שומרי המצוות הרואים בערכי הדמוקרטיה איום טועים פעמיים: הם מפקירים את הדמוקרטיה לכוחות מניפוליטיביים שמבינים את המשימה הדמוקרטית כמשימת חילון אנטי־דתי, ובה בעת הם אינם ערים לכך שעדכון היהדות לימינו מתקדם מאוד בכיוון הדמוקרטיה.
בדיון בשאלות על יהדות ודמוקרטיה נהוג להפנות לממדים ההומניסטיים ביהדות, לתרבות המחלוקת מן התלמוד, לרעיון של חוקה אחת לכם ולגר, לתרומה של יהודים לערכים האוניברסליים וכיוצא בזה רעיונות המצביעים על ההלימה בין היהדות לדמוקרטיה. בדיונים חשובים אלו בולטת תופעה שקל להחמיץ אותה דווקא משום בולטותה: אלוהים, או למצער אידאת האל, נשארים מחוץ לשיח. אני מבקש לערער על הקונבנציה המרחיקה את האל ואת הממד המטפיזי מן השיח. למרבה המזל ניתן למצוא בישעיהו ליבוביץ נקודת ייחוס המציגה בנחרצות עמדה הפוכה. מכאן נגזרת תוכנית עבודה. כמובן, אין ברשימה קצרה יותר מקריאת כיוון, ניסיון להעשיר את השיח – שייבחן לפני האפשרות לפתח אותו למשנה סדורה.
תזת הניטרליות
אין ביהדות מלכתחילה שום פרוגרמה פוליטית או סוציאלית מסויימת. עול מלכות שמים, שיהודי מקבל על עצמו בצורת עול תורה ומצוות, אינו כולל חיוב להיות (מבחינת המשטר המדיני והחברתי) סוציאליסט או אנטי סוציאליסט, מונרכיסט או רפובליקני, דמוקרט או אוטוריטי. (ליבוביץ, 1975, 311)
בפסקה בהירה זו מנסח ליבוביץ תמונה המשותפת לציבורים רחבים על היחס שבין היהדות למדינה המודרנית. הנחותיה של התפיסה מעוגנות בעמדה הפוזיטיביסטית שלפיה הידע היחיד שהוא מן האפשר ניתן על ידי מדעי הטבע. עמנואל קאנט הרחיק את האל מן התבונה העיונית, והפוזיטיביזם הרחיק את האתיקה מן התבונה המעשית. אמונת הייחוד מזוהה כעת עם ההחלטה לקבל עול מצוות. אמונתי באל, כך מסביר ליבוביץ, היא ההימנעות שלי מעישון סיגריה בשבת. המוסר והערכים ההומניים אינם פרקים במדעי הטבע, ומשום כך אין להם דבר עם התבונה. חינוך לערכים, לפי זה, אינו אלא חינוך למצוות. שאלת היחס שבין הדמוקרטיה לערכי היהדות לא עולה כלל; אין התנגשות ואין השלמה הקשורה בעצם המושגים הללו.
הפוזיטיביזם הלוגי משך אליו ביקורות רבות בהגות המאוחרת של המאה העשרים, ולא כאן המקום לעמוד עליהן. השאלה העולה באופן טבעי היא בדבר המסקנות האפשריות מתפיסה עשירה של אמונה הרואה במעמד האדם מול בוראו התכוונות ליסוד מטפיזי. כיצד תיראה לאור זאת הזיקה בין יהדות לדמוקרטיה? היש בה כדי להעשיר את יסודות הדמוקרטיה? מה יהיו המסקנות מהרחבת התבונה לצדק?
