זה אינו ויכוח בין בני אור ובין בני חושך; בין המוותרים על מיטוט החמאס ובין אלה שנאמנים לו; בין מפקירי ילדים ובין דואגים להם; בין הדואגים לעתיד ובין המתמכרים להווה; בין השואפים לנצח במלחמה ובין הנכנעים.
על מה מתווכחים
הדילמה האתית והאנושית היא בין שתי דרכים שנקלענו אליהן, באחריותנו. הנימוקים העקרוניים של הצדדים השונים הם נימוקים די זהים. השאלה הנתונה במחלוקת היא: למה יש לתת כעת משקל גדול יותר במשוואה האיומה שאנו עומדים בה: מה מהווה דאגה לחיי אדם בעת הזו; מה מהווה סולידריות בעת הזו; מה יביא לשחרור החטופים כולם; איפה מממשים את מסורתנו בדבר היחס לחיים, וכד׳..
מה אנחנו יודעים
רובנו אינם מסוגלים לקיים את הדיון הזה כראוי: לא מפני שאין אנו חכמים; לא מפני שערכיהם המוסריים של מקבלי ההחלטות טובים משל אחרים; לא בגלל שישנם ״מבינים״. קשה להתפעל מהמבינים. שתי סיבות לכך: הסיבה ראשונה נובעת מכך שאנו חשופים לכמות קטנה מאוד של עובדות, ושל השיקולים המציאותיים ומערכתיים המצויים על כפות המאזניים. לכן כל דעה מובעת היא בעייתית, כי הביסוס שלה די רעוע.
אינני יודע מה הייתי מצביע אם הייתי בדרג המחליט. אני יודע כי מעולם לא ניצבנו כיהדות מול המציאות הזו, לפחות מאז שהמקורות שלנו מתועדים. בשל כך, כל ניסיון לקבוע מהי העמדה היהודית הנכונה – נידון לכישלון. יש לנו הרבה ציטוטים שמסתובבים סביב האירוע: "כל המקיים נפש אחת מישראל" (משנה סנהדרין, פ"ד, מ"ה); "אין דוחין נפש מפני נפש" (משנה אהלות, פ"ז, מ"ו) ; "עיר שהקיפוה גויים" (משנה תענית, פ"ג מ"ז); ההלכות השונות ביחס לפדיון שבויים שנאמרו בנסיבות אחרות לחלוטין; וכמובן שלל מקורות שלקוחים מעולם רחב יותר: אחריות המדינה לאזרחיה.
הוויכוח שוב דיכוטומי
שנייה בסיבות היא כי לא נגמלנו מהבינאריות, מראיית העמדה האחרת כבלתי לגיטימית, מכך שאין מקשיבים ומקדימים את הדעה האחרת לדעתך. חלק גדול מאיתנו נופל שוב לתהומות של ציור המחלוקת כמלחמת בני אור ובני חושך, כאשר הוא עצמו כמובן שייך לבני האור.
להיות פנים אל פנים
מה שאנחנו זקוקים לו אפוא בראש ובראשונה הוא שיח מלא רכות, שותפות, חמלה, הלמות לב משותפת, תחושת חירום והבנה כי בצד האידיאולוגיה מדובר באנשים הנמצאים עכשיו בסכנת חיים. מדובר באירועים המתרחשים בהווה. מדובר בכך שכל יום שעובר ממוטט חיים של עוד חטופים. שמתברר לנו שאין דרך צבאית לשחרורם. כל אלה עדיין מותירים מרווח גדול מאוד כתשובה מה יש לעשות, אולם ככל שהדיכוטומיה בתוכנו תתמתן – כן תתפתח האפשרות לעשות את הדבר הנכון.
הטיעון העיקרי הנאמר על ידי הצדדים הוא שחמאס ינצח״. בינתיים הוא עלול לנצח אותנו בלי לירות ולו רקטה אחת נוספת. בקריעה הפנימית שנוצרת. בהידרדרות היחסים הפנימיים. ברגשות זעם וטינה ההולכים ומתפתחים מצד לצד. האויב אינו צריך לעשות כלום רק לתת לנו להמשיך בדרך חתחתים שאנו יוצרים במו ידינו: דרך שבה נמשיך להטיח האשמות זה בזה, ובמקום להיות פנים אל פנים נמשיך להפנות עורף בשנאת אחים. האם הדבר הביא לשחרור חטוף אחד? האם הוא קידם את הטבת המצב?
אפשר וצריך אחרת
ואפשר אחרת. אפשר להתמסר להקשבה. אפשר לטכס עצה ביחד. אפשר להתקרב, על אף שכל צד סובר שהוא האמת המוחלטת, ושרק בדרכו יש ללכת. יש פיתוי גדול להמשיך להתווכח, אבל כמאמר המשורר:
"מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב"
(יהודה עמיחי, ‘המקום שבו אנו צודקים’, מתוך "שירים 1962-1948", שוקן, 1962)
קשה לעבור מהמצב הנוכחי למצב שבו מטכסים עצה ביחד, בשל העובדה שמדובר בדחיפות גדולה, ותהליכי שיח אורכים זמן רב. אולם זו דרך ארוכה שהיא קצרה, כי בדרך שאנו הולכים כעת לא נשנה דבר.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת 'אורות שאול' וראש המרכז לאתיקה של רבני צהר.