבל לא בהכרח שומרים מצוות או מקיימים אורח חיים יהודי (אם כי הם משתייכים לבתי כנסת קונסרבטיביים או רפורמיים). לצד מחויבותם העמוקה לעם היהודי, הם מעורבים עד מאוד בחיים האמריקאיים באופן כללי, ובממוצע הם בעלי הכנסה גבוהה יחסית, רמת השכלה גבוהה והישגים מקצועיים ניכרים.

אכן, אם נתבונן בשני הזרמים שהיוו באופן מסורתי את האמצע היהודי, הרפורמים והקונסרבטיבים, נוכל להצביע על שתי מגמות שליליות. האחת היא הצטמקות התנועה הקונסרבטיבית – מ־40% מקרב יהדות ארצות הברית בשנת 1990, שהם 723 אלף נשים וגברים מבוגרים (לפי הסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית NJPS מ־1990), ל־18%, שהם 570 אלף מבוגרים, בשנת 2013 (לפי סקר מכון פיו), והיום אפילו פחות מזה. יתרה מזו, מספרם של מי שמזדהים כקונסרבטיבים (אך לא חברים בבית כנסת) ירד באותה תקופה ב־47% – מ־739 אלף מבוגרים ל־392 אלף. בד בבד, הגיל הממוצע עלה מאוד (מספרם של גילאי 55–64 בבתי הכנסת הקונסרבטיביים גדול פי שלושה ממספרם של גילאי 35–44).149

אף כי מספר החברים בתנועה הרפורמית גדל בשנים אלו, שורותיה התמלאו באנשים רבים שעזבו את התנועה הקונסרבטיבית ואת בני או בנות זוגם הלא־יהודים. בשל המעברים האלה, הרמה הכללית של מעורבות יהודית נותרה בעינה או נחלשה. לדוגמה, בין שנת 1990 לשנת 2013 גדל מספר החברים הלא־יהודים בבתי הכנסת הרפורמיים בעקבות העלייה במספר המשפחות הבין־דתיות. בשנת 1990 היו 8% מן הגברים והנשים הנשואים בבתי הכנסת הרפורמיים נשואים לבני או בנות זוג לא־יהודים, לעומת 31% בשנת 2013.¹⁵⁰

הגידול במספר המשפחות הבין־דתיות בחיי הקהילה היהודית מדאיג מנהיגים יהודים רבים. הסיבה לדאגה היא שמלבד המשמעות ההלכתית הברורה של הדבר, והשחיקה בזהות האתנית, יש נתונים מובהקים המראים מִתאם בין גורמים כגון השתייכות לזרם מסוים, חברות בבית כנסת, נישואים בתוך הדת ורוב המדדים המקובלים האחרים של הזהות היהודית ומימוש היהדות.¹⁵¹ במילים אחרות, השתייות לזרם מוגדר, חברוּת בבית כנסת מסוים ונישואים ליהודי או ליהודייה מעלים את הסבירות למעורבות רבה יותר בחיים היהודיים.

כדי להבין את הקושי במלואו מן הראוי להתבונן בנתונים. ל־56% מכלל היהודים הנשואים יש היום בני או בנות זוג יהודים, לעומת 58% מקבוצת הנשואים בשנים 2000–2013 שהיו נשואים ללא־יהודים. גם אם נבחן רק את ה"יהודים על פי דתם" ונוציא מן המשוואה את ה"יהודים ללא דת", עדיין מחצית מן היהודים הנשואים בשנים 2000–2004 ו־45% בשנים 2005–2013 היו נשואים לבן או בת זוג לא־יהודים.¹⁵²

בקרב קבוצת המדגם של הלא־משויכים בסקר פיו מ־2013 הסיכוי שהם יבקרו בבית כנסת לפחות פעם בחודש היה נמוך בהרבה (6%) מזה של המשויכים: אורתודוקסים (75%), קונסרבטיבים (40%) ורפורמים (17%). עם זאת, לפי לנרד זקס (Saxe), חלוקה זו לקבוצות בחנה בעיקר את דור ה־X וקבוצות מבוגרות יותר (מכון פיו מגדיר את דור ה־X כמי שנולדו אחרי 153 1965), כולל הדרכים המקובלות עליהם בענייני מעורבות חברתית ודתית. אשר לדור ה־Y והצעירים ממנו (מי שנולדו אחרי 1981), המחקר לא הביא בחשבון מיזמים יהודיים חדשים הפועלים מחוץ למסגרות המסורתיות, גם לא תוכניות דוגמת "תגלית", אשר משנים כמה מהנחות היסוד הללו. כלומר, אפילו כשמדובר ביהודים מעורבים, פחות סביר שהם יהיו שייכים לזרם מסוים, והמעורבות היהודית שלהם לובשת צורות ופנים אחרים מאלה שבדורות הקודמים.

נתונים מסקר פיו מ־2013 הראו כי רוב הילדים (59%) ממשפחות בין־דתיות הזדהו אז כיהודים, אבל היו להם הרבה פחות סמנים של זהות ומעורבות יהודית. בד בבד, וכפי שצוין במאמרו של פישר, האוכלוסייה האורתודוקסית בארצות הברית נמצאת בעלייה עקב שיעורי הילודה הגבוהים והמספר הנמוך של נישואים בין־דתיים. שיעור היהודים האורתודוקסים עלה ב־1990 ל־6.6% מכלל האוכלוסייה היהודית הבוגרת ול־10% ב־2013; 27% מן הילדים היהודים בארצות הברית היום הם אורתודוקסים. ואולם אף כי שיעורם של האורתודוקסים מכלל יהדות ארצות הברית היום הוא קטן, סביר להניח שקבוצה זו תוסיף לגדול בעשורים הבאים ביחס לאוכלוסייה היהודית הכללית.
לפיכך הדוח המשיך ותיאר התרחבות של הקצוות – מצד אחד של מי שנמצאים עמוק בזהות ובקהילה היהודית ומצד שני של המתבוללים. כלומר, ה"אמצע" המסורתי – זה שאינו מקיים אורח חיים דתי אך הוא "מחויב מאוד ללאום היהודי ולקהילה היהודית" – הולך ומתכווץ. וכך, צד אחד של הקהילה היהודית הולך ונעשה "יהודי" יותר בהתנהגותו, צד אחר הולך ונעשה אמריקאי יותר, ואילו הגורם המגשר המכריע הולך ומצטמק.

