אנחנו יכולים להתלונן על מערכת החינוך הישראלית, ויש בהחלט מה לשפר בה, אבל בואו נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כל יהודי ויהודייה בארצות הברית היו מקבלים את הידע היהודי־ישראלי שמקבלים התלמידות והתלמידים במערכת החינוך הישראלית. העולם היהודי כולו היה במקום אחר.
לפעמים הדרך הנכונה להתבונן בסוגיה היא לא לצלול לתוכה ולהתמקד בפרטים הקטנים, אלא דווקא להתרחק ולהביט בה ממעוף הציפור. לעשות זום אאוט.
אני רוצה לנסות ולהסתכל כך על שתי המילים שעליהן התבקשתי לכתוב – "מדינה יהודית". אני דור שישי בישראל, ומגיל צעיר עובדת כעיתונאית שמסקרת את האקטואליה הישראלית השוטפת. מהמקום הזה נראית הסוגיה ששמה "מדינה יהודית ודמוקרטית" או "דת ומדינה" סוערת ותוססת. כל יום מייצר אייטמים חדשים, קונפליקטים, כתבות וראיונות. אבל בשנת 2020 יצאנו לשליחות בארצות הברית מטעם תנועת "המזרחי" בצפון אמריקה וגילינו נקודת מבט אחרת.
לראשונה התברר לי עד כמה מדינת ישראל היא הרוח, הנשמה, התרבות ומוקד הזהות בשביל היהודים הפעילים והמעורבים, וגם בשביל, בפוטנציאל, היהודים המנותקים. אולי כדאי שגם אנחנו, הישראלים, ניזכר בערכים הבסיסיים והיסודיים האלה. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. נדמה לי שיש נושאים מופלאים ומעוררי גאווה שנשמטים לחלוטין מן הדיון היום־יומי שלנו, וחבל. להלן רק ארבעה מהם.
אנטישמיות – מה זה בכלל?
בתחילת תקופת השהייה שלנו בניו יורק הוזמנתי לפאנל עם העיתונאית היהודייה־אמריקאית בארי וייס ועם מי שהיה אז קונסול ישראל בניו יורק, דני דיין. הנושא היה אנטישמיות. אמרתי לילדים שלי לאן אני הולכת, ואחד הקטנים שאל: "אימא, מה זה אנטישמיות?". התרגשתי מהשאלה. אלפיים שנה ילדים יהודים שמעו "ז'יד" או "יהוּד" כשהלכו בשוק, והוא לא נתקל בביטוי הזה עד היום, פשוט כי לא נתקל באנטישמיות. הוא ישראלי. גם זה חלק מהדי־אין־איי המיוחד של המדינה היהודית היחידה בעולם. יש לה צרות אחרות, אבל היא נטולת אנטישמיות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי בניו יורק צלב קרס. כמעט קפצתי מרוב בהלה. אחרי שלושים ומשהו שנים על כדור הארץ, ראיתי עד כה את הסמל הזה רק בסרטים ובספרים. מה זה, זה אמיתי? ועוד פעם אחת: בקבוצת הווטסאפ השכונתית סיפרו על כמה נאו־נאצים שהתקבצו ביום שישי ליד המכולת הכּשרה וקראו קריאות גנאי. היהודים האמריקאים אולי התרגלו, אבל אני סירבתי להתרגל. אני מכירה מציאות אחרת, טובה יותר.
ועוד מילה על האנטישמיות, על זיכרון השואה ועל מה שאפשר כמעט לכנות ה"התרפקות" האמריקאית על הנושא הזה: אגיד זאת דוגרי, כישראלית – "השואה" זה לא מספיק. פגשתי בארצות הברית אנשים רבים שנוטים לבסס ולעצב את הזהות שלנו מול השנאה שבחוץ. צריך להילחם באנטישמיות, צריך לזכור את השואה, זה ברור, אבל הזהות שלנו חייבת להיות קודם כול חיובית ומלאה בתוכן עצמי. לא רק "לא לאנטישמיות", אלא גם "כן לעצמנו, לזהותנו, למורשתנו". והמדינה היהודית היא כמובן חלק מבניית הזהות החיובית הזו.
להריח את השבת באוויר
אין במנהטן אווירה של "יום שישי" לפני שהשבת נכנסת. להפך. התארחנו במעונות של ישיבה יוניברסיטי (YU), ורק אני והסטודנטיות הדלקנו נרות שבת – מול חלון שדרכו ראינו את המוניות ממשיכות לנסוע ואת כל הסטארבאקס והמייסיס של העולם ממשיכים לפעול. התפללנו קבלת שבת בספרייה בקומה גבוהה, וראינו ממנה את כל השאון והרעש ממשיכים כרגיל. "אני מרגיש בתיבת נח", אמר לי הבן שלי על "בועת" השבת הזו שיצרנו לנו.
הגעתי ממדינה שיש בה אווירה של 24/6 למדינה שיש בה אווירה של 24/7, והשינוי הורגש. אני לא נכנסת כעת לשאלה החוקתית (ואני עצמי בדעה שנדרשת גם חקיקה כדי להעניק צביון יהודי לשבּת בישראל), כי זו לפני הכול שאלה של אווירה, של רצון, של תוכן שאנחנו יוצקים לבית המשותף שאנחנו בונים. כל עולה חדש וכל יהודייה שמבקרת בישראל שמים לב לאווירת ערב שבת ולאווירת השבת המיוחדת במדינה היהודית היחידה בעולם.
זה נכון גם בחגים, ולאורך כל מעגל השנה: האורות המנצנצים של כריסמס נוצצים יותר מנרות החנוכייה הקטנים. זהו התפקיד של יהודי התפוצות: להאיר ולהדליק את האש של חנוכה, להפוך את החג לאטרקטיבי בעיני ילדיהם, וזה לא קל כשאת נכנסת למייסיס ושומעת רק שירים על סנטה קלאוס. בישראל מרגישים את חנוכה, וכבר בסוף חגי תשרי אפשר לקנות סופגניות. בהלואין (Halloween), בחודש נובמבר (חשוון־כסלו), אמרה לי אחת השכנות היהודיות שכדאי לי לקנות תחפושות ולשמור לפורים, בחודש אדר. בישראל כל החנויות מתמלאות תחפושות בחודש שבט, כי כולם מתכוננים לפורים. התחושה הייתה, כל הזמן, ש"זו לא המסיבה שלנו".
בישראל הדופק הפועם הוא של החודשים העבריים. הפסוקים מהתורה קמים לתחייה סביבך: פסח, שבועות, סוכות וכן הלאה. לא אשכח את העולה החדשה שראיינתי שאמרה לי כמה ריגש אותה שלפני פסח היא הבחינה בשלט על הדופן האחורית של אוטובוס: "חג כשר ושמח".
שימו לב לנתון הזה לדוגמה: בשנת 2022, תשפ"ב, מתחילת חודש אלול ועד לסוף חגי תשרי, ביקרו בכותל המערבי יותר משני מיליון אנשים. זה מספר עצום, שכולל גם ישראלים וגם תיירים מהעולם (יהודים ולא־יהודים). הסליחות שלפני יום כיפור – לפעמים עם יותר ממאה אלף איש בלילה אחד! – הפכו לאירוע שערוצי הטלוויזיה המסחריים משדרים בשידור חי. ביום כיפור עצמו הטלוויזיה שובתת, ולא רק בתי הכנסת מלאים אלא גם הרחובות. מנייני החצרות והכיכרות הפכו לתופעה נפוצה, גם אחרי מגפת הקורונה. בשנת 2022 זכיתי לראות יותר מאלפיים איש בכיכר דיזינגוף בתל אביב (לכאורה, סמל חילוני) בתפילת כל נדרי ובתפילת נעילה. לנה רוסובסקי, עיתונאית בערוץ הטלוויזיה "כאן", עלתה ארצה מרוסיה בגיל תשע. בתום תפילת יום כיפור בכיכר היא אמרה לי: "בשבילי חגים זה אומר תריסים מוגפים. בתור ילדה במוסקווה אני זוכרת שסגרנו את החלונות כדי שלא יראו אותנו חוגגים את החגים היהודיים, וביום כיפור ההורים הצמים שלי אפילו הלכו לעבודה. לכן זה כל כך מרגש אותי לראות את יום כיפור יוצא החוצה, לרחוב. פה לא צריך להגיף את התריסים".
Gap year, birthright and more
בשנת השהייה שלי עם משפחתי בארצות הברית נחשפתי להיותה של ישראל מעצמה חינוכית ליהודי התפוצות. אולי נכון יותר לומר – תעודת ביטוח חינוכית. עשרות אלפי בני נוער מסיימים את כיתה י"ב ומגיעים לפרק זמן מסוים בישראל. זה לא מספיק. צריך להרחיב את התוכניות האלה ולהגיע גם לנוער הלא־דתי והלא־ציוני. צריך להגיע גם לאבות ולאימהות (ויש לאחרונה רנסנס לפרויקטים כאלה). איך כתב פעם אלי ויזל? גם יהודי שמגיע לישראל לראשונה בחייו בגיל 80 קורא לה "בית". זהו אינטרס עליון של ישראל ושל יהודי התפוצות שכמה שיותר יהודים יבקרו בבית הזה לפחות פעם אחת, ורצוי כמה שיותר מוקדם בחייהם.
מי שמגיעים, יושפעו לנצח. לפעמים יבואו לשנה או לשנתיים, לפעמים גם יעשו עלייה, לפעמים יגיעו רק לתוכנית קצרה כמו "תגלית" או "מסע". בדרך כלל, בכל מפגש בארצות הברית, יכולתי ממש לנחש אם האדם שמולי היה תקופה בארץ או לא; האם קיבל את ה"חיסון" הזה. ולרוב הם עצמם יעידו שזו הייתה התקופה המשמעותית ביותר בחייהם.
מבחינה רציונלית אפשר לחזק את ההצעה הזאת שלי בכך שהם יתרמו יותר כסף לארץ בעתיד, יבואו לבקר פעמים רבות יותר כתיירים, ישלחו לכאן בעתיד גם את ילדיהם ויעזרו בהסברה הישראלית בכל מקום שיגיעו אליו. אבל יש בזה יותר מזה. "זה האוויר של ארץ ישראל", ניסתה להסביר לי מישהי בניו ג'רזי את החוויה, כשנגמרו לה כל הנימוקים הרציונליים, ואולי היא צודקת. כעבור שנים הם לא תמיד יזכרו איפה בדיוק עבדו בחקלאות, איפה בדיוק התנדבו או מה בדיוק למדו בישיבה, אבל החוויה הכוללת היא של "וואו", של חיבור חי, חווייתי. הם זכו לקבל קפסולה של ארץ ישראל.
ואם כבר מדברים על קפסולות, שני השנתונים שלא הגיעו לכאן בגלל מגפת הקורונה נפגעו. הקשבתי למחנכים רבים מסבירים עד כמה השנה הזו בישראל חסרה לצעירים שהמשיכו מהתיכון ישר לקולג'. הקשר שלהם לתורה, לעם, לארץ ובעצם לעצמם רופף יותר, אולי לתמיד. אי־אפשר להעביר את האוויר של ארץ ישראל בזום.
"ושיננתם לבניך": זה החוק, וזה חינם
פחות משנה אחרי היווסדה של מדינת ישראל נחקק בה אחד החוקים הראשונים בכנסת הראשונה: "חוק לימוד חובה" (1949). אני חושבת שאנחנו לא קולטים את עוצמת המנגנון שמספק חינוך חינם לכל ילד, עד גיל 18. לא צריך לשלם כדי שילד בן ארבע ילמד על החגים עם הגננת, ולא צריך לקחת הלוואה כדי שמשפחה, גם ברוכת ילדים, תְּלַמד את ילדיה עברית. בארצות הברית זה לא כך.
ההפרדה בין דת למדינה מחייבת את בתי הספר היהודיים, הפרטיים, לגבות שכר לימוד בסכום עצום. בבתי ספר מסוימים מדובר ב־40 אלף דולר לשנה(!). המנגנון שנוצר הוא לא־מוסרי: יהודים עשירים יקבלו חינוך יהודי טוב. יהודים עניים, או אפילו לא עניים אלא רק לא־עשירים ולכן לא יכולים להרשות לעצמם את ההוצאה הזאת, יישארו מחוץ למעגל החינוך היהודי.
אז נכון, יש מלגות ויש תוכניות אחר הצהריים ויש "סַנדיי סקולס" בימי ראשון, וכל זה חשוב מאוד ומבורך, ובכל זאת: רק מיעוט מיהודי ארצות הברית הולכים לבית ספר יהודי; רק מיעוט לומדים באופן סדיר לקרוא עברית; רק מיעוט מחוברים למעגל החגים ופרשת השבוע. ולכן לקהילה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל יש גם קצב ההתבוללות הגבוה ביותר. יהדות ארצות הברית לא השכילה להעניק חינוך יהודי חינם לכול, ובלי חינוך של דור העתיד – אין עתיד.
אנחנו יכולים להתלונן על מערכת החינוך הישראלית, ויש בהחלט מה לשפר בה, אבל בואו נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כל יהודי ויהודייה בארצות הברית היו מקבלים את הידע היהודי־ישראלי שמקבלים התלמידות והתלמידים במערכת החינוך הישראלית. העולם היהודי כולו היה במקום אחר.
*
רק מרחוק הצלחתי לראות שבמדינה היהודית אין אנטישמיות, שיש בה אווירה מיוחדת בשבתות ובחגים, שהיא מגנט חינוכי עולמי ושהחינוך העברי בה ניתן חינם.
במלאות 75 למדינה היהודית אולי הגיע הזמן שנפסיק רק לריב עליה ונתחיל גם להתגאות בה. יש לנו תפקיד!
סיון רהב־מאיר היא עיתונאית, סופרת ומרצה; יוזמת פרויקט "החלק היומי" להנגשת פרשת השבוע בארץ ובעולם.