החברה הישראלית, יהודים ולא־יהודים, מוזמנת לבחור במעשה הנכון והראוי; קרי, המעשה שבו כל קבוצה ויחיד יצליחו לשלב בין עברם המפואר לבין המציאות החדשה שנכפתה עליהם כחלק הכרחי מן התהליך של הקמת המדינה. השוני אינו פגם. הוא עובדה. חוסר אהבה וחוסר כבוד הדדי הם המחלה.
מייסדי המדינה, כפי שהדברים עולים במגילת העצמאות, ראו קשר ישיר בין התודעה והזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל לבין זכות זו שהוכרה בהצהרת בלפור וחזרה וקיבלה אישור בהחלטת האומות המאוחדות ערב הקמת המדינה. ההכרה בזיקת העם היהודי לארצו היא עתיקת יומין. מגילת העצמאות מגוללת סיפור שראשיתו לפני למעלה משלושת אלפים שנה, בימי המקרא, דרך שנות גלות ארוכות, שבהן שמר העם אמונים לתרבותו ולארצו, ועד לשיבת העם היהודי לארצו העתיקה בדורות האחרונים:
לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; […]
זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין־לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ־ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
לפנינו זיקה מובהקת בין התודעה העצמית הפנימית של העם היהודי לבין ההצהרה הפוליטית של אומות העולם. התודעה הפנימית משפיעה על דרכן של אומות העולם ומזקקת אותה.
יהדות אתיופיה היא קבוצה יהודית, בלא שייכות לקנון הטקסטואלי היהודי שהתפתח, בידי חכמים, לאחר חורבן בית המקדש השני. היא ידועה כקהילה יהודית מקדמת דנא מקרב היורדים או הגולים ראשונה בגלות עשרת השבטים, והיא הצליחה לשרוד חרף המצוקות והניתוק המוחלט משאר הקהילות היהודיות בעולם.
יהודי אתיופיה מסרו נפשם על יהדותם וחלמו והתפללו אלפי שנים לקיבוץ גלויות. בדומה ליהודים בכל מקום, גם הם שאפו לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה, כלשון המגילה. לפני כארבעה עשורים הגיעו עשרות אלפים מהם למדינת ישראל. אני עצמי נולדתי בכפר קטן באתיופיה, ואני זוכר, כילד, את הכיסופים להגיע לירושלים. והינה, מתוך קשר היסטורי ומסורתי, בהינתן האות, אלפים מאיתנו יצאו למסע הֵרואי מפרך. נשים, גברים וטף, שחיו חיים טובים, עזבו את אתיופיה במסע רגלי – לא רק כדי לברוח מאתיופיה, מהגלות, אלא גם כדי לחזור בתשוקה לירושלים.
עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל לוותה במסע ייסורים באתיופיה ובישראל. הן הדרך לירושלים והן הקליטה בארץ לאחר מכן הותירו צלקות ברגליהם ובליבותיהם של רבים מן העולים, בעיקר במפגש שבין תודעתם העצמית של יהודי אתיופיה לבין ההצהרה ההלכתית בדבר יהדותם, מטעם גורם חיצוני – מדינת ישראל. אספר בהקשר זה שלושה סיפורים קצרים.
סיפור ראשון: בתקופת שהותי בפוסט־דוקטורט באוניברסיטת ברנדייס שבבוסטון נכנסתי לסניף משרד הפנים האמריקאי. חבשתי כיפה לראשי, ובכל זאת נשאלתי על זהותי הדתית. כשהשבתי שאני יהודי, אמר הפקיד: "אבל אתה לא נראה יהודי". שאלתי את עצמי כיצד אמור להיראות יהודי. כמי שגדל לצד סבא צדיק, שידע את התנ"ך בעל פה, לא היה לי מעולם ספק, ולו לרגע קט, בזהותי היהודית.
סיפור שני: ידידי פרופ' אפרים יצחק (יהודי אמריקאי יליד אתיופיה) אוהב לספר כיצד באחת מהרצאותיו בשנות השבעים של המאה הקודמת בניו יורק "גילה" לשומעיו – רובם יהודים אמריקאים ממוצא פולני – שהוא נולד באתיופיה. הם התפלאו: כיצד יהודים הגיעו לאתיופיה? איפה זה כתוב? כמענה, פתח ידידי את ספר התנ"ך והוכיח להם שאתיופיה מופיעה בו לפחות חמישים פעם, ואילו פולין ואירופה אפילו לא פעם אחת.
סיפור שלישי: לאחר הרצאה שלי בנושא "מיהו יהודי?" ניגש אליי יהודי מוכר לי ולחש באוזני: "אני רוצה לגלות לך סוד. החלטתי לקבל אותך כרב שלי. אבל לא כי אני מאמין שאתה צאצא של אברהם, יצחק ויעקב, אלא משום שעברת גיור לחומרא". מסיפור זה למדתי כי אין כל הבדל בין יהודי שהוא צאצא של האבות והאימהות ובין יהודי שהתגייר בגיור לחומרא.
שלושת הסיפורים הללו מעלים כל אחד, מזווית אחרת, את השאלה מהי היהדות ומיהו יהודי, אבל בעיקר עולה השאלה מהי מדינה יהודית.
דור ששופט את שופטיו
לאחר אלפי שנות גלות שב העם היהודי לארצו וקיבל אחריות לגורלו. העם היהודי הקים מדינה ריבונית, יהודית ודמוקרטית. הכרזת העצמאות גורסת כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". משום כך ראו רוב ממשלות ישראל בקליטת העלייה אתגר לאומי וערך יהודי־מוסרי. ואכן, ישראל היא מודל ייחודי בתחום ההגירה והקליטה.
מדיניות כור ההיתוך בעשורים הראשונים של מדינת ישראל נועדה לאפשר את קליטתם של מיליוני עולים בתוך פרק זמן קצר. רבים גורסים כי מדיניות זו הייתה חיונית לבניין העם, הצבא והכלכלה ולהנחת התשתיות ההכרחיות לבניינה של מדינה מפותחת ומתקדמת. עם זאת מדיניות כור ההיתוך יצרה דיכוי ותחושות קיפוח ואפליה בקרב הקבוצות שנקלטו כאן. קבוצות אלו, המרכיבות היום את החברה הישראלית, שילמו מחיר כבד משום שהיה צורך להתאים את בני ובנות הקבוצה לנרטיב הישראלי המתהווה. למרות זאת נראה שהקבוצה היחידה מכל תפוצות ישראל אשר נשללה ממנה זהותה היהודית באופן קולקטיבי היא קבוצת יהודי אתיופיה, בשל הספק שהוטל ביהדותם.
מדינת ישראל לא השכילה למצוא איזון בין ערכיו היהודיים והדמוקרטיים של הממסד לבין התודעה העצמית הפנימית של הזהויות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית. וכך נוצר מצב מוזר: כמעט שאין קבוצה בישראל שאינה מרגישה שהיא קבוצה נרדפת; כל קבוצה מרגישה שהיחס אליה כולל דיכוי, אפליה והתעלמות. ועם זה, ובאופן מתמיה, כל הקבוצות משדרות, לפחות כלפי חוץ, שחבריהן הם בעלי הבית הזה. היבט הדיכוי מצד אחד והיבט הפטרונות מן הצד השני יוצרים מפגש היררכי ושיפוטי בין הקבוצות.
מגילת רות פותחת בפסוק "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים". על פסוק זה מוצאים אנו דרשת חז"ל מעניינת: "אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב 'ויהי בימי שפוט השופטים'? דור ששופט את שופטיו. אומר לו [השופט]: טול קיסם מבין שיניך, אומר לו [בעל הדין]: טול קורה מבין עיניך; אמר לו [השופט]: כַּספךְ היה לְסִיגים. אמר לו [בעל הדין]: סָבאֵךְ מָהוּל בַּמים". איפה קיימת אותה ה"קורה" שמזכיר בעל הדין כנגד השופט? האם היא רק בדמיונו של בעל הדין או ברטוריקה שלו? או שמא ה"קורה" שמזכיר בעל הדין קיימת במציאות, ואם כך – השופטים אינם ישרים? ולענייננו: מי הם היהודים הממשיכים את המסורת ומי הם היהודים שאינם ממשיכים אותה? מדוע השיפוט של הממסד הקיים את האותנטיות של יהודיותם של בני ובנות העדה האתיופית תקף יותר מן המסורת והתודעה העצמית של יהודים אלו בדבר יהודיותם? כל אלה הן שאלות כבדות משקל. הן ניצבות מולנו לא רק בהקשר של יהודי אתיופיה אלא גם בהקשר של כל מערכות היחסים שבין קבוצות זהוּת ישראליות לבין הממסד הישראלי.
מי שופט את מי? בין יהדות התפוצות למדינת ישראל
האתגר הוא לא רק בשסע שהולך ונפער בין אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, אלא גם בשסע ההולך וגדל בינינו, אזרחי ואזרחיות ישראל היהודים, לבין יהדות התפוצות. ב"יהדות התפוצות" אין הכוונה רק ליהודים אורתודוקסים, רפורמים וקונסרבטיבים החיים בקהילות הגדולות והידועות לרבים, אלא גם לקבוצות ברחבי העולם שהחברים בהן מגדירים את עצמם יהודים. נראה שבעוד מדינת ישראל מתרחקת מהם, הם דווקא מנסים להתקרב אליה.
עוד יבוא היום שהמדינה לא תוכל להתעלם מתופעה זו. ההתעוררות העולמית של הרצון להשתייך לעם היהודי – שבאה לידי ביטוי במרחב שבין התעניינות אישית ואקדמית ובין שאיפה להצטרפות מלאה, אישית או קבוצתית – מורגשת מאוד בעת הזאת. היהדות הולכת ותופסת מקום של כבוד באפריקה, עד כדי כך שיש הטוענים שבעתיד היהדות תהפוך להיות דת מרכזית ביבשת זו. כיצד ישראל אמורה להתייחס לקבוצות הללו? אולי לתקופה הזאת התכוון הנביא זכריה (ח, כג) במילותיו אלה: "בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ־לֹהִים עִמָּכֶם". היהדות הולכת ותופסת מקום משמעותי גם במקומות אחרים בעולם. דברים שכתב נתן שרנסקי בצילה של המלחמה באוקראינה מחזקים את הפרשנות שאני מציג כאן למציאות המתהווה לנגד עינינו:
כשגדלתי באוקראינה, בדונייצק, היו שם המון אומות ולאומים. היו אנשים שהיה כתוב בתעודות שלהם "רוסי", "אוקראיני", "גרוזיני", "קוזקי". זה לא היה כל כך חשוב, לא היה הבדל גדול, אבל דבר אחד היה חשוב – אם היה כתוב "יהודי", זה היה כאילו יש לך איזו מחלה […] העולם התהפך. כשהייתי ילד, "יהודי" הייתה מילה יוצאת דופן לרעה, איש לא קינא בנו, והיום בגבול אוקראינה "יהודי" היא מילה יוצאת דופן לטובה. היא מתארת אנשים שיש להם לאן ללכת, ויש עם שלם, המשפחה שלהם, שמחכה להם בחוץ. (מקובר־בליקוב, 2022)
לצד הדברים המרגשים הללו של שרנסקי, המדינה מודעת לכך שרבים מיוצאי אוקראינה אינם יהודים לפי ההלכה הרבנית. הקבוצה הזאת תצטרף לכחצי מיליון ישראלים מברית המועצות לשעבר שהם יהודים לפי חוק השבות אבל לא לפי ההלכה הרבנית. נוסיף לכך את המשבר המודרני בעידן החילוּן ואת התנאים שנוצרו בחברה היהודית בישראל וברחבי העולם המערבי, וניווכח לדעת כיצד כל אלה מחדדים ומאתגרים עוד יותר את המדינה היהודית הדמוקרטית. אם כך, מהו הפתרון? כל צעד עלול לפגוע קשות ביהודיותה של המדינה, אבל בה בעת גם עלול לפגוע בתודעתם העצמית הפנימית הן של יהודים רבים בארץ ובעולם והן של אזרחי מדינת ישראל הלא־יהודים.
לקראת פתרון אפשרי
יש כמה עקרונות יסוד שאפשר להסכים עליהם. ראשית, עירוב פוליטיקה בשאלות הללו מזיק, אפילו משחית; שנית, כל מי שחרד לצביונה היהודי של ישראל חייב לספק תשובות יצירתיות לשאלה מיהו יהודי ומהי יהדות; שלישית, כל עוד הגיור מקנה אזרחות לפי חוק השבות, חשוב שמדינת ישראל תְּפַקח על הגיור ועל הגדרת מיהו יהודי – אך בתנאי שגם הרבנות הראשית תבין כי אסור לה לעצום עיניים מול המתרחש בשאלת הזהות היהודית, וכי עליה לחפש דרכים יצירתיות לפתרון. כך או אחרת, דומני שהתרבות הדתית של יהודי אתיופיה עומדת על יסודות חשובים שיכולים לשמש מעין פתרון אפשרי בשאלת מיהו יהודי בימינו, ואולי גם לרפא את הפוליטיזציה של תחום הגיור במדינת ישראל.
הקהילה היהודית האתיופית הייתה תמיד מופת של צדקה, חסד וסולידריות, וראוי ללמוד ממנה. יהודי אתיופיה קיבלו את זהותם מהקהילה, וזו הייתה מנותקת שנים רבות מהשתלשלות ההלכה בארץ ישראל ובבבל. משום כך יש הבדלים רבים בין פסיקת ההלכה האתיופית ובין הפסיקה בתלמוד. בחלקים מסוימים של המסורת, הקהילה האתיופית משמרת את המנהג שהיה תקף עוד לפני התלמוד, ובעלייתה לארץ ישראל השיבה איתה לכאן את המנהג הקדום.