ייחוד האל והפרדת רשויות
באמונת הייחוד נכללת שלילת עבודה זרה באשר היא. חז"ל הרחיבו את הרעיון של עבודה זרה לסגידה לממון ולמידות מגונות כמו כעס – ובכך עיגנו את השלילה של עבודה זרה – בריסון החמדנות ובמידות המתבטאות ביחסי אנוש. ואולם המקורות מסבירים ששלילת העבודה הזרה עומדת כנגד כל עריצות הדורשת סגידה. קישור זה בין רודנות לעבודה זרה אינו אנלוגיה רחוקה; הוא נמצא בפשטי המקרא. דוגמה אחת תסביר ותחדד:
דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. (יחזקאל כט, ג)
מדרש תנחומא (בובר), פרשת וארא, סימן טז, מרחיב:
ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה וגו' (שמות ט יג) […] ידעו גוים שהן אנוש, והן עושין עצמן אלוהות. חירם מלך צור עשה עצמו אלוה […] הודיעו הקב"ה שהוא בשר ודם […] נבוכדנצר עשה עצמו אלוה […] הודיעו הקב"ה שהוא בשר ודם […] ויואש עשה עצמו אלוה […] מיד הודיעו הקב"ה שהוא בשר ודם […] פרעה עשה את עצמו אלוה, שנאמר יען אמר (יאור לי) ואני עשיתיני (יחזקאל כט ט). אמר: אני הוא שבראתי את עצמי. מיד הודיעו שהוא בשר ודם.
הבנה סבירה של עיקרי הציווי "לא תעשה לך אלוהים אחרים על פני" רואה בכל ריכוז כוח אנושי מתחרה פוטנציאלי לאמונת הייחוד. שלטון העריצים ברוח יוסיף סטלין ומאו דזה־דונג והדיקטטורים האחרים של המאה העשרים התובעים סגידה והאלהה הם בכלל עבודה זרה.
הנאמנים למורשת יהודית אינם רשאים להישאר אדישים לשאלת טיב המשטר. זהו המקום שבו פוגשים את העיקרון של הפרדת רשויות. רעיון זה, שהפך לנכס צאן ברזל של המשטרים הדמוקרטיים, עלה בעקבות תובנה שהתגבשה בקרב הוגים כשרל מונטסקיה שכל עוד ירוכזו החוק והשלטון בידי אדם אחד, לא יהיה אפשר לשמור על חירויות הפרט. ריכוז זה מוּעד לשחיתות ומבטל זכויות של הנתינים דוגמת זכותם למשפט הוגן. העולם היהודי מכבד ערכים אלו, אך כאן אנו מתמקדים בקשר שבין הפרדת רשויות לשלילת עבודה זרה. ייחוד האל דורש את ריבוי הרשויות. ההפרדה בין המשפט ובין השליטים היא תריס בפני ריכוז כוח ומשטר עריצות, ומשום כך היא עקבית ומבטאת את המטפיזיקה היהודית ואת ערכיה. אם נדובב את ההלכה לשאלת צורת המשטר הראוי, כי אז הפרדת הרשויות החוסמת את הדרך לעבודה זרה המודרנית היא צעד בכיוון הנכון.
המקורות היהודיים עמדו על עניין זה והכפיפו את המלך, הרבה לפני המגנה כרטה, לשלטון החוק. אנו אכן קוראים בהלכות מלכים במשנה תורה של רמב"ם אמירות חשובות:
מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
[המלך עבד ה':] המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות אפילו במצוה קלה הרי זה פטור. דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו.
[ובכלל, מידת המלך היא:] לעולם יתנהג בענווה יתירה.
התהום שנפערה בין שומרי מצוות לבין דמוקרטיה התעלמה מן הדרכים שבהן עיצב ייחוד ה' את ההלכה. עבור פילוסופים כעמנואל קאנט התעלמות זו גררה זיהוי של האמונה היהודית עם צורת משטר שאין לה דבר עם אמונה ותבונה, ועבור חלקים מן הציבור הרחב נתפסת הדמוקרטיה כטענת "איש הישר בעיניו יעשה", כלומר, לדוגמה, כמתירנות מינית. ההצבעה על כך שעצם האמונה באל יחיד, שאותה מחייב כל מי שנאמן למורשת מונותאיסטית, גוזרת עיקרון דמוקרטי חשוב יש בה כדי לצמצם מתחים בין שוחרי הדמוקרטיה ובין קהילות שומרי המצוות.
השלכות ראשוניות
ביסוס הפרדת הרשויות על שלילת העבודה הזרה נושא בחובו מסקנות מיידיות לעניינים מהותיים אחרים.
- הרחבה של הפרדת הרשויות
מן הרגע שמעגנים את אמונת הייחוד במוּדעות שכל ריכוז כוח מועד לעבודה זרה, עולה השאלה בדבר כוחות אחרים הנמצאים בזירה. אכן, לצד הממשלה, הרשות השופטת והרשות המחוקקת פעילים כוחות ההון והתקשורת, הנקראים גם "אילי הון" ו"אילי תקשורת". אנו ערים בדרך כלל לעצמאות של המערכת השופטת, אך נותנים תשומת לב זניחה להון ולתקשורת. הון מתורגם לשלטון. כיוון שמי שמכריז על הידיעות החשובות והדחופות הם כלי התקשורת עצמם, לא פלא שאנו מתקשים למצוא בתקשורת דיונים בנושאים כמו בעלות צולבת של התקשורת או הַקשר ההרסני בין הון לחופש הביטוי. העובדה שזה הכוח הממליך והמדיח ראשי ממשלה אינה מרשה לִמנות עם הפרדת הרשויות רק את ההפרדה בין השלטון למערכת החוק. עדכון השלילה של עבודה זרה לימינו מחייב עמידה על המשמר ממחטף של התקשורת על ידי ההון ומעניק רוח גבית לשיח החירות.
- פולחן המדינה
מדינה המקיימת הפרדת רשויות עשויה להאדיר את עצמה מעל הכול. המייחד את האל אינו יכול להצטרף לשורות ההמנון הגרמני " Deutschland, Deutschland über alles/ Über alles in der Welt" (גרמניה, גרמניה, מעל הכול / מעל כל דבר בעולם), עוד הרבה קודם שנותב בידי אדולף היטלר לאיום על שלום העולם ולשואה שפקדה את עמנו. האדרת המדינה המגיעה עם האדרת הלאומיות מועדת לנפילה ללאומנות ובסופו של דבר לעבודה זרה של המדינה, המפרידה רשויות. בעוד אוזנו של הנאמן לערכים יהודיים נחרשת כאשר הוא שומע אמירה כמו "המדינה מעל הכול", פטריוט המצדד בערכים דמוקרטיים עשוי שלא להרגיש בעיוות הגדול.
- גבולות המחאה
זכות המחאה אמורה להגביל, בדרכה, את העריצות של השליט. ככל שמדובר בהוויה היהודית, הרי יסודה ההיסטורי של זו בנבואה, העומדת באומץ, ובלא פחד, מול המלכים המושחתים. בעמידה זו היא מבטאת ביטחון מטפיזי: "שִׁמְעוּ אֵלַי יֹדְעֵי צֶדֶק עַם תּוֹרָתִי בְלִבָּם אַל תִּירְאוּ חֶרְפַּת אֱנוֹשׁ וּמִגִּדֻּפֹתָם אַל תֵּחָתּוּ. כִּי כַבֶּגֶד יֹאכְלֵם עָשׁ וְכַצֶּמֶר יֹאכְלֵם סָס וְצִדְקָתִי לְעוֹלָם תִּהְיֶה וִישׁוּעָתִי לְדוֹר דּוֹרִים" (ישעיה נא, ז–ח).
הנביאים שיצאו נגד עבודה זרה מחוזקים מן האמונה בקדוש־ברוך־הוא ובניצחון הטוב. ואולם מה יגן על מחאה זו ממהפכה אלימה וקנאית? מי יגן על זכות המחאה מהפיכתה לנקמה? מאבקי שחרור לא תמיד מסתיימים בטוב. ראו לדוגמה התהליכים המתרחשים לנגד עינינו בעולם המערבי שבהם המחאה הופכת למשטרת מחשבות זועמת חסרת רחמים. מאבקי החירות יצאו מכלל שליטה, והדברים הגיעו לידי כך שמלומדים באקדמיה, עתירי הישגים בתחומם, נאלצים לעזוב את משרותיהם. יותר ויותר שומעים על כך שהאוניברסיטאות אינן המקום לחופש הביטוי. האין זה הזמן להזהיר מן האלימות של המדוכא, מאותו "עבד כי ימלוך" המרגיז את הארץ, הרואה בשיפור מעמדו הצדקה לבוטות ולזעם על כל מי ששייך לקבוצה ה"שנייה"?
