השבוע מלאו 20 שנה למותו של יאסר ערפאת. בזיכרון הלאומי הישראלי שמו נצרב לדיראון עולם כטרוריסט צמא דם. על רקע היכרותי עם האיש, רודפת אותי שאלה לכאורה תיאורטית: כיצד ההיסטוריה היתה זוכרת את ערפאת אם בשובו מטקס החתימה על הסכם אוסלו, ב–13 בספטמבר 1993, הוא היה נרצח על ידי בן דמותו הפלסטיני של יגאל עמיר?
לא מופרך לדמיין מתנקש פלסטיני שהחליט כי ערפאת בן מוות, משום שבהכירו בישראל בגד בבני עמו ובזכותם לשוב למולדתם ולשחררה כליל מן הכיבוש היהודי. אם אותו מתנקש דמיוני היה מצליח במשימתו, ערפאת היה מצטרף לרשימה של פלסטינים נוספים ששילמו בחייהם על שהעזו ללכת בנתיב הפשרה והשלום.
ירייה אחת היתה הופכת על פניה את הפרשנות השגורה למשנתו של ערפאת. הפרשנים המלומדים שוב לא היו מסבירים בטון הסמכותי המאפיין אותם שערפאת פנה לדרך אוסלו מתוך כוונה להערים על ישראל, וכי פעל לאורה של "תורת השלבים", שבאמצעותה תכנן להביא לחיסולה של הישות הציונית.
אנשי המודיעין צמודים בדרך כלל לשיטות ניתוח המייחסות רציונליות וקוהרנטיות לשחקנים המתפקדים בזירה שאותה עליהם להסביר. לדידם, מתחת לכאפייה של ערפאת שכן מחשב משוכלל, שלא פסק מרקיחת מהלכים מתוחכמים המובילים ליעד אחד ויחיד — חיסול ישראל. הוא ערך חישובי עלות־תועלת קפדניים, ובהתאם העלה והוריד בדייקנות את גובה הלהבות שהצית.
התרשמותי שלי מערפאת שונה. במפגשים שבהם לקחתי חלק האיש התגלה כמנהיג עריץ, מגלומן ורחוק מיציבות מנטלית. הוא נראה בעיני כמי שמסוגל לחלום בלילה אחד שני חלומות שונים בתכלית. בחלום אחד הוא חותם על הסכם קבע עם ישראל ומתייצב על הבמה באוסלו כשענף זית בידו כדי לקבל פרס נובל נוסף. בחלום השני — הוא משליך את כל הישראלים לים ומשיב את בני עמו למולדתם הנקייה מיהודים.
ערפאת היה משכים משנתו ללא שמץ של הנגאובר, ובלי שיהיה מוטרד מהסתירה שבין שני חלומותיו. אישיותו היא אגוז קשה מדי לפיצוח לפרשנים המתעקשים לכפות את הגיונם על אדם הפכפך הרחוק מאיזון נפשי. הוא לא מתאים למודלים שמניחים כי מושאי הניתוח מודרכים על ידי שיקולי רציונליות (מערבית). להערכתי, מבחינתו אוסלו שיקפה תחושות ומאוויים סותרים: גם פשרה היסטורית שתאפשר לעמו ריבונות והגדרה עצמית לצידה של ישראל, וגם מרכיב בתוכנית השלבים שתביא לחיסולה.
ערפאת התבסם מהכבוד שבו זכה בהיכלותיהם של שועי עולם, מהגדרתו כגיבור "שלום האמיצים", ובמקביל ליוותה אותו תחושת חרטה, פן ייזכר כמי שניפץ את החלום הפלסטיני ונפל קורבן לערמומיותם של הישראלים.
ישראל לא בוחרת את המנהיגים הניצבים מולה. עליה לדעת להפיק מהם את המרב למען קידום האינטרסים שלה. האם מנהיג פלסטיני שאינו מגלומן כערפאת היה חותם על מסמכי ההכרה בישראל, שבהם נאמר כי "אש"ף מכיר בזכותה להתקיים בשלום ובביטחון"?
ערפאת ביצע באוסלו סיבוב פרסה דרמטי. הוא נטש, למעשה, את שלושת הלאווים של חרטום (1967): לא הכרה, לא משא ומתן ולא שלום עם ישראל. השלכות החלטתו ההיסטורית מהדהדות גם כיום. הוא סלל את הדרך ליוזמת השלום הערבית (2002), שברוב איוולתנו התעלמנו מההבטחה הגלומה בה (היוזמה גם אושרה על ידי הארגון לשיתוף פעולה איסלאמי). בהכירו בישראל, ערפאת העניק לגיטימציה למהלכי שלום נוספים: הסכם השלום עם ירדן, הסכמי אברהם ואפשרות לנורמליזציה ביחסים עם סעודיה.
לקח זה צריך לעמוד מול עינינו לקראת הבאות. יורשיו של המנהיג הפלסטיני הנוכחי, מחמוד עבאס, עשויים להיות אנשים הנושאים על גבם קופה של שרצים (מרואן ברגותי, ג'יבריל רג'וב ואחרים), אך אם יעמדו בתנאים שלנו לניהול מו"מ להסדר, אם בכוחם להוביל את עמם לפשרה, אזי אין לוותר על ההזדמנות להתדיין איתם. דווקא אותה "קופה של שרצים" היא שמעניקה לגיטימציה עממית למנהיג הפלסטיני המבקש להביא לפיוס עם ישראל, ואשר נחוש להילחם באלה מבני עמו שינסו לטרפד כל הסדר.
אל לנו לשגות באשליות שבני שיחנו יפסיקו להתרפק על חלומות העבר. פנטזיית "תוכנית השלבים" תוסיף למלא תפקיד בהרגעת הדיסוננס שיעיק על נפשם — בגידתם בחזון השיבה לפלסטין השלמה. עלינו להפעיל מגוון רחב של כלים כדי לשחוק בהדרגה את העוינות העמוקה כלפינו. מסר קיר הברזל, "ישראל חזקה ולא ניתן להכניעה", הוא תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. אנו זקוקים ל"קיר ברזל חכם". לעוצמה הצבאית יש להוסיף מהלכים מדיניים, כלכליים וחברתיים, שיחזקו את האינטרס הפלסטיני להתמיד בשיתוף פעולה עם ישראל ולהימנע מאלימות כלפיה. מהלכים אלה כוללים מתווה מדיני אמין שמוביל להסכם קבע, הימנעות מצעדים המחבלים באפשרות לפשרה (כמו הרחבת התנחלויות בשטח שאמור להיות בריבונות פלסטינית), סיוע מתמשך לפיתוח כלכלי, שיפור איכות השירותים הניתנים לציבור הפלסטיני, ועוד "עוגנים" שיסייעו לפלסטינים להשתכנע כי דרך הפשרה והשלום משתלמת ועדיף לא להתנתק ממנה.
הכורח לצעוד בנתיב קשה זה לשלום אינו נגזר מנהייה תמימה אחר מורשתה של אמא תרזה. זו הדרך המעשית היחידה למנוע גלישה למציאות דו־לאומית שתחסל את אופייה היהודי של ישראל. אם היעד שלנו הוא מדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו לחלק את הארץ. לשם כך אנו זקוקים לבן שיח פלסטיני. חמאס ודומיו, הפועלים לחיסולה של ישראל, יפגשו את אגרופה הקשה והבלתי מתפשר, אך מי שנכונים לשים קץ לסכסוך הם בני שיח ראויים.
כאשר יבוא היום ומנהיג ישראלי ילחץ לשלום את ידו של יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, נזכור שהאיש אחראי לרצח ולביתור הגופה של העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. לא נשכח, ועדיין נלחץ את ידו, כפי שלחצנו את ידו של אנואר סאדאת שתחת מנהיגותו נהרגו 2,700 מחיילינו. בעולמנו האכזר יש לקבל הכרעות קורעות לב, כדי להעניק לילדינו סיכוי להשתחרר מעולו של סכסוך הדמים.
כל עוד מעשיהם של בני שיחנו משרתים את מטרתנו שלנו, אין להירתע מן החלומות האפלים שעדיין פוקדים אותם בלילות. האתגר של המדיניות הישראלית היה ועודנו "להעיר" את ערפאת וממשיכיו כשבראשם מהדהד החלום שמשרת את האינטרס הישראלי, ואז להתקדם עמם את כברת הדרך האפשרית אל יעדנו שלנו.