בכוח הזכות ולא בזכות הכוח

שמירת החבילה התנ"כית והנכחתה בפרהסיה הישראלית – זוהי חובתנו כלפי העם היהודי, זוהי חובתנו כלפי הדורות הבאים, זוהי חובתנו כלפי עצמנו. לנוכח הקולות הקוראים להפריד דת ממדינה נכון יהיה להבהיר כי תרחיש שכזה אומנם לא יפגע בדת, היא שרדה 3,300 שנה, ולרוב גם בלי מדינה, והיא תשרוד גם בהמשך. הפגיעה תהיה במדינה – בבושתנו מול האומות או, ביתר שאת, במוסריות פנימה.

שני רכיבים המה שחברו להם יחדיו והעמידו את הבסיס שעליו הוקמה מדינת היהודים, היא מדינת ישראל: עם ישראל וארץ ישראל. עם אחד אשר זה לו מאות רבות בשנים מפוזר ומפורד בין העמים וכעת שב אליה מכל קצוות תבל לממש את זכותו־חובתו בארצו ולבטא כקולקטיב את הגדרתו הלאומית – העם היהודי!

על מנת להגדיר את משמעותה של המדינה היהודית שומה עלינו לתת לב ולהתבונן בשני הרכיבים הללו.

לא אחת אני נחשף לשיח שצעירים נשאלים בו מהו המכנה המשותף שלנו כיהודים; מהו הדבר שקושר בינינו ויוצר סולידריות מרשימה, גם עם אחינו שבגולה, ובהם יהודים אזרחי העולם שייתכן שאף לא ביקרו כאן בארץ. התשובה שאני מקבל לעיתים היא "הגורל המשותף"; קרי, האנטישמיות לסוגיה, אשר אינה פוסחת על שום יהודי ואינה מבדילה בין מגזר זה או אחר.

תשובה זו מקוממת ומסעירה עד מאוד, ונראה כי הוויכוח עליה מתקיים מראשית דברי עמנו, בספר הספרים, התנ"ך.

הראשון שהגדיר אותנו כעם היה לא אחר מאשר פרעה מלך מצרים, ראשון הצוררים שקם עלינו לכלותנו. אם עד רדתנו למצרים אנו מופיעים בתנ"ך כיחידים, כמשפחה, אזי בתחילת ספר שמות, כשפרעה מכנס את ועידת ואנזה הראשונה, הוא מציג את בעיית היהודים (אז עדיין העברים): "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה" (שמות א, ט–י). פתאום קם אדם ורואה בנו עם ומתחיל להסית נגדו.

לימים עומד משה רבנו ע"ה ואומר לבני ישראל, ערב כניסתם לארץ: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לה' אֱלֹהֶיךָ" ("וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – דברים, כז, ט–י) לא פרעה ולא שום צורר, לא אנטישמיות ולא גורל משותף של סבל, הם אלו שיעניקו לנו זהות ויגדירונו כחברה. מה שמלכד אותנו חרף פערים גאוגרפיים מנטליים ותרבותיים, ומה שמחבר בינינו לבין יהודים בכל תקופות ההיסטוריה, הוא הצו האלוקי שבחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו; היום שבו עומד משה ומשחזר את מעמד הר סיני וכורת בינינו ברית כפולה, ברית נאמנות לנו עם בורא עולם, וברית של ערבות הדדית בינינו, המטילה, בין היתר, אחריות משותפת לשמירת הזהות היהודית ומסורת ישראל – זה היום שהפכנו בו לעם.

התואר הנכבד "עם הספר" אין משמעותו, כמקובל בימי "שבוע הספר", לשמש מדד למספר ספרי הקריאה שאנו רוכשים. "עם הספר" משמעו עַם המוגדר וחי על פי הספר, בה"א הידיעה – ספר התנ"ך, שערכיו הם הבסיס לזהותנו הלאומית.

הפרספקטיבה ההיסטורית אף מלמדת כי באופן אובייקטיבי אנו חייבים לתנ"ך את שרידותנו במדבר העמים. היהודים הרבים מאוד של מצייני וחוגגי ליל הסדר משוררים "והיא שעמדה […] שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דוד ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם". עובדה פלאית היא שמעצמות־על ועמים מבוססים, אלו שנראה היה כי דבר אינו מאיים עליהם, פשוט חלפו מן העולם וירדו מבמת ההיסטוריה. עמון, מואב, פלשת, צור, צידון, אשור, בבל, מדיין ואחרים אינם עוד. רק "שרוליק" הקטן, המושמץ והנרדף, חי וקיים. העובדה שב־48' היה כאן "עם" כדי להקים איתו מדינה נזקפת למחויבותו של העם לספר.

כך העם, וכך גם הארץ.