משבר הדמוקרטיה: אבחון ראשוני
אכן, אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהכוחות המופיעים כ"דתיים" מוּעדים לגזענות, לשובניזם לאומני, להאדרה של המדינה ולפגיעה בחופש הביטוי. טענְתי כאן שבכך הם פוגעים בנשמת אפה של היהדות במידה שזו נלחמת בעבודה זרה. זהו המקום שבו הנאמן לערכים דמוקרטיים עשוי לתקן את ידידו שומר המצוות. ואולם העובדה שחופש הביטוי מאוים בתוך המחנה הליברלי מכיוונם של "לוחמי החירות" בתוך אותו מחנה, יש בה כדי לומר שהגנה על חופש הביטוי הנשענת על מונחים כמו "דיכוי", "הדרה", "אפליה" מועדת לעיוותים אחרים. עוד אנו עסוקים בשאלת היחס שבין יהדות לבין דמוקרטיה, אנו מתעלמים מן המשבר בעולם הדמוקרטי. הערכים הדמוקרטיים נתונים באיום לא רק בגלל ההתקפות עליהם מכוחות שמצהירים על עצמם מראש כאנטי־דמוקרטיים. המשבר בעולם העיתונות, השתלטות התקינות הפוליטית, הפגיעה האנושה בחינוך ובטובת הציבור, אובדן הדרך ואווירת הנכאים הפוסט־מודרניסטית, התוצאות ההרסניות של המדיה החברתית על חיינו – כל אלו אינם תכסיסים של התוקפים את הדמוקרטיה.
אויבי הדמוקרטיה והיהדות הגדולים הם אויבים פנימיים. לא חיצוניים. משמעות עמוקה לטענה זו אפשר למצוא במסכת סנהדרין (יט), כאשר ראש הסנהדרין, רבי שמעון בן שטח, מצווה על ינאי המלך בלשון זו: "ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם". המסקנה של דרישה זו, הנשענת על אמונת הייחוד, הרסנית. היא מעוררת אותנו לחשיבה על הסכנה שבהחלת הצדק האלוקי על המוסדות האנושיים. לכן המשנה קובעת כי המלך אינו דן ואין דנים אותו. המייחד הקנאי מאדיר את האל ומסכן את שלום הציבור. באופן אנלוגי לגמרי אפשר לחשוב על רודף הצדק הקנאי שמחויבותו לצדק עלולה לסכן את שלום הציבור. היהודי המאמין צריך להישמר מן הערכים היהודיים והליברל רודף הצדק צריך להישמר מן הערכים הדמוקרטיים דווקא משום שהם נעלים ועלולים לטרוף כל מה שעומד בדרכם, ובכלל זה גם מה שמאפשר את תנועתם.
הרסנות זו של המצדדים בהומניזם מצד עצמם מחזירה אותנו למדעי הטבע שבהם נפתחה רשימה זו. הולדת מדעי הטבע בעולם הנוצרי לוותה ביצירת נרטיב המנגיד אמונה דתית למדעיות. במאמץ לערער על שלטון הכמרים שלקח לעצמו את המונופול להכריע בענייני מדע ראו שוחרי הקידמה את עצמם מחויבים להפריך כל מה שמאפשר את עולם האמונה. דא עקא שעִם חורבן זה מוצא עצמו ההומניזם הנאור עם תפיסת עולם שאינה תומכת במעמדו של האדם. אם אין הבדל עקרוני בין החי ובין הדומם ואם אין הבדל עקרוני בין האדם ובין החי, הצלחנו לסלק את האל מן העולם כהיפותזה מיותרת, שכן הפיזיקה שברשותנו יש בה די להסביר את הדומם ואת כל מה שמופק ממנו. ואולם עם אובדן האל אבד גם האדם. האבולוציה, בפירושה האתאיסטי, הייתה גולת הכותרת של מהלך זה. אלא שכל עוד הכול אחוזים בשמחה לאידו של הדתי על האפשרות להסביר את האדם ואת מוצאו, נותרו הערכים המוסריים והוודאויות הכרוכות בהם מאוימים וחסרי הצדקה.