ביהדות אתיופיה, ההשתייכות ללאום מותנית בכוונת האדם ולא בקשר אתני־ביולוגי. החיוב בתורה ובמצוות אינו עומד במרכז. קהילת ביתא ישראל לא הרבתה לעסוק בהגדרות מיהו יהודי. בעיניה, להיות יהודי פירושו לקיים אורח חיים יהודי. גישה זו אינה רואה את הגר כאילו נולד מחדש, והיא מתעלמת לחלוטין מעברו. באתיופיה החיוב בתורה ובמצוות לא עמד במרכז כי אם כוונת האדם ורצונו לקשור את גורלו בעם היהודי. באופן מעורר השראה הצליחה המסורת היהודית האתיופית להדגיש בשאלת מיהו יהודי הן את הקריטריון הסובייקטיבי, בהכריזה שיהודי הוא מי שבעיני עצמו הוא יהודי; והן את הקריטריון האובייקטיבי של ההלכה היהודית מימי המקרא, שלפיו יהודי הוא מי שנולד לאב יהודי. כל אחד משני הקריטריונים הללו, לחוד, עלול להוביל את החברה היהודית לאסונות הרי גורל.
כל זה באשר ליהודים. ומה באשר למי שאינם יהודים? הקהילה, ולא המדינה שבתוכה הם חיו, העניקה להם את זהותם. הקהילה היהודית האתיופית הייתה מפוזרת ומפורדת בכפרים קטנים. אופייה של כל קהילה השתנה מכפר לכפר. למנהיגיה הרוחניים, הקֵסים, לכל אחד מהם, היו דרכי ההנהגה שלו. בבסיס המסורת היהודית האתיופית מתקיים קשר טבעי בין מידות מוסריות לאמינות משפטית הלכתית. המסורת היהודית האתיופית מתמקדת בדרך כלל בכוונתו של האדם לעבוד את בוראו ופחות בפרטי הלכות מדוקדקות. ובכל זאת הקהילה חיה בתוך עולם שהמוסר והפולחן שזורים זה בזה ומפרים זה את זה ולא דוחקים זה את זה. מנהגי הכשרות של יהודי אתיופיה, כמו גם מנהגי הטומאה והטוהרה, העצימו את הסולידריות הרבה בין אדם לאדם. וכך למשל, אף שיהודי אתיופיה שמרו בדבקות על המנהג שאין לבוא במגע עם הגויים, הם הקפידו להזמין לכל האירועים והשמחות את שכניהם הנוצרים בלא כל משוא פנים, גם אם ישבו בנפרד. כל קבוצה גילתה אחריות כלפי הקבוצה האחרת; כל צד הכין את עצמו לכך שהוא יהיה מסוגל לצאת מעצמו כדי להתבונן בעולם גם דרך המשקפיים של הצד השני, בדיוק כמו שהוא התרגל להסתכל על העולם מבעד למשקפיים שלו. באופן מעורר הערצה, היהדות האתיופית הצליחה לאחד את הקהילות היהודיות הרבות והמגוונות לקהילה אחת גדולה. נראה לי שהיסודות הסובלניים והסולידריים, כפי שהם משתקפים במסורת היהודית האתיופית, יש בהם להיות תנא דמסייע למדינת ישראל בהתמודדות שלה עם אתגרי התקופה שעליהם אני מצביע כאן.
החברה הישראלית, יהודים ולא־יהודים, מוזמנת לבחור במעשה הנכון והראוי; קרי, המעשה שבו כל קבוצה ויחיד יצליחו לשלב בין עברם המפואר לבין המציאות החדשה שנכפתה עליהם כחלק הכרחי מן התהליך של הקמת המדינה. השוני אינו פגם. הוא עובדה. חוסר אהבה וחוסר כבוד הדדי הם המחלה. בתנא דבי אליהו (פרק כח) נאמר: "כך אמר להם הקב"ה לישראל, בני אהובי, כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה, ותהיו מכבדין זה את זה, ותהיו יראים זה מזה". סָבָתי טורו יפה טפרי נהגה לומר: "כשיש אהבה, אפשר לחיות יחד אפילו על חודהּ של מחט".
מקור
מקובר־בליקוב, שרי (2022, 30 באפריל). לבו במזרח: המלחמה באירופה נוגעת בנתן שרנסקי באופן הכי אישי. מוסף מעריב (הופיע גם באתר וואלה).
הרב ד"ר שרון שלום הוא רב קהילת "קדושי ישראל" בקרית גת; מרצה בכיר וראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו.