כיצד ניתן לשמר ולהעצים את האידאה המטפיזית של העם הנבחר וארץ ההבטחה בלי לרמוס את חייהם של בני אדם קונקרטיים?
1.
אני הולך ברחוב העלייה, ליד כיכר המושבות, ולפניי הולכת קבוצה של נערים. הם מדברים ביניהם, בעברית. זה אמור אולי להיראות לי מובן מאליו, שהרי אני נמצא בתל אביב, במדינת ישראל. ואף על פי כן זה מעורר בי השתאות, מכיוון שכל הילדים האלה, כולם שחורים או אסייתים. בטורונטו או בפריז לא אסובב את ראשי אם אראה ילד שחור מדבר אנגלית או צרפתית. אבל כשמדובר בעברית, זה משהו אחר. באופן יותר או פחות מודע אני מתפעם מן האמון שאותם ילדים נתנו בשפה הזאת, גם אם הם נולדו לתוכה ואינם שייכים לשום מדינה אחרת.
אבל ממש בו בזמן ליבי נצבט. כי גם אם הנערים האלה חיים בתוך העברית, קהילת דוברי העברית לא קיבלה אותם אליה, ונראה שגם לא תקבל. ספק אם תוענק להם אי פעם אזרחות ישראלית. ילדים אלה, שלמקצתם יש שמות עבריים, חיים כאן על זמן שאול, במדינה העושה כל מאמץ להקיא אותם מתוכה. גם אם ילמדו בעל פה את שירת הים, את לאה גולדברג ואת עומר אדם, הם יישארו בחוץ – חברתית ואולי גם גאוגרפית. אין שום פרוצדורה מציאותית שמאפשרת להם להפוך לאזרחים. רבים מהם לא יכולים לצאת מגבולות ישראל, כי אם יֵצאו – לא יאפשרו להם לחזור. ויום אחד יבואו כנראה אנשי משטרת ההגירה, יכבלו את ידיהם ורגליהם ויגרשו אותם מכאן, בלי לשעות לתחינותיהם העבריות.
אין הרבה משטרים אקסקלוסיביים יותר מהמדינה היהודית. כך הסברתי גם לידידי הגרמני יוהאנס, כשסיפר לי שהוא רוצה לעבור לחיות בישראל. גם הוא מדבר עברית, מכיר שירים של מאיר אריאל ומתמצא בקבלה ובכתבי גרשם שלום. איכשהו הוא חושב שאם יביע עניין גדול דיו בתרבות הישראלית, ישראל תטמיע אותו במוקדם או במאוחר. אך למרות שיוהאנס אוהב את ישראל, ישראל לא אוהבת אותו – לפחות לא במידה מספקת כדי לאפשר לו לחיות בה לאורך זמן. המדינה היהודית מתייחסת לעצמה בשיא הרצינות. אין לה חוש הומור.
2.
את יוהאנס הכרתי בפקולטה לתאולוגיה של אחת האוניברסיטאות בגרמניה. הוא למד שם עברית מקראית. בנקודת הזמן הנוכחית עברית היא השפה הרשמית של מדינת ישראל. כך מכירים אותה רוב מי שבאים איתה במגע. ובכל זאת, עברית היא עוד כמה דברים. סטודנטים לתאולוגיה פרוטסטנטית לומדים אותה כדי לקרוא את ספר תהילים ואת הנביאים בשפת המקור. למעשה, יש מסורת גרמנית ותיקה של לימוד עברית. כמה מגדולי התרבות הגרמנית למדו עברית – לא רק מרטין לותר, אלא גם יוהן וולפגנג גתה ויוהן גוטפריד הרדר. הרדר, פילוסוף ותאולוג, כתב ספר העוסק כולו בשפה העברית ובמדינת העברים הקדומה – על אודות הרוח בשירת העברים (1782). הוא אפיין את העברית כשפה מזרחית וטבעית שבה "הכול חי ופועל". האומה העברית נחשבה בעיניו מופת של מיזוג שפיר בין תרבות, לאומיות ודת. ארץ העברים מגלמת אצלו באופן השלם ביותר את המהות הנאצלת של המזרח – "ארצות הבוקר" של האנושות.
לפעמים נדרש מבט זר כדי להבין את עצמך. כך קרה לי עם רעיון מדינת העברים; הייתי זקוק להרדר הגרמני כדי להישבות בקסמה של האידאה הזאת. כהוגה פרה־רומנטי, הרדר התרפק על האופי הפואטי של התרבות העברית הקדומה. הוא אפיין ברוב חן את התכנסויות העם בשלושת הרגלים, שנערכו בניצוחם של מנהיגים־משוררים כמו משה, דבורה ודוד. "נְשַווה בדמיוננו שירי ברית־רעות, מזמורי עם, המושרים כאשר שדרותיה של אומה חופשית מתכנסות יחדיו", כתב בספרו. המדינה העברית מוצגת אצל הרדר כפדרציה של שבטים חופשיים; דווקא משטרהּ התאוקרטי מעניק לה חירות. נראה שתיאור זה שבה בקסמו גם את חלוצי ספרות התחייה העברית, בהם נפתלי הרץ וייזל ויעקב כהן.
במבט־על הפרויקט המודרני של חידוש הריבונות היהודית הוא מהסיפורים הפוליטיים המלהיבים של הזמן החדש. לא בכדי נתפסו כמה מגדולי הרוח של העידן המודרני בחזון חידושה של מדינה זו והשבת היהודים לארצם הקדומה. חרף היותי חילוני אני מוצא כיום ערך בחזון הרומנטי הזה. אינני רוצה להחמיץ פנים למולו. הרנסנס העברי הוא הפקה אופראית שאותה לא הייתי רוצה להפסיד.
יותר מזה: מפתיע לגלות כמה רבים האנשים בעולם שמופעלים על ידי חזון המדינה היהודית. לעיתים שלובה בסנטימנט הזה הערצה לעם ישראל כעם הנבחר, הנושא תפקיד גורלי בהתפתחותה של האנושות. אומנם הוגים ציונים חילונים למן ברנר ואילך ייחלו לנורמליזציה של המצב היהודי וביקשו להשליך את רעיון "העם הנבחר" לפח האשפה של ההיסטוריה. אך גם אם נתאמץ להיות "נורמלים", נראה שאחרים מתעקשים להעניק לקיומנו משמעות פרטיקולרית – לטוב או לרע. הניסיון מראה שהמצב היהודי אינו ניתן לנורמליזציה. באופן אירוני נדמה לפעמים שרק קבוצה קטנה של יהודים חילונים מתעקשת להתכחש למטען שנושאים המושגים "ארץ ישראל" ו"עם ישראל" ולהיאחז בתפיסה של מרחב חילוני אבסטרקטי. גם אילו היה הניסיון לנרמל את הקיום היהודי אפשרי, אינני רואה סיבה לשאוף אליו. מה ההיגיון בוויתור על נכס היסטורי מסעיר כל כך – הדרמה של הגורל היהודי על כל תהפוכותיו? הנרטיב הזה ירדוף אותנו גם אם ננסה להתחמק ממנו.
ככל שחולפות השנים, אני נעשה ספקן יותר בנוגע לכוחם של ערכי הנאורות ועקרונות ליברליים להיות מסד מספיק לקיום פוליטי. ישויות פוליטיות אינן רק מסגרות אינסטרומנטליות; הן זקוקות לבסיס מיתי. דווקא כדי לממש ויתורים על שטחים יש צורך בחיזוק היסוד הרומנטי, תחושת הייחוד של המדינה היהודית. בדומה לחוקר הקבלה גרשם שלום בביקורתו הנוקבת על אנשי "מדע היהדות" (1944), אינני נלהב מן השאיפה ל"הוצאת העוקץ האירציונלי והרחקת הלהט הדימוני מן ההיסטוריה היהודית". ייתכן שאחת מחולשותיו של הציבור החילוני בישראל היא היעדרו של ניצוץ מיתי־רומנטי ודחיקתו לטובת קיום בורגני בחסות הנדל"ן והפיננסים.
הבעיה היא שהמיתוס הרומנטי היהודי נעשה קסום הרבה הרבה פחות ברגע שהוא מתגלם בדמות מדינה שיש לה צבא, שב"כ ומשטרת הגירה. השירה והפיוט הופכים לחוקים מפלים, למתקני כליאה ולאזיקונים. זה היה גורלם של חזונות רומנטיים רבים בעידן המודרני שנולדו בקולמוסם של משוררים והתגלגלו לביצוע בידי גנרלים וקלגסים.
3.
איך אפשר, אם כן, לרבע את המעגל? כיצד ניתן לשמר ולהעצים את האידאה המטפיזית של העם הנבחר וארץ ההבטחה בלי לרמוס את חייהם של בני אדם קונקרטיים, אותם unchosen, בלתי נבחרים – אם לאמץ את שם ספרה של מאיה גוארניירי־ג'רדאת, העוסק בחייהם של מבקשי המקלט בישראל?