בסוף שנות השישים של המאה הקודמת הוזמנתי לפגישה בארבע עיניים עם מחולל המדינה, דוד בן־גוריון ז"ל. הייתה זו שיחה מרתקת, שנולדה בנסיבות מעניינות כשלעצמן. בשיחה ביקש בן־גוריון ללבן כמה פסוקים בתורה, שהתקשה להבין. תוך כדי השיחה התוודעתי לחשיבות העצומה שהוא ייחס ללימוד הקבוע בתנ"ך, ואף להשתדלותו לעיין מדי יום ביומו בתלמוד הבבלי. במהלך הפגישה ביקשתי את אישורו, וגם קיבלתי, לסיפור הדו־שיח בינו ובין חברי "ועדת פיל".

הוועדה כונסה בידי השלטון הבריטי בשנת 1936, בעקבות הפרעות שחווה היישוב היהודי בארץ והמתח הגואה בין ערבים ליהודים לקראת חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית. בפני הוועדה הופיעו נציגי הצדדים, וכל אחד בתורו שטח את טיעוניו לבעלותו על הארץ. כשעלה על הדוכן יו"ר הסוכנות היהודית ונציג הארגונים הציוניים דוד בן־גוריון, שאלוֹ הלורד פיל: "מר בן־גוריון, היכן נולדת?". "בפלונסק", הייתה התשובה. "והיכן היא פלונסק, אם יורשה לי?", שאל הדובר. "בפולין", ענה בן־גוריון. "ראה נא", אמר הלורד פיל, "כל הנציגים הפלשתינאים שעמדו כאן, כולם ילידי הארץ. משפחותיהם נטועות כאן זה מאות בשנים. לעומתם, מכל נציגי היהודים איש אינו יליד הארץ. אתה, בן־גוריון, מפולין, אלה יוצאי גרמניה, האחרים מרוסיה, הונגריה או ארצות המזרח. איפה הצדק והיכן ההיגיון בדרישתכם לארץ? מהו הקושאן שבגינו דורשים אתם בעלות?". "זה!", קרא בן־גוריון בהצביעו על התנ"ך המונח לפניו, ולא במקרה. "זה הקושאן שלנו, ההבטחה האלוהית שניתנה לאבותינו ולנביאינו. הברית ההיסטורית הזו, שימיה כימי עולם, היא הקושאן שלנו", טען בן־גוריון בלהט והרשים את כל הנוכחים. "האומנם", שאל אחד מחברי הוועדה, "האומנם מקיימים אתם את כל מה שכתוב בו, במסמך זה של התנ"ך? האם מחויבים אתם לתכניו?".

ביקשתי מבן־גוריון שיאשר את אמיתות הסיפור, והוא אישר את הדברים על כל פרטיהם. "ומה ענית לו, לחבר הוועדה?", שאלתי. בשלוש השעות שנמשכה השיחה האמורה לא קיבלתי מענה.

את התשובה נתן, בין היתר, דוד המלך ע"ה, נעים זמירות ישראל, בספר תהילים (קיא, ו): "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". אלוקים כתב עבורנו בתנ"ך את "כוח מעשיו" – סיפור בריאת העולם, המבול, אבות ואימהות, גלות וגאולת מצרים, מעמד הר סיני והכניסה לארץ, מצוות וחוקים, חטאים ועונשיהם – כדי לתת לנו את ארץ ישראל, "נחלת גויים" עד אז.

דוד המלך דייק בלשונו: "כוח מעשיו הגיד לעמו". לא את אומות העולם צריך לשכנע, כי אם את עצמנו צריכים אנו להחכים. מדוע אנו יושבים כאן? מהי באמת זכותנו על הארץ, זכות שבצידה חובה? אם נכיר בצדקת דרכנו ואם נשאב מתורת ישראל את הווייתנו, תישמט הקרקע תחת טענותיהם של רבים המפקפקים בזכותנו על הארץ.

בפגישה שהתקיימה בביקורי באוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר עם מנהיג הסונים המוסלמים בעולם, האימאם מוחמד סייד טנטאווי, שוחחנו על אודות זכותנו על ירושלים. "כמה פעמים מוזכרת ירושלים בקוראן?", שאלתיו. אף לא פעם אחת! בתנ"ך, לעומת זאת, ציון מוזכרת 151 פעמים וירושלים 587. קביעה זו חתמה למעשה את הדיון.

הזכות להקמת מדינה בארץ והצידוק המוסרי למחיר הדמים שנדרש לשם כך נובעים מאחיזתנו בתורת ישראל ובמורשתנו, אשר שמרה עלינו כעם והשיבה אותנו לארץ ציון וירושלים.

בשיחה שקיים אבי, הרב משה חיים לאו זצ"ל הי"ד עם אחי נפתלי ז"ל, בחדר המדרגות של ביתנו בפיוטריקוב, ימים ספורים לפני גירושו לטרבלינקה, ציווה אבי על אחי לעשות כל מאמץ ולהגיע לארץ ישראל. הייתה זו בעבורנו צוואה, שאותה העביר לי נפתלי בשוכבו על ערש דווי בסוף המלחמה, נגוע בטיפוס, כשנראה היה כי לא ישרוד את המחלה. בקול חלוש אמר לי: "לולק, מקומך בארץ ישראל. חזור אחריי על שתי המילים: א-ר-ץ י-ש-ר-א-ל. שם לא הורגים יהודים". הכמיהה לארץ ישראל הייתה בשל היותה הארץ המובטחת בצו אלוקי שמקורו בתורת ישראל.