תנאים לתיקון
ההומניזם זקוק למטפיזיקה שתתמוך בו, אבל מאז קאנט אנו עדים לפיחות גדל בה. הרָעוֹת חוברות: כאשר מתקומם מדי פעם פילוסוף אמיץ ומערער על המטריאליזם הכרוך באבולוציה של דרווין, הוא מוקע בראש חוצות. משטרת המחשבות אינה עוצרת בפוליטיקה ומגיעה לפילוסופיה. זו אותה תודעה שעיכבה את ההכרה בתגלית המפץ הגדול בגלל החשש משיקום האמונה הצמוד אליה באופן טבעי. לא הכרחי לאמץ את האל הבורא נותן המצוות, אך אסור לנו להחמיץ פנים לאמת רק משום שהיא אינה מסתדרת עם מטריאליזם אינסטנקטיבי. הנימוק להמלצתי זו הוא לא רק אובדן האמונה באל הכרוך בכך, אלא גם משום שהדבר מאפשר לשקם את מעמדו של האדם בעולם שהוא יותר ויותר טכנולוגי ולכן מבטל את האפשרות להחיל על האדם חובות וזכויות.
עיגון ערכי הדמוקרטיה ומוסדותיה – כמו חופש הביטוי או מערכת הצדק והפרדת הרשויות – באופן שמפשיט מכוחות ההון את השליטה בתקשורת שברשותם משאיר את רעיון החירות נוח למניפולציה. חופש הביטוי שברוך שפינוזה וג'ון סטיוארט מיל נלחמו עליו הופך לזכות לפרסומות שמשתלטות על כל פינה בחיינו. יש אף המעגנים את הזנות בחופש העיסוק או מצדיקים סחר באיברים בזכות של אדם על גופו. אם אלו דוגמאות לחירות, מדוע שלא נראה בעבדות זכות להיות עבד? הדוגמה המשקפת את החולשה של הערכים הדמוקרטיים בתלישותם מן הערכים היהודיים היא הפיכת השבת מיום מנוחה שכל אחד מפרש אותו בדרכו ליום קניות. תחת הסיסמה של "חיֵה ותן לחיות" הגענו למצב שאימהות נאלצות לעבוד כקופאיות בשבתות ולוותר על חיי משפחה וקהילה. רטוריקה של "איזונים", המאפשרת לישראלים לרכוש בגדים ותנורים ומקררים בכל עת שיחפצו בכך, פוגעת בערכים סוציאליים. לשומרי המצוות העבדות רעה מפני שהיא מרחיקה את האדם מן האל. היא מגבילה את האדם לצרכיו ומונעת מחלקים רחבים בציבור את מה שנתפס בעיניהם כטיפוח מעלתם כאדם. מחטף החירות בידי כוחות שוק, בעידוד שיח אנטי־דתי, הסתיים ברידוד החירות שהם באים בשמה. שומר המצוות נדרש לזכור את "לא תישא את שם ה' לשווא", והליברל הפעיל חייב לזכור את "לא תישא את החירות לשווא".
שומרי המצוות הרואים בערכי הדמוקרטיה איום טועים פעמיים: הם מפקירים את הדמוקרטיה לכוחות מניפוליטיביים שמבינים את המשימה הדמוקרטית כמשימת חילון אנטי־דתי, ובה בעת הם אינם ערים לכך שעדכון היהדות לימינו מתקדם מאוד בכיוון הדמוקרטיה. הציבור החילוני הערכי שאינו מזהה חילוניות עם נהנתנות ריקה, המשולבת בהיצמדות חרדתית לקודים חיצוניים שמכתיבה תרבות התקינות הפוליטית, הוא בעל ברית של שומרי המצוות. בה בעת, המבינים את המושג חירות במובן מעניין יותר מהרחבת כוח הקנייה והצריכה לכל נקודה בחלל ובזמן ימצאו בשומרי המצוות שותפים להצלת הדמוקרטיה הישראלית. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם גלגל ההצלה של הדמוקרטיה, כשם שהדמוקרטיה היא ההזמנה הטובה לעדכן את ערכיה היהודיים של מדינתנו.
מקור
ליבוביץ, ישעיהו (1975). יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. שוקן.
פרופ' מאיר בוזגלו הוא פילוסוף. פעיל בתחום החינוך ובחידוש מסורת הפיוט; יושב ראש ומייסד "תיקון – התנועה להתחדשות החברה והתרבות בישראל".