פישר מוסיף ומסביר מדוע התפתחות זו היא בעייתית:

האמצע היהודי הוא ה"דבק" המחזיק יחד את שני הקטבים של הקהילה היהודית […] האורתודוקסים מחויבים ומשויכים, אבל החרדים, שמהווים שני שלישים מאוכלוסייה זו, מתאפיינים ברמות נמוכות של הכנסה, השכלה והישגים מקצועיים. המגזר הבין־דתי המתבולל מתאפיין ברמות גבוהות של הכנסה, השכלה והישגים מקצועיים, אבל המחויבות וההשתייכות אצלם נמוכות. האמצע היהודי הוא ששמר עד כה גם על מחויבות והשתייכות וגם על מעמד כלכלי ומשאבים מקצועיים.¹⁵⁴

זוהי כמובן תפיסה מקסימליסטית אחת של התפקיד שממלא האמצע היהודי, הליברלי והמשויך בעיקרו. ג׳נט קרסנר ארונסון (Krasner Aronson) מאוניברסיטת ברנדייס, מחברת־שותפה של כמה מחקרים שבדקנו בנושא הקהילה היהודית, מציעה נקודת מבט דרמטית פחות. היא טוענת כי "קיומה של יהדות ליברלית משגשגת, המִתְקשרת בדרך כלל עם התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית, מאפשרת דרך מעשית וחיונית להיות יהודי למי שאינם צועדים בדרך המחמירה של החיים האורתודוקסיים ובכל זאת מחפשים מחויבות יהודית דתית". קרסנר ארונסון מסבירה שהיום כבר יש "דרכים רבות להיות באמצע מבחינת המעורבּות היהודית", כפי שמלמדים מחקרים שנעשו בברנדייס ושיידונו בעמודים הבאים.

אחדות מן המגמות הללו לא היו מוגבלות ליהודים האמריקאים, אלא השתקפו במגמות חברתיות מקיפות באמריקה. סקר פיו מ־2013 על יהדות ארצות הברית וסקר של המכון הציבורי לחקר הדת (Public Religion Research Institute – PPRI) מ־2017 הראו שניהם, באופן כללי, ירידה ניכרת בהשתייכות לזרם דתי כלשהו בקרב דור ה־Y ודור ה־X (ה"פוסט־בּוּמֶרז"). סקר של מכון פיו מ־2019, שכותרתו "בארצות הברית נמשך הפיחות בנצרות בקצב מהיר", הראה כי בקרב הנוצרים האמריקאים ההשתייכות לאחד הזרמים הדתיים ממשיכה לרדת: 65% מהמבוגרים האמריקאים מזדהים היום כנוצרים לעומת 78% לפני עשור. המחקר ציין שהדבר רלוונטי הן לפרוטסטנטים (51% ב־2009 לעומת 43% ב־2019) והן לקתולים (23% ב־2009 לעומת 20% כעבור עשור). שיעורם של מי שמגדירים עצמם אתאיסטים או כופרים עלה מעט, אבל העלייה הגדולה ביותר נרשמה במספר האנשים שאמרו כי אינם משתייכים ל"שום דבר מסוים" – 17% ב־2019 לעומת 12% עשור קודם לכן.¹⁵⁵

באשר ליהודים האמריקאים, פירוש הדבר היה קבוצה מתרחבת והולכת של מי שמזדהים כ"פשוט יהודים", או שאינם משתייכים לשום זרם ואפילו מי שאין להם שום דת בכלל ("יהודים ללא דת"). מגמה זו השתקפה גם בכמה סקרי אוכלוסייה שנעשו בקהילות יהודית גדולות ברחבי ארצות הברית, כפי שיפורט בתת־פרק הבא.¹⁵⁶

מדד נוסף המשמש תכופות הוא החברוּת בבתי כנסת, וגם כאן ניתן לראות ירידה בקרב המבוגרים־הצעירים: 24% מגילאי 18–29 באוכלוסייה היהודית משתייכים לבית כנסת; בקרב גילאי 30–49 השיעור עולה ל־29%, והוא מטפס ל־36% בקרב בני ה־50–64.

לנרד זקס, סילביה ברק פישמן ואחרים גורסים כי ההידלדלות בחברוּת בבתי כנסת קשורה ככל הנראה גם לאיחור היחסי בנישואים ובלידת ילדים, כמו גם לגורמים נוספים. רווקות ורווקים צעירים נוטים על פי רוב שלא להחזיק בכלל בחברויות כלשהן, והיות שהגיל הממוצע להקמת משפחה עולה, עולה גם גיל ההצטרפות כחברים לארגונים קהילתיים. מגמה זו תקפה גם לגבי החברות במוסדות יהודיים באופן כללי ולתרומה לארגונים יהודיים. כדי לסבר את האוזן, מספר החברים בבית כנסת קונסרבטיבי שגילם נע בין 55 ל־64 גדול פי שלושה מקבוצת הגיל שבין 35 ל־44; בתנועה הרפורמית האי־איזון הזה גדול אפילו יותר.¹⁵⁷ מגמות אלה בולטות גם במחקרים על קהילות יהודיות גדולות (בהן בוסטון וּושינגטון) שביצעו זקס ואחרים באוניברסיטת ברנדייס, וכן בסדרת מחקרים אחרת על קהילות יהודיות, ובכללן דטרויט ומיאמי, שעשה הדמוגרף איירה שסקין (Sheskin) מאוניברסיטת מיאמי.

עיון מחודש במחקרים

רוב הקהילות היהודיות הגדולות בארצות הברית הזמינו בעשור הקודם מחקרים דמוגרפיים, והללו שופכים אור על המצב הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית. תובנה אחת המזדקרת לעין, שלא ניתנת להסקה מקריאה במחקרים לאומיים בלבד, היא שיש הבדלים מובהקים בגישות ובדפוסי ההתנהגות היהודיים בין קהילה לקהילה. אחדים מההבדלים הללו מושפעים מן התרבות הסובבת, ואחרים מן התשתית היהודית והפעילויות המתקיימות בכל קהילה.

קריאה אחת במחקרים אלה תומכת בטענות על פיחות. ואולם התבוננות מזווית ראייה שונה חושפת סיפור אחר – של רמות גבוהות של עניין וחיבור לזהות ולמנהגים היהודיים בקרב היהודים הצעירים. מחקרים מצביעים על האפשרות שבקהילות מסוימות רבים ממי שמזדהים כ"פשוט יהודים" או כלא־משויכים למעשה מחוברים ליהדות לא פחות מהיהודים המבוגרים יותר, ושיותר משהם מתנתקים מזהותם היהודית ומהחיים היהודיים, הם פשוט נמנעים מתוויות ומהשתייכות מוסדית. הווה אומר, הפיחות הוא רק חלק אחד בסיפור. מה שלעיתים קרובות נעדר מן הנרטיב הנוכחי הוא שצעירים יהודים רבים בארצות הברית מעוניינים להתחבר לחיים היהודיים יותר משמעוניינים בכך המבוגרים, אלא שבמחקרים מסוג זה לא תמיד קל להבחין בכך.

נראה שהנוצרים באמריקה מוותרים על ההשתייכות לזרם דתי ולפיכך לדת בכלל, אך לא כן הדבר אצל היהודים. בזהות היהודית נוכח תמיד גם מרכיב אתני ותרבותי לצד המרכיב הדתי, ולכן יהודים צעירים רבים מפקפקים בזהותם היהודית ומשנים את צורתה, אך לא בהכרח נוטשים אותה.
המחלוקת בין שתי זוויות הראייה הללו, בין הפיחות ליציבות, אינה חדשה, וחוקרים מובילים מקרב יהדות ארצות הברית דנים בה מאז פורסמו הסקר של מכון פיו מ־2013 ולפניו הסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית (NJPS) מ־1990. כדי להמחיש את הטענה שלי, מומלץ לעיין בדברים שהשיב אחד מן המלומדים הללו לעמיתו. ב"שנתון יהדות אמריקה" מ־2018 מערער לנרד זקס על תפיסתו של סטיבן מ׳ כהן כאילו האמצע היהודי הולך ומידלדל.¹⁵⁸ זקס טוען שכאשר משווים את סקר פיו מ־2013 לסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית (NJPS) מ־1990, מתגלה גידול של 25% במספר היחידים המשתתפים בפעילות של קהילה היהודית ומציין כי "שיעור המעורבים בחיי בית הכנסת נותר קבוע, אך מאחר שהאוכלוסייה גדלה, מספר האנשים גדול יותר". עוד הוא כותב כי "יש עלייה קבועה בכל המדדים של מעורבות יהודית, בכלל זה נוכחות בתפילות, צום ביום הכיפורים והחשיבות שאנשים מייחסים להיותם יהודים". לבסוף זקס מצביע על ה"שינוי הדרמטי ביותר" – היחס לישראל – ומראה שמספר המבקרים בארץ הכפיל את עצמו, בעיקר בהשפעת תוכניות ממומנות כגון "תגלית".
לשיטתו של זקס, הבעיה עם נבואות קודרות כגון זו של כהן ואחרים היא ההסתכלות לאחור. "מדדים שמעריכים רק התנהגויות יהודיות מסורתיות המתקיימות במוסדות, אין בהם די כדי לתאר את היהודיוּת המודרנית. למשל, בקהילות רבות החברוּת בבתי כנסת מסורתיים אכן פחתה […] [אך] ההשתתפות במניינים, בחבורות ובפעילויות חב"ד עלתה דרמטית".

נוסף על הבחינה המחודשת של סקר פיו בידי זקס ואחרים סקרנו גם קומץ מחקרים שבוצעו בקהילות יהודיות גדולות מאז 2013. רצינו לראות אם נוכל למצוא שינויים דוריים חוצי תוויות וזרמים בהזדהות ובהתנהגות. התבוננו גם במבט רחב יותר בקהילה היהודית בפילוח לפי קבוצות גיל, אגב התחשבות בגידול במספר היהודים המזוהים כאורתודוקסים. לשם כך בחנו את הנתונים שהצטברו בין 2000 ל־2018 מכמעט 30 קהילות יהודיות, כדי לבדוק אם נוכל להבחין בדפוסי התחברות לפי דורות. באופן דומה הוצאנו מן המשוואה את המשתתפים האורתודוקסים, כדי לבדוק אם ההשערה שלנו עדיין תקפה. ביסודו של דבר, מה מלמדים סקרי הקהילה בשאלה כיצד יהודים מדורות שונים פועלים ומרגישים כיהודים?

סדרת מחקרים אחת שביצע זקס באוניברסיטת ברנדייס (יחד עם ג׳נט קרסנר ארונסון, מתיו בוקסר ומתיו א׳ ברוקנר), באמצעות מתודולוגיה אחידה, פותחת פתח לאפשרות שאחדים מן המדדים שהקהילה היהודית האמריקאית נהגה להשתמש בהם מנותקים מן המציאות החברתית העכשווית, והדבר מעמיד בספק את הטענה על מגמת הידרדרות ממשית בזהות היהודית.

מתוך הקריאה המעמיקה במחקרי קבוצת ברנדייס ובמתודולוגיה של צוות המחקר רצינו לחלץ תובנות בדבר שתי שאלות עיקריות: האם הירידה בהשתייכות לזרמים ובחברוּת בבתי כנסת מיתרגמת לירידה בתחומים אחרים של התנהגות יהודית, והאם המבוגרות והמבוגרים־הצעירים דהיום מפגינים פחות התנהגויות יהודיות מאשר קבוצות גיל מבוגרות יותר. לשון אחר, האם ייתכן שחלק מהיהודים ה"לא־משויכים" או ה"פשוט יהודים" דווקא כן מתנהגים ומזדהים "כמו יהודים", והאם היהודים הצעירים מתנהגים "כמו יהודים" פחות מן המבוגרים יותר?

להלן אתייחס לשתי הקהילות היהודיות הגדולות שצוות המחקר לעיל חקר לאחרונה: בוסטון וּושינגטון הבירה – שתיים מן הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בצפון אמריקה, עם קבוצות גדולות של מבוגרים־צעירים, קבוצות אורתודוקסיות קטנות יחסית ומבחר עשיר ומגוּון של תוכניות לצעירים ומסגרות אלטרנטיביות לביטוי יהודי.

מסיבות שונות לא כללתי בספר זה מחקרים שעשתה קבוצת ברנדייס בקהילות אחרות. פיטסבורג, למשל, הוצפה בשנים האחרונות במשפחות אורתודוקסיות צעירות, ואילו במחוז דרום פאלם ביץ׳ יש מעט מבוגרים־צעירים יחסית, אם כי נראה שמצב זה עומד להשתנות. במצבים כאלה קשה להעריך את ההבדלים בין קבוצות הגיל השונות בלי לבצע ניתוח חוזר מלא של הנתונים הגולמיים. במקומות שיש בהם פחות מבוגרים־צעירים ומעט תוכניות לקבוצת גיל זו או שיש בהם אוכלוסייה אורתודוקסית איתנה קשה לעשות זאת, על כל פנים עם המידע הקיים. חשוב לומר כי בכל המחקרים הללו מי שמזדהים כאורתודוקסים הם המעורבים ביותר בכל המדדים של התנהגות יהודית, חברוּת ונוכחות מוסדית. אותנו עניינו בעיקר הנשים והגברים שבעבר אולי הזדהו כקונסרבטיבים או כרפורמים והיום נמנעים מתוויות אלה.

יש עוד מרכיב אחד שמקשה מאוד לענות על השאלות הללו. ג׳נט קרסנר ארונסון, מנהלת־שותפה של מרכז כהן לחקר היהדות המודרנית ומכון שטיינהרדט למחקר חברתי באוניברסיטת ברנדייס, מסבירה שבדיקה אם התנהגותו של דור יהודי מסוים שונה משל דור אחר מבוססת על הנחה שגויה – שהתנהגותו היהודית של אדם נותרת יציבה כל ימי חייו או שההתנהגות הדתית של אדם מתקבעת בגיל מסוים. למעשה, לדעתה, ההתנהגויות היהודיות, והתנהגויות חברתיות אחרות, משתנות, מתגברות או נחלשות במהלך חיינו ומתחלפות בדפוסים דומים. כלומר, סביר שנאמץ התנהגויות וגישות חדשות בה במידה שסביר שנזנח אותן. כדוגמה היא מביאה זוג הורים שהשתייכו לבית כנסת מאחד הזרמים וחגגו את החגים היהודיים כל עוד הילדים חיו בבית, ולאחר שהילדים יצאו מהבית, הם הפסיקו את חברותם וצמצמו את ציון החגים.

באשר לשאלה אם השתייכות לזרם מסוים יכולה לנבא התנהגות יהודית ובאשר לירידה בהשתייכות בקרב המבוגרים־הצעירים, קרסנר ארונסון מצביעה על דילמה המחייבת התייחסות: מי "מתנהג יותר כמו יהודי"? – האם חברת בית הכנסת הקונסרבטיבי שמגיעה לתפילה פעם בשנה או שמא "היהודי התרבותי" הלא־משויך, שקורא דרך קבע תכנים יהודיים במרשתת או פועל כדי לייצג את ישראל? קרסנר ארונסון סבורה גם כי אחד השינויים שאנו עשויים לראות אצל הדור הצעיר הוא הרצון המתגבר להיות "כנים" בנוגע להגדרה העצמית. כלומר, ייתכן שהצעירים של היום נוטים פחות לקרוא לעצמם "קונסרבטיבים" או "רפורמים" אם הם מרגישים שדפוסי ההתנהגות שלהם אינם עולים בקנה אחד עם ההגדרות הנורמטיביות שלתחושתם נלווֹת לתוויות הללו. משום כך פיתחו קרסנר ארונסון וצוות ברנדייס שיטה חלופית, שלטענתם היא מתוחכמת יותר, לניתוח המעורבות היהודית.

השיטה המדוברת – ניתוח רב־משתנים – משמשת כדי לאמוד ולאפיין את המעורבות היהודית מעֵבר למדדים המסורתיים של השתייכות לזרם או לחברות בבית כנסת.¹⁵⁹ בשימוש בשיטת הסיווג הסמוי (Latent Class Analysis – LCA) החוקרים מבחינים בין שלוש רמות בסיסיות של מעורבות.¹⁶⁰ הם מגדירים קבוצה אחת "מעורבים באופן מינימלי", קבוצה אחרת "מעורבים באופן מלא" (או "בכל רמ"ח איבריהם"), וכמה קבוצות "אמצע", שבהן נכללים רוב היהודים בקהילות הנבחנות. המעורבות היהודית לובשת צורות שונות – לפעמים אגב העדפת ההיבטים הטקסיים, הקהילתיים, התרבותיים או האישיים, או כל צירוף של כל אלו. סיווג זה מביא בחשבון קשת של התנהגויות מעשיות, אשר, לפחות בקטגוריות האמצע, חוצות את גבולות הזרמים והארגונים השונים ומועילות יותר להבנת המבוגרים־הצעירים שאינם מחוברים למוסד או לארגון. כשמסתכלים דרך הפריזמה הזאת, ניתן להבחין בהבדלים מסוימים בין קבוצות הגיל, אבל לא בהכרח בירידה בזהות או בהתנהגויות.¹⁶¹
כדי לבנות את הניתוח שאלו החוקרים מגוון שאלות על מגוון התנהגויות. בין השאר נשאלו המשיבים אם הם עושים אחד או יותר מהדברים שלהלן:¹⁶²

חגים עם המשפחה – השתתפות בסדר פסח, הדלקת נרות חנוכה, מנהגים נוספים המקובלים בבית;
קיום ריטואלים – שמירת כשרות, ציון השבת בכל צורה שהיא (הדלקת נרות, סעודת שבת), נוכחות בתפילות, השתתפות בתפילות בחגי תשרי, צום ביום כיפור, ועוד;
פעילות אישית תרבותית – קריאת ספרים, האזנה למוזיקה, צפייה בתוכניות או בסרטים בטלוויזיה, ביקור במוזיאונים יהודיים, גלישה באתרים בנושאים של יהדות או ישראל;
פעילות קהילתית – חברוּת וביקורים קבועים בארגון קהילתי כגון בית כנסת, מרכז קהילתי יהודי או אחרים, השתתפות בפעילויות יהודיות מאורגנות, התנדבות למען מטרות יהודיות.