זהו המקור והבסיס להיותנו כאן. זכותנו על הארץ אינה אפוא "בזכות הכוח" אלא "בכוח הזכות", כפי שניסח את הדברים מנחם בגין (נאומו בכנסת, ב' באייר תשי"ח).

אך התנ"ך אינו רק שטר בעלות ("קושאן") על הארץ הזו. התנ"ך גם מסרטט את הכללים לקיומנו בארץ. זוהי ברית – עסקת חבילה – בין הקדוש ברוך הוא ועם ישראל. ספר הספרים שלנו הוא הבסיס למוסר היהודי והאנושי כולו. הוא הקובע "כבד את אביך ואת אימך", והוא הקובע "זכור את יום השבת לקדשו".

מדינה יהודית אשר ההצדקה לקיומה נשענת על התנ"ך חייבת להנכיח ברשות הרבים שלה את שמירת השבת, את כשרות המאכלים, את כיבוד הדור המבוגר ואת החסד לזולת. מדינה יהודית חייבת להיות קשורה למוסר היהודי ולקריאותיהם של הנביאים וגדולי הדורות. מדינה יהודית רואה בלימוד התורה ערך נשגב שיש לשמר ולטפח לטובת הדורות הבאים.

הפרדה בין הערכים הללו, מתוך אימוץ חלקים מסוימים והתנערות מאחרים, מפרקת את החבילה ומחלישה את הטיעון היהודי בדבר זכותנו על הארץ. "אם התנ"ך שלכם", יאמרו אומות העולם, "היכן השבת? היכן הציווי האלוקי?".

אכן, חלקים בעם אינם שומרי מצוות. אין כוונה לכפות עליהם אורח חיים שאינם חפצים בו. כך היה מאז ומעולם. אך יש להבחין בין רשות היחיד לרשות הרבים. רשות היחיד היא של הפרט, ואותה הוא יעצב כדרכו. אך רשות הרבים, הפרהסיה הישראלית, היא המדינה היהודית. על רשות הרבים להציג לעולם כולו את היותנו ארץ התנ"ך, הארץ המובטחת, הארץ ש"ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י, בראשית א).

דברים אלו הכירו בעבר גם מי שלא היו שומרי תורה ומצוות. כך למשל כתב חיים נחמן ביאליק כבר בשנת 1933 (אגרות, תרצ"ג), בהתייחסו לחילול השבת בידי כמה מהחלוצים: "איכה לא יבינו צעירנו, כי עם ישראל ברוב מנינו ובנינו, זה שעל אדמתו אתם יושבים ובכספו אתם יושבים ובכספו אתם נתמכים, נתן את ידו לבנין הארץ על דעת כך שתשמר השבת בשלמותה, ועל דעת כן שולחתם הנה. הטוב, הנכון הדבר, כי תמעלו מעל בשליחותכם?".

הבנה זו עמדה לנגד עיניהם של אבות המדינה ומייסדיה, ובגינהּ הם ראו לנכון לעגן את חוקי היהדות בצביון המדינה ובפרהסיה הציבורית שלה, בד בבד עם חופש הפרט וזכויותיו. כך ישמור הכלל, כקולקטיב, במסגרת הסטטוס קוו, על שבת ומועד, מוסד הנישואין, המטבח הכשר במוסדות המדינה ויתר מאפייני הסולידריות וערכי היהדות.

אמת, שמירת זהותה של המדינה גובה פה ושם מחיר של היעדר נוחות ומגבלות כלשהן. אך חוסנה של אומה מחייב לשלם מחיר למען ערכיה, ודאי אלו המגדירים את זהותה ומצדיקים את קיומה.

לנוכח הקולות הקוראים להפריד דת ממדינה נכון יהיה להבהיר כי תרחיש שכזה אומנם לא יפגע בדת, היא שרדה 3,300 שנה, ולרוב גם בלי מדינה, והיא תשרוד גם בהמשך. הפגיעה תהיה במדינה – בבושתנו מול האומות או, ביתר שאת, במוסריות פנימה.

שמירת החבילה התנ"כית והנכחתה בפרהסיה הישראלית – זוהי חובתנו כלפי העם היהודי, זוהי חובתנו כלפי הדורות הבאים, זוהי חובתנו כלפי עצמנו. מדינת ישראל אינה רק שפה, תרבות ופולקלור. מדינת ישראל היא ארץ התנ"ך. הוא הקושאן לקיומנו הריבוני. כך היא אור לגויים. זוהי המדינה היהודית.

 

הרב ישראל מאיר לאו היה הרב הראשי לישראל בשנים 1993–2003 ורב העיר תל אביב־יפו בשנים 1988–1993 ו־2005–2017. היום הוא יו"ר מועצת יד ושם. חתן פרס ישראל למפעל חיים לשנת תשס"ה.