נקודת מוצא אחת לפתרון היא לזכור שגם שוכניה הלא־יהודים של ישראל רואים עצמם במקרים מסוימים כנבחרים. טענה זו עשויה להישמע מוזרה לאוזניים ליברליות. כמי שמחזיקים בערכים אוניברסליים אנו רגילים להתייחס לקבוצות כמו פליטים, מהגרי עבודה ופלסטינים בתור קורבנות של נסיבות שאינן בשליטתם, המוגדרים על ידי שוליותם החברתית והיעדר הזכויות הפוליטיות שלהם. אך יש לזכור שגם פליטים ועקורים הם סובייקטים פוליטיים ודתיים. הם מחזיקים בהשקפת עולם המעניקה משמעות לקיומם במקום הזה.
חוקרת אפריקה גליה צבר מצאה במחקר שעשתה על מהגרי עבודה אפריקאים בישראל בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת שגם אפריקאים חברי כנסיות נוצריות מעניקים משמעות לנוכחותם בארץ הקודש, והיא זו שעומדת בבסיס דרישתם לצדק. בראיונות שערכה צבר עולה שבמקרים רבים הם חשים אכזבה מהאופן שבו מתנהלים העניינים בישראל ואומרים על כך כי "מה שקורה כאן זה לא ארץ הקודש". ישראל לא נחשבת בעיניהם ארץ ככל הארצות (צבר, 2004). גם בשיח של הקהילה הפיליפינית בישראל מודגשת לעיתים קרובות העובדה שהמטפלות והמטפלים הפיליפינים עושים בישראל עבודת קודש. במאמר שכתבה לפני כמה שנים אופליה גדון, בעלת טור במגזין "מנילה תל אביב", היא ציינה שהטיפול בקשישים בישראל, ב"סבא וסבתא", אינו סתם עבודה אלא שליחות. כאשר המטפלת הפיליפינית עובדת בביתו של הקשיש הישראלי, היא משרתת למעשה את ישו וממלאת תפקיד בתוכנית הגאולה האלוהית. קהילת המטפלות מקבלת תפקיד בדרמה של הבחירה.
השקפה כזו עשויה לשמש הצדקה ליחסי כפיפות המעוגנים לכאורה בבסיס תאולוגי. אך אם משתחררים מקטגוריות אתניות וגנטיות, היסוד המיתי של הבחירה עשוי להיות בסיס לפוליטיקה יצירתית. עַם ישראל והמדינה היהודית הם בראש ובראשונה סיפור. רעיון הבחירה יכול לפתוח את גבולותיו לכל מי שמשתתף בפרויקט של ארץ הבחירה. הוא עשוי לכלול מהגרים לא־יהודים וגם פלסטינים. גם האסלאם אינו מנותק ממערכת הדימויים התנ"כית של "העם הנבחר" ונתון ביחס מורכב כלפיה.
בחזונו של הרדר הופיעה המדינה העברית כמעין חיזיון אופראי נשגב; פסטיבל לאומי שבמסגרתו מתאחדים השבטים ובתי האב ושרים יחד. הרדר עצמו סלד מהמיליטריזם והלגליזם של המדינה הפרוסית וראה בעיני רוחו אומת תרבות המאוחדת על ידי השפה. במאה התשע עשרה התגלגלו חזונות רומנטיים מסוג זה לרעיון "יצירת האמנות הכוללת" של ריכרד וגנר, שבו השאיפה לזיכוך אסתטי מתמזגת עם אידאה של התעוררות לאומנית שוביניסטית. כידוע, בהיסטוריה הגרמנית נקשרו רעיונות אלו לזוועות הפוליטיות הגדולות ביותר. ועם זאת אופרות של וגנר מופקות גם היום בהצלחה, בהשתתפות זמרים יהודים ושחורים. באותו אופן, גם את האופרה של מדינת העברים אפשר להפיק בתקופתנו מחדש בגרסה אינקלוסיבית יותר, מותאמת למאה העשרים ואחת, בלי שיהיה צורך להחליף לגמרי את הליבּרֵטו. זו המשימה התרבותית־פוליטית שלנו.
מקור
צבר, גליה (2004). "אני עובד זר, שחור ונוצרי בישראל היהודית": נצרות אפריקאית בתל אביב. בתוך אביעד קליינברג (עורך). לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות (עמ' 30–74(. הוצאת כתר.
ד"ר עפרי אילני הוא היסטוריון, עיתונאי, מבקר ספרות ופעיל שמאל.