מות המלכה אליזבת עורר אצל ישראלים רבים געגועים למשהו שחסר להם כאן: אחדות. מי כמו המלכה מייצגת את הדבק שמחזיק יחדיו בני עם שהשוני והמפריד ביניהם רב.
הוגים רבים שוברים את ראשם במחשבה איך מתגברים על השסעים בתוכנו, על היותנו מפורקים לשבטים: חילונים, חרדים, דתיים, ערבים. על הפער הרווח אצלנו בין עשירים לעניים. על התהום הפעורה במחוזותינו בין מזרחים למערביים, בין שמרנים לליברלים, בין מצדדי הסיפוח למתנגדי הכיבוש, בין "כן לביבי" ל"לא לביבי". מלקים אותנו השכם והערב וטוענים שאנחנו לא בסדר, שקועים מדי במריבות שמעמיקות את השסעים ושוחקות את החוסן הלאומי. אפילו ראש השב"כ מתפנה מעיסוקיו כדי לנזוף בנו: "חוסר היציבות הפוליטי, הפילוג הפנימי הגובר, ניתוץ המכנים המשותפים ההיסטוריים, השיח המוקצן — כל אלה מהווים זריקת עידוד למדינות ציר הרשע, לארגוני הטרור ולמפגעים בודדים".
ברגעים שכאלה יש מי שחומקים כפופי ראש, מסתתרים במחשכים עד שיפוג מעט זעם חסידי היציבות והאחדות. אלה כנראה נולדו פגומים. חסר להם איזה בורג, הסינפסות והנוירונים של אהבת הביחד קפאו במוחם. הם שונאים טקסים, נרתעים ממעגלי ההורה, נבוכים מפולחן ההמנון והדגל, ממציאים תירוצים כדי לא להגיע לאירועי מדורת השבט והדלקת המשואות. אלה אנשים, שדווקא אוהבים את קיומן של דעות שונות בחברה שלנו, פולמוס חריף, תרבויות מגוונות. כל מבוקשם הוא, שהחוק וכללי המשחק יישמרו. הם ממלאים במסירות את חובותיהם, משלמים מסים, משרתים בצבא, לפעמים נופלים במערכות ישראל, ועדיין — סולדים באותה מידה מחגיגות הניצחון וממסדרי האבלות.
כאשר מסע ההלוויה של המלכה אליזבת ישודר בטלוויזיה שלנו, יהיו גם כאלה שיתקשו להיצמד אל המסך. לא יהיה להם ראש לדברים של השדרים הנרגשים על המלכה שיצקה תחושה של שליחות גורל משותפת בקרב מיליוני אנגלים. הם לא יתחברו לתוכחות של הפרשנים, כמה חסרים אנו משהו מן ההשראה המאחדת שהמלכה העניקה לעמה.
ברגעים כאלה, כדי להשתחרר מעט מרגשי אשמה על מוזרותם, האנשים שאני מדבר עליהם יפתחו את ספר שמואל א' פרק ח' ויקראו את "משפט המלך": "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו… ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות… ואתם תהיו לו לעבדים". דווקא ביום שכזה מרתק לקרוא את הטקסט במלואו; אין עוצמתי ממנו לבטא את הרתיעה מכוחה של מלכות, ואם תרצו — מן ההטפה ל"אחדות", שאם מגזימים בסגידה לה, משלמים בחירות של הפרט.
מרגיעים אותנו, שהמלכים של היום זה לא המלכים של פעם ושנותר רק הטקס, המבקש לקשור את העם לחבילה מאוחדת. הטקס. הטקס. והרי ז'בוטינסקי כבר הסביר, כי "מותר האדם מן הבהמה הריהו הטקס"; איך זה שנותרו קשיי תפישה שמתעקשים לראות כיצד הטקס הופך את האדם לעדר?
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ".