Yoav Dudkevitch/TPS
חרבות ברזל

בני הציונות-הדתית ראויים לתודה על הקרבתם

מאז תחילת הלחימה בעזה ברוב הודעות ה "הותר לפרסום" יש נופלים שצמחו בציונות-הדתית. רבים מהם גדלו או חיים בישובים ביהודה ושומרון.

בהרבה מהפעמים האלו, הנופלים הם אנשים שאני מכיר ממעגל הכרות ראשון או שני. זה קשה מאוד. אם היתה בלבי תקווה שהדבר יביא למיתון השנאה למגזר הזה (אינני מדבר על המפלגה שחמסה בציניות את השם), היא הולכת ומתבדה. באופן מזעזע, נראה שיש כאלו שהדבר רק מתדלק את שנאתם לבני הציונות-הדתית. לשנאה הזו אין מקום, גם לנוכח מחלוקת חריפה, אף פעם. בעת הזו, הדבר היחיד הראוי הוא להוקיר את התרומה של מי שמחרפים את נפשם למות בקרב, יחד עם שאר בני החברה הישראלית, התורמים ומשרתים גם הם, למען כולנו.

ספירת קורבנות בקרב היא דבר לא ראוי. אבל היקף הנופלים מבני הציונות-הדתית בולט באופן חריג ועולה בסדרי גודל משמעותיים מאוד על שיעורם באוכלוסייה העומד על כ- 12%. בקרב כל בעלי הדרגות יש נוכחות בולטת מאוד, של מי שצמח במוסדות הציונות-הדתית, וגדל בקהילות ציוניות-דתיות, רבות מהן ביהודה ושומרון. בעת כתיבת דברים אלו, מכינת "עלי" שכל כך אוהבים לשנוא, איבדה לא פחות מ-14 מבין תלמידיה ובוגריה. מספר דומה של נופלים יש גם במכינת "עצמונה". ישיבת ההסדר בירוחם שלמה מחיר דמים של 8 נופלים. בית הספר התיכון הדתי הימלפרב בירושלים איבד 5 מבוגריו. הישיבה התיכונית ב"קרית ארבע" שבעה. כמה ישובים קטנים ביהודה ושומרון אבדו שנים, שלושה וארבעה מבניהם. וכך עוד ועוד. המספרים לא נתפשים. אין כמעט משפחה בציונות-הדתית שלא מכירה את אחד הנופלים או את בני משפחתו.

אבל כל זה לא מפסיק את השנאה והארס כלפי הציונות-הדתית בחלקים של השמאל הישראלי. בכאב אפשר לומר שההקרבה המפוארת הזו אפילו מלבה אותה. הדוגמאות למרבה הצער רבות. פרשת תא"ל ברק חירם היא אחת. חירם עומד שנים רבות בחוד החנית של צה"ל. באחד הקרבות בהם השתתף איבד עין.  מאז השבת השחורה, כמפקד אוגדה, הוא מוביל ללא הפסקה את הלחימה ומפקד על עשרות קרבות. מאז פרסום התחקיר על תפקודו באותה שבת, הוא סופג קיטונות של רעל. אבל בעיני מבקריו, הוא לא מייצג רק את עצמו. הוא פעל כך כי הוא "בן הציונות-הדתית" ותושב יו"ש. על כן ברור שהוא פעל, כך לפי מבקריו החולניים, על בסיס ערכי הציונות הדתית שמעדיפים אדמה על דם.

גם מספר הנופלים הגבוה מבני הציונות-הדתית כשלעצמו דוקר את עיניו של השמאל הקיצוני. בעיני כמה מהם זו לא הוכחה לערכיותם של בני הציונות-הדתית ונכונותם להקריב למען המדינה. אלא רק עוד ביטוי לסולם ערכים שמקדש דם ומוות. כאילו שמי ממשפחות הציונות-הדתית שמחות לאבד בן בקרב.

אל אלו אפשר לצרף את קמפיין "אלימות המתנחלים" המאוס, שברור אל מי הוא מכוון. קודם כל יובהר, אלימות ופעולות נגד פלסטינאים שלא עולות בקנה אחד עם החוק ביו"ש ראויות לכל גינוי, והאכיפה מולם צריכה להיות נחושה. אבל ברור לכולם ואולי בעיקר למי שמוביל את הקמפיין הזה שמזמן הפך לבינלאומי, שהקבוצה שפועלת באלימות הזו היא שולית מבחינה מספרית. בעוד אחוז עצום של המתיישבים לא רק שלא שותף למעשים הללו, אלא גם נמצא בחזית ונלחם. הצידוק לקמפיין הוא מאבק בהתיישבות כולה, וכמובן במי שמוביל אותה, בני הציונות הדתית. ואלו רק כמה דוגמאות.

הציונות-הדתית (המגזר, לא המפלגה שעושה בשם הזה שימוש לרעה) הוא לא מגזר מושלם. כבן הציונות הדתית, יש לי ביקורת לא מבוטלת, ערכית ופוליטית על חלקים במגזר הזה. נוסף על כך, מחיר הדמים הגבוה לא מקנה לבני הציונות הדתית עכשיו או אחרי המלחמה "מניית זהב" בקביעת עתידה של ישראל. אבל אחרי כל זה הוא אכן בעל משמעות רבה. קודם כל הוא ממחיש כמה ציונית-ערכית היא מערכת החינוך ומעטפת הקהילתית של בני הציונות הדתית. שנית, הוא מעיד עד כמה בני הקבוצה הזו הם "אליטה משרתת" כשצריך,  גם במחיר הקרבת החיים. ברור לגמרי כמובן שכל זה לא בא להפחית כהוא זה מהקרבתם וערכיותם של אחרים שחייהם, ערכיהם, ודמם לא חשובים או סמוקים פחות.

אבל מעל הכל וחשוב מכל, המחיר הזה, בעת המלחמה ואחריה, מחייב את החברה הישראלית קודם כל להכרת תודה. זאת לצד ליחס מכבד ומוקיר גם לערכי הציונות הדתית, גם אם אי-ההסכמה עם חלק מהם היא משמעותית ועמוקה. לשנאה, לארס, ולרעל שמופנה לאנשים המופלאים הללו בעת הזו אין שום מקום. עכשיו ואף פעם.

ד"ר שוקי פרידמן הוא סגן נשיא של המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.

פורסם בהארץ