ובכן, איזו תמונה מתקבלת מן ההעמקה בתיאור הקהילות הספציפיות?

באופן כללי, במחקר על הקהילה היהודית בבוסטון (2015) הזדהו כמחצית מהיהודים כלא־משויכים (בחלוקה שווה פחות או יותר בין "פשוט יהודים" ל"חילונים"). בקרב קבוצות הגיל הצעירות מגמה זו בולטת יותר. לשם השוואה: עשור בלבד קודם לכן הזדהו פחות מחמישית מיהודי בוסטון כלא־משויכים.¹⁶³ ואולם התבוננות בסַמנים האחרים – השתתפות בתוכניות יהודיות, קיום מסורות בבית כגון סעודות שבת או סדר פסח, או מדדים לא רשמיים כגון התעדכנות בחדשות בנושאי ישראל או אירועים בתרבות היהודית – מגלה כי המבוגרים־הצעירים בהחלט מעוניינים במעורבות יהודית, פעמים רבות באותה מידה כמו המבוגרים יותר.

וכך, על בסיס הניתוח הרב־משתנים של זקס ועמיתיו, הבוחן קשת התנהגויות רחבה במקום להסתמך על ההגדרה העצמית בלבד, מיינו החוקרים את הקהילה היהודית של בוסטון לחמש תת־קבוצות: מעורבים מינימלית (17%); מעורבים משפחתית (24%), שמימוש היהודיות שלהם מתבטא בעיקר בציון החגים בבית; משויכים לארגונים יהודיים (26%); מקושרים תרבותית (18%); ומעורבים באופן מלא (15%), שהם בעלי הקשר החזק ביותר לזהות היהודית, לקהילה ולארגונים היהודיים בכל דרך שהיא.¹⁶⁴

כאשר בוחנים מחדש את הקהילה מזווית ראייה זו, כלל לא ברור שהצעירות והצעירים נוטים במובהק יותר למעורבות "מינימלית" או פחות למעורבות "מלאה". בקטגוריות האמצע, המבוגרים־הצעירים נוטים פחות באופן בולט להיות "משויכים" ונוטים יותר להיות מחוברים "תרבותית". אלא שנראה שנתונים אלה מצביעים על שינוי באופן שיהודים צעירים יותר מתנהגים וחושבים כיהודים. וכך, כמעט 85% מיהודי בוסטון מעורבים בחיים היהודיים באופן זה או אחר, ובכלל זה כמעט 80% מקרב גילאי 18–34. גם אם דרכי החיבור של המבוגרים־הצעירים משתנות, בניתוח הזה אין סימן של ממש לכך שהם מחוברים פחות. יתר על כן, מתברר שרוב היהודים ה"מעורבים באופן מלא" בבוסטון אינם אורתודוקסים. יתרה מזו, מעל לשני שלישים מיהודי בוסטון נמצאים באחת מקבוצות האמצע – השתייכות רשמית, מעורבות תרבותית או מעורבות משפחתית.

נתון נוסף מערער על ההנחות הקיימות בנוגע לילדים ממשפחות בין־דתיות: מתברר שאומנם רוב גדול מן ה"מעורבים מינימלית" באים ממשפחות בין־דתיות, אבל גם מיעוט גדול מן ה"משויכים" וה"תרבותיים" באים ממשפחות כאלה, וכך גם למעלה מעשירית מן ה"מעורבים במלואם".
ומה בדבר חברות או השתתפות בבית כנסת? המחקר על קהילת בוסטון מראה

שהמבוגרים־ה"צעירים יותר" צפויים פחות מכול להיות חברים בבית כנסת, אם כי לא בהפרש גדול (רק שליש מגילאי 18–34 לעומת קרוב ל־40% מקבוצות הגיל המבוגרות יותר). בה בעת המחקר מראה גם על קיומן של מגוון דרכים למעורבות בבית כנסת, ובכללן בתי כנסת שאינם שייכים לאחד הזרמים, חברוּת בקהילות ללא תשלום דמי חבר ושאר מבנים חלופיים שמתאימים יותר למבוגרים־הצעירים. בסך הכול, המספרים הללו עולים בקנה אחד עם הקביעה שיהודים צעירים ללא ילדים נוטים באופן כללי להימנע מחברויות בארגונים מכל סוג.

שתי מסקנות ראשוניות עולות אפוא מן המחקר על קהילת בוסטון: האחת, לא נראה שהצעירים בעיר הם "פחות יהודים" מהמבוגרים; והשנייה, גם אם היהודים היום מציגים סמנים מסורתיים פחותים של מעורבות, כגון השתייכות לזרם או חברות בבית כנסת, מנקודת המבט של הפרמטרים האחרים, העכשוויים יותר, לא נראה שהם פחות צפויים להתנהג "כמו יהודים". כשבוחנים גורמים כמו נוכחות בתפילות או השתתפות בתוכניות דת, המבוגרים־הצעירים צפויים לעשות זאת באותה מידה כמו חברי הקהילה המבוגרים יותר. בדומה לכך, כשבוחנים התנהגויות דוגמת השתתפות בפעילויות ללא מימון – פעילויות יהודיות לא־פורמליות שאינן מאורגנות או נתמכות בידי ארגון כלשהו, כגון סעודות שבת או חג, מועדוני ספר יהודיים לא־פורמליים, האזנה למוזיקה יהודית או ישראלית, קריאת ספרות או כניסה לאתרים – מתברר כי המספרים בקרב הצעירים אפילו גבוהים יותר.

בחנו גם את המחקר שעשה הצוות מברנדייס בוושינגטון הבירה.¹⁶⁵ הקהילה היהודית באזור וושינגטון רבתי גדלה לאחרונה והיא היום אחת הגדולות בארצות הברית, עם למעלה מ־300 אלף איש ואישה, ופחות ארעית משהייתה בעבר. שיעורי הנישואים הבין־דתיים בקהילה גבוהים ושיעורי ההשתייכות או החברות בבית כנסת נמוכים בכל קבוצות הגיל, יחסית לערים אחרות בארצות הברית. עם זאת, אף כי המבוגרים־הצעירים נוטים פחות להיות חברים בבית כנסת, הם נוטים קצת יותר להיות מעורבים בבתי הכנסת האלטרנטיביים הנפוצים באזור זה.

מבחינת ההזדהות עם זרם מסוים, לא מצאנו הבדלים רבים בין קבוצות הגיל השונות. שלא כמו בבוסטון, כאן לא נצפו הבדלים מובהקים באופן ההזדהות של קבוצות גיל שונות. כ־40% לא הגדירו עצמם כשייכים לשום זרם.

גם כאן, כמו בבוסטון, רבים ממי שהזדהו כ"יהודים ללא דת" מעורבים עד מאוד בחיים היהודיים. מאפיון יהודי הבירה על פי התנהגות, שלא כמו האפיון על פי הזדהות עצמית, מתברר שכמעט חמישית מיהודי האזור מעורבים באופן מלא, שליש מעורבים במידה רבה, כמעט חמישית מעורבים תרבותית, כחמישית נמנים עם "יהודי החגים" ורק 14% מעורבים מינימלית. ההבדל היחיד בין קבוצות הגיל הוא שבקרב בני ובנות פחות מ־40 יש קצת פחות יהודים "תרבותיים" וקצת יותר "יהודי חגים".

בדומה לבוסטון, רוב גדול (שלושה רבעים) מן היהודים המעורבים "בכל רמ"ח אבריהם" אינם אורתודוקסים, ובכלל זה עשירית מקבוצת ה"יהודים ללא דת". אותם "חסרי דת" גם מהווים רבע מקבוצת ה"מעורבים בקהילה", יותר ממחצית מקבוצת ה"תרבות" ויותר ממחצית מקבוצת ה"חגים". שלא במפתיע, הם גם מהווים ארבע חמישיות מקבוצת ה"מעורבים מינימלית".

מה המשמעות של כל זה? אפשרות אחת היא שרבים מתושבי וושינגטון רבתי שאינם מזדהים עם זרם יהודי מסוים מעורבים בחיים היהודיים; ואף שקבוצה זו מעדיפה צורות לא־מוסדיות של חיבור יהודי, שסובבות סביב ציון החגים או אינטראקציות תרבותיות, רבים מהם מעורבים גם בחיים היהודיים המאורגנים.

בפילוח ההתנהגות הדתית על פי גיל נמצא שהמבוגרים־הצעירים נוטים באותה מידה כמו המבוגרים, או יותר מהם, לקיים ריטואלים יהודיים בסביבת הבית. רבים, בפרט מי שאין להם ילדים, גם משתתפים בקביעות בתוכניות יהודיות – בייחוד (יותר מחצי) במבחר העשיר של תוכניות המיועדות לחיבור מבוגרים־צעירים באזור הבירה.

אלה הן, כמובן, רק שתיים ממאות קהילות יהודיות, גם אם הן מן הגדולות ביותר ויש בהן קבוצות בולטות ותוססות של מבוגרות ומבוגרים־צעירים. ובכל זאת הממצאים מעוררים שאלות. האם בשני המקומות הללו היו מלכתחילה קבוצות צעירים מעורבות במיוחד אך עצמאיות, או שמא זו תוצאה של השקעה וחדשנות ביצירת תוכניות למבוגרים־צעירים מצד הקהילה היהודית והמממנים, כפי שסבור ריימי רובין מהפדרציה היהודית של פיטסבורג רבתי, שהזמין את המחקר על קהילה זו. גם אם אין לשאלה זו תשובות ברורות, האפשרות שהשקעה קהילתית כזאת יכולה להניב רווחים בתוך עשור צריכה לעורר תקווה בלב המתכננים והמממנים.

בסדרת מחקרים נוספת בניצוחו של פרופ׳ איירה שסקין נעשה שימוש במתודולוגיה אחרת ונכללו קהילות יהודיות גדולות ובינוניות כגון מיאמי (2014) ודטרויט (2018). שסקין הוא מנהל פרויקט הדמוגרפיה היהודית במרכז מילר ללימודי יהדות בת זמננו שבאוניברסיטת מיאמי. הוא עמד בראשם של למעלה מ־50 מחקרים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית.¹⁶⁶

המחקר שנעשה בדטרויט ב־2018 מציג דינמיקה שונה מזו שנראתה במחקרים בוושינגטון ובבוסטון.¹⁶⁷ בקרב הגילים הצעירים מ־35 בדטרויט, שיעור האורתודוקסים גבוה בהרבה מבקבוצות הגיל האחרות, שיעור הקונסרבטיבים או הרפורמים דומה לקבוצות הגיל האחרות, והשיעור של "פשוט יהודים" הוא הנמוך ביותר. קבוצת ה"פשוט יהודים" בעיר נוטה הרבה פחות לבקר בבית כנסת. התוצאה בדטרויט תואמת אפוא את המצופה מבחינת התנהגות דתית בזרמים השונים. עם זאת, לא נראה שיש הבדל ניכר בין קבוצות הגיל מבחינת הנוכחות בבית הכנסת.

אשר ל"קיום מנהגים דתיים", שעל פי הגדרתו של שסקין משמעות הדבר היא קיום ריטואל יהודי אחד לפחות באופן קבוע (כגון סדר פסח, הדלקת נרות שבת או אחזקת בית כשר) – דווקא בקבוצה הצעירה הסבירות לכך גבוהה יותר.

בדטרויט דיווחו רבים מאוד מן המבוגרים־הצעירים שהם שהו בנעוריהם במחנה קיץ יהודי, היו חברים בקבוצת נוער, השתתפו בפעילות יהודית בקולג׳ ולמדו בקולג׳ קורסים בנושאים יהודיים. רבים מהם גם משתתפים בתוכניות חינוכיות למבוגרים־צעירים, עוסקים בלימוד יהודי או משתתפים באירועי תרבות (בפרט בקבוצת הגיל של פחות מ־35). מבחינת זיקה רגשית לישראל, קבוצות הגיל השונות הציגו רמות זיקה דומות. במקרה של דטרויט, העלייה במספר היהודים האורתודוקסים בקבוצת גיל זו עשויה להסביר את כל זה. כמו כן, ה"פשוט יהודים" בדטרויט נטו פחות מכול לקיים ריטואלים יהודיים.
ככלל, ניתן להגיע לשתי מסקנות עיקריות על קהילת דטרויט. האחת, רמת המעורבות היהודית בכל קבוצות הגיל היא יציבה, ואולי אפילו מתגברת; והשנייה, נראה שהדבר קשור בעלייה במספר המזדהים כאורתודוקסים ובריבוי המזדהים כקונסרבטיבים בקרב בני ובנות הדור הצעיר.

דטרויט היא אומנם קהילה גדולה יחסית, ובכל זאת יש להזכיר כי אין בה מסגרות יהודיות אלטרנטיביות רבות המושכות אליהן צעירים שמתנתקים מהקהילה הממוסדת. היבט אחד המתקשר לנושא הרחב של מחקר זה הוא שיעור הנשים והגברים, בייחוד מבוגרים־צעירים, שמשתתפים בתוכניות המיועדות בהגדרתן לקירוב ולחיבור של המתנתקים והמנוכרים. הממצא כאן מרמז על כיוון מדיניות אחד לפחות למנהיגי הקהילה: תוכניות הקירוב עובדות. אולי יש להשקיע משאבים רבים יותר ביצירת מסגרות אלטרנטיביות ובעידוד תוכניות לחיבור צעירים המתמקדות יותר באנשים מתוך הקהילה היהודית שמעורבים בה פחות.

שסקין וצוותו חקרו ב־2014 גם את הקהילה היהודית של מיאמי.¹⁶⁸ ככלל, המחקר הצביע על עלייה במספר היהודים האורתודוקסים, הרפורמים וה"פשוט יהודים" בעיר מאז המחקר הקודם (שנעשה ב־2004), לצד ירידה במספר הקונסרבטיבים (כמו בכל ארצות הברית). מעניין שבמיאמי לא ניכרו הבדלים של ממש בהשתייכות לזרמים בפילוח לקבוצות גיל, וארבע קבוצות הגיל המוזכרות במחקר נחלקו שווה בשווה בין הקונסרבטיבים, הרפורמים וה"פשוט יהודים".

באשר להשתתפות בבתי כנסת – במיאמי הקבוצות המבוגרות יותר נטו יותר להחזיק בחברוּת, אך לא בהכרח להשתתף, ואילו הקבוצה הצעירה ביותר נטתה במיוחד להגיע לבית הכנסת רק בחגי תשרי או להשתתף בתפילות ובתוכניות של חב"ד. קבוצות הגיל הצעירות יותר במיאמי נטו יותר לקיים מנהגים יהודיים, ורבים מהם דיווחו כי בצעירותם שהו במחנה קיץ, היו חברים בקבוצת נוער והשתתפו בקולג׳ בתוכניות שקשורות ליהדות. רבים מהם גם השתתפו בעבר בתוכניות חינוך יהודיות ובאירועי תרבות יהודיים. רמות דומות של זיקה רגשית לישראל נרשמו בכל קבוצות הגיל.
בעזרתו של פרופ׳ שסקין התבוננו ממעוף הציפור ב־27 קהילות יהודיות (שסקין ביצע 29 מחקרים ב־27 קהילות מאז שנת 2000) ובשאלות של מימוש היהדות לפי קבוצות גיל. לאור התמונה שהתקבלה מבוסטון ומוושינגטון, שם לכאורה לא נראה פיחות בהתנהגות יהודית בקרב מבוגרים־צעירים לא־אורתודוקסים (בהשוואה למבוגרים יותר), רצינו לראות אם כך הם פני הדברים גם בקהילות אחרות. היות שהשכיחות של קבוצות אורתודוקסיות גדולות עשויה להטות תוצאות כגון אלה, שסקין אסף למעננו נתונים סטטיסטיים מקבוצות הגיל השונות בכל המשפחות הלא־אורתודוקסיות באותן קהילות.¹⁶⁹

השוואה בין קבוצות הגיל מלמדת שהמבוגרים־הצעירים נוטים באותה מידה ליישם חלק מהריטואלים המוכרים יותר, כגון השתתפות בסדר פסח, הדלקת נרות בחנוכה ובשבת, ציון השבת באופן כלשהו או שמירה על רמה מסוימת של כשרות. אף כי הצעירים הלא־אורתודוקסים פוקדים פחות את בתי הכנסת ורובם אינם חברים בבית כנסת (עניין נפוץ בקבוצת גיל זו), הם נוטים להשתתף בחיי בית הכנסת באותה מידה כמו המבוגרים יותר. הצעירים גם נוטים באותה מידה כמו המבוגרים להשתתף באירועים של הקהילה היהודית ובתוכניות חינוך למבוגרים. בקרב המבוגרים־הצעירים יש סבירות גדולה בהרבה שיתחתנו עם לא־יהודים ויכניסו עץ חג מולד לביתם, ובאופן כללי הם מפגינים זיקה פחותה לישראל, אם כי רבים יותר מהם ביקרו או מבקרים בישראל. הם גם נוטים פחות לתרום למטרות יהודיות.

