הבסיס לחברה משותפת טמון, ראשית לכל, בשחרור של כולנו מהצורך לגייר את האחר לערכינו
בשנת 2009 חוותה החברה הישראלית רגעים נדירים של אחדות דעות בין ימין ושמאל. זה קרה עת פורסם דו"ח וועדת גולדסטון שקבע כי ישראל ביצעה פשעים נגד האנושות במהלך מבצע עופרת יצוקה. הדו"ח קבע שישראל פגעה בכוונה תחילה באזרחי רצועת עזה, והשווה את ישראל לחמאס – אותו ארגון טרור שפגע בכוונה תחילה, באמצעות ירי טילים ללא אבחנה, באזרחי ישראל החפים מפשע. הדו"ח המקומם והשקרי התקבל בעולם בהסכמה וכלפי ישראל הופנתה אצבע מאשימה.
כולנו – ימין, שמאל, חרדים, חילונים – הסתובבנו אז עם תחושות של תסכול, זעם וכאב. קציני צה"ל שפעלו במסירות נפש במהלך המבצע כדי למנוע פגיעה באזרחים, חשו שהם יוצאים מדעתם לנוכח עיוות הצדק והסטיגמה המרושעת שהודבקה לישראל. אני זוכרת היטב את תחושת הזעם כנגד היפוך המציאות. אין עם מוסרי יותר מעם ישראל, אין צבא מוסרי יותר מצה"ל, כמה קורבנות הקריב צה"ל בהחלטתו לשמור ככל שיכל על חיי אזרחים. יו"ר הוועדה, ריצ'רד גולדסטון, פרסם מאמר חרטה בשנת 2011. במאמרו הודה שטעה בכך שהאשים את ישראל בהאשמות שקריות. התנצלותו היא מעט מידי והגיעה מאוחר מידי, שכן כבר התקבעה בשיח העולמי התודעה שמדינת ישראל היא פושעת מלחמה.
כעת, בואו נעשה תרגיל מחשבתי; חזרו לרגע לשנת 2009 והיזכרו בזעם ובכאב ששטפו אתכם. כך בדיוק אני מרגישה כשאני שומעת את האשמת הרוב החילוני ה'נאור' על כך שהחברה החרדית מדירה נשים.
זהו לא רק שקר ועיוות המציאות, זהו היפוך המציאות. החינוך החרדי מחנך מגיל אפס ליחס של כבוד בין בני זוג, לנאמנות, לאהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. חכמינו זיכרונם לברכה הנחו: "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", וכך גם פסק הרמב"ם להלכה ולמעשה.
בבית שבו גדלתי ראיתי כבוד ואהבה בין הוריי. מעולם לא שמעתי הרמת קול, מעולם לא ראיתי פגיעה של האחד בשני, מעולם לא ראיתי כיפופי ידים ומלחמה על המקום. ראיתי אבא ואמא שחושבים כל הזמן איך לתת אחד לשני ולא איך לקבל מהשני. אמא הייתה המלכה של הבית והיה לה מקום מרכזי וחשוב ביותר בו. זה המסר שקיבלנו במודע ובתת מודע מאבא, וכך נהגנו גם אנחנו, הילדים, כלפי אמא. אמא בחרה מרצונה להיות עקרת הבית כי חשבה שהדבר החשוב והנכבד ביותר בעולם זה להיות אמא שמעניקה לילדיה. בעיניי, אדם שמהות חייו זה לתת לאחר, הוא האדם המכובד ביותר.
אישה חרדית בוחרת מרצונה, מתוך אידיאל ותפיסה רוחנית, את מקומה. בניגוד לתפיסה הרווחת בעולם המודרני, המקשר צניעות להדרה, אני סבורה כי ההפך הוא הנכון. בשמירה על צניעות אני מכבדת את עצמי.
בציבור החרדי מכבדים נשים, מאדירים נשים וקובעים כללים של הפרדה כבר מגיל צעיר, כדי לשמור על הצניעות ולשמור על תא משפחתי בריא, יציב ומלא אהבה והערכה אמיתית. מקומם אותי לראות את אלו שמתוך "דאגה כנה" לנשים החרדיות זועקים על הפליה והפרדה. את הפקידים במשרדי הממשלה, היועצים המשפטיים, השרים והמנכ"לים מחליטים לאסור אירוע ציבורי כי הוא מתקיים בהפרדה, וכל זאת בשם הדאגה לנשים החרדיות "המסכנות" ו"הכלואות".
אין אקט פטרוני ושוביניסטי גדול מזה. אנו, הנשים החרדיות, לא כלואות ולא מסכנות. למה שאתם קוראים "הדרה", אני קוראת "האדרה". אל תנסו לכפות עלי את השקפת עולמכם, כפי שלא תירצו שאם יהיה רוב חרדי בישראל אכפה אני עליכם אירועים בהפרדה. אל תדברו בשמי. זוהי הבחירה שלי, כבדו אותה. אני לא מסכנה, לא כלואה ולא שבויה כפי שאתם מספרים לעצמכם.
אל תפגעו באינטליגנציה שלי בטענה כאילו אני מובלת על ידי כוחות חזקים ממני ולא ממש יודעת מה אני עושה. אני כן. אני מאושרת ומכובדת, וכך אני רוצה להמשיך. הבסיס לחברה משותפת טמון, ראשית לכל, בשחרור של כולנו מהצורך לגייר את האחר לערכינו. בואו נתחיל בזה.