סיכום

מן המחקרים שנדונו כאן (ומנוספים שנסקרו אך לא נדונו) עולה כי הצעירים היהודים בארצות הברית מתרחקים מן החיים היהודיים המאורגנים מכמה בחינות. ואולם מבחינות אחרות, ובהתבוננות רחבה יותר בסוגיית המעורבות בחיים היהודיים, נראה שהם מעורבים באותה מידה כמו הקבוצות המבוגרות מהם. המחקרים תומכים בממצאים נקודתיים המראים שהמבוגרים־הצעירים מתחברים לחיים היהודיים בדרכים שונות במקצת מן הדורות הקודמים. מציאות משתנה זו לא תמיד מופיעה על מסכי הרדאר של אנשי המקצוע בארגונים היהודיים, המודדים את תופעת הזהות החדשה ודרכי החיבור העדכניות באמות מידה ישנות.

במקרים מסוימים, דוגמת המחקרים שערכו זקס וצוותו בבוסטון ובוושינגטון הבירה, נראה שחלק גדול מהיהודים הלא־אורתודוקסים, ובכלל זה ה"לא־משויכים" וה"פשוט יהודים", מעורבים בהיבטים רבים של החיים היהודיים אבל מעדיפים להימנע מתוויות ומחברויות במוסדות יהודיים מיינסטרימיים. כלומר, בניגוד לאמונה הרווחת, אם מישהי היא "לא־משויכת" או מישהו הוא "פשוט יהודי", אין פירוש הדבר שהם "עם רגל אחת בחוץ" מזהותם היהודית או מחיי הקהילה היהודית. מתברר גם שהקבוצות הללו מתחברות לחיים היהודיים בדרכים שונות מקבוצות גיל מבוגרות ומשויכות יותר.

המחקרים מדטרויט וממיאמי מראים גם הם שהצעירים היהודים מעורבים לעיתים קרובות בחיים היהודיים לא פחות מחברי הקהילה המבוגרים יותר. ניתן לייחס זאת לגידול במספר האורתודוקסים בקבוצות הגיל הצעירות, ואף הקונסרבטיבים במקרה של דטרויט, כשקבוצות ה"פשוט יהודים" רחוקות מרמת המעורבות של מי שמזוהים עם הזרמים הללו.

התבוננות במחקרים שביצעו שני צוותי מחקר נפרדים בקהילות יהודיות ברחבי ארצות הברית מאפשרת להסיק שתי מסקנות מקיפות שיש להן השלכות על מדיניות. האחת, למרות ההבדלים בין קבוצות הגיל, קרי בין הדורות, אין ראיות רבות לפיחות כולל בהזדהות ובמעורבות היהודית. משום כך נראה שקהילות שמשתדלות לזהות מה עובד היטב עם הדורות הצעירים, ומציעות מסגרות ותוכניות הפונות אליהם, זוכות להצלחה. והמסקנה השנייה: יש הבדלים ברמות המעורבות וההזדהות בין קהילה לקהילה; לא כל הקהילות היהודיות דומות זו לזו. הרבה תלוי בגורמים אזוריים וקהילתיים. קהילות יהודיות נוטות לשקף את סביבתן; החוף המערבי – ובפרט אזור המפרץ וסיאטל – הוא באופן כללי פחות דתי (פחות "כנסייתי", כפי שהגדירה זאת רבּה אחת) מאזורים אחרים בארצות הברית, ואילו מדינות הדרום והמערב התיכון נוטות יותר לעודד מבנים קהילתיים מסורתיים.

סביר מאוד שהרמות המוגברות של מעורבות יהודית בכמה מקומות קשורות במישרין למידת ההשקעה של הקהילה בתוכניות לחיבור הצעירים ובמידה שאותן קהילות מציעות מסגרות אלטרנטיביות, מודרניות ויצירתיות לביטוי יהודי. כך למשל, נראה שקהילות כמו וושינגטון ובוסטון הן מרכז לחיים יהודיים יצירתיים ועצמאיים. מתברר שכשיש לצעירים היהודים, ולא רק להם, מסגרות חלופיות התפורות לפי טעמם, הם מתחברים יותר לחיים היהודיים. לנרד זקס מתייחס לכך בתשובתו לסטיבן כהן בציינו כי בשנות ה־90, בעקבות הפאניקה שחולל הסקר הארצי של האוכלוסייה היהודית NJPS מ־1990, היינו עדים להשקעות חדשות ונכבדות בחינוך יהודי, בטיולים מסובסדים לישראל ובמאמצים לחבר צעירים יהודים באמצעות מגוון תוכניות.³¹⁷⁰ זקס ואחרים מסיקים שהמשאבים והמאמצים המושקעים בילדים ובמבוגרים־צעירים מאז שנות ה־90 נשאו פרי.¹⁷¹ ככל שהקהילות משקיעות יותר בתוכניות חיבור ובמסגרות יהודיות אלטרנטיביות ומודרניות, כך צעירים רבים יותר נשארים מחוברים לקהילה היהודית ולזהות היהודית הפרטית שלהם.

מנקודת מבט רחבה יותר, ואם חוזרים ל"אמצע המצטמק", ניתן לומר שאומנם "האמצע היהודי" המסורתי, כפי שהוא מוגדר במכון למדיניות העם היהודי ובמקומות אחרים, ודאי הצטמק על פי מדדים מסוימים, אבל אותה קבוצה של יהודים אמריקאים, המעורבים בו־בזמן הן בחברה והן בחיים היהודיים ובקהילה היהודית, שומרת על יציבות בכל קבוצות הגיל. מאז השלמת המחקר הנוכחי בוצעו עוד כמה וכמה מחקרי קהילה ורבים נוספים מתוכננים לעתיד הקרוב. תקוותנו היא שהם יאירו נקודות נוספות בתופעה זו. ייתכן שיש לבחון מחדש את התפיסות המקובלות בדבר מה שנחשב לאותו "אמצע יהודי".