דמוקרטיה יהודית־ישראלית עתידית

מדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.

ברית ייעוד

בעשורים הראשונים מאז היווסדה ביססה מדינת ישראל את זכות הקיום שלה בעיקר על ברית לא־כתובה שחתמו ביניהם מרבית הזרמים ביהדות כדי להקים בית לאומי בריבונות ובעצמאות מלאות שתגונן עליהם מפני פורענויות עתידיות, בבחינת ברית גורל. אך אם לשפוט על פי תהליכים דומים שאומות אחרות עברו במהלך התגבשות לאומיותן, כמו האומה האמריקאית או הצרפתית למשל, נראה כי אין די בברית גורל. מאחר שהישות היהודית־ישראלית החדשה מבקשת שיכירו בה כמדינה יהודית ולא רק כמדינה ליהודים, עליה לנסח בשלב התפתחותה הבא ברית ייעוד לאומית, ולא זו בלבד אלא שהיא זקוקה לברית ייעוד ללאומיות יהודית־ישראלית ודמוקרטית ייחודית, שתהיה מקובלת גם על המיעוטים שאינם יהודים במדינה.

על ניסוחה של ברית ייעוד לעמוד בכמה קריטריונים, אחרת היא תושם ללעג ותידחה על הסף. בראש ובראשונה עליה להיות מבוססת על רעיון חדש שיעורר התעניינות. הרעיון צריך להיות מנוסח בשתיים־שלוש מילים לכל היותר, וחשוב שייתמך על ידי רעיון פילוסופי עמוק וייחודי שקל לדבררו להמונים. חשוב במיוחד שהוא ישקף ערכים היונקים ממסורת העבר, שיהיה רלוונטי לתקופה שהוא אמור לצאת בה מן הכוח אל הפועל ושיהדהד נכונה באוזניהם של מרבית עמי תבל.

על בסיס דרישות סף אלו אני מבקש להציע רעיון, בבחינת דוגמה, לברית ייעוד לאומית בעלת ערכים יהודיים ואוניברסליים. הרעיון יונק משני ערכים מרכזיים בעידן הלאומיות המודרנית. הוא יכול להוסיף נדבך חדש על גבי הזכות הבסיסית לחירות, והוא יכול לרענן את ההליך הדמוקרטי שבו החירות מתממשת בדמוקרטיות – ובזה תהיה תרומתו לעמי תבל.

חירות 

הרקע הפילוסופי של ההצעה שלהלן נטוע באחד המוטיבים העיקריים של מדינת הלאום שהריבון בה הוא העם. חירות האדם היא עקרון יסוד בחשיבה המדינית והפוליטית המודרנית, המדגישה כי אין לראות באדם אמצעי שמאן דהוא רשאי לכפות את מטרותיו עליו, אלא שכל אדם הוא בבחינת "מטרה" בפני עצמו. הזכות לחירות היא זכות טבעית שיש לאדם מעצם היותו אדם, ולשלטון אסור לשלול את הזכות הזו ממנו כיוון שלא הוא המעניק לו אותה. לפי עיקרון זה, לכל אדם נתונה הזכות לקבל החלטות על חייו האישיים באופן עצמאי ובלא התערבות של גורם חיצוני ולחיות את חייו בדרך שהוא רואה לנכון

חשיבה תהליכית 

ברית הייעוד המוצעת מבוססת על עקרון יסוד נוסף בחשיבה הפוליטית המודרנית והוא עקרון התהליך הדמוקרטי, המובנה בעיצוב מודע של האירועים ההיסטוריים. העיקרון יונק מן הפרדיגמה של החשיבה התהליכית בהיסטוריה ובמדעים החדשים, דוגמת הפיזיקה הקוונטית. על פי פרדיגמה זו, כשם שיחסים הם המגדירים את ליבת החירות של חלקיקים בעולם התת־אטומי, כך גם יחסים הם המגדירים את ליבת החירות של פרטים במדינת לאום. בלי יחסים אין קיום לחלקיקים או לפרט ואין מהות של ממש בחירותו. רעיון זה משתקף גם בשם האל ביהדות – הוי"ה – הבא לידי ביטוי בהיגד: היה הווה יהיה.

חירות הכלל לעומת הפרט 

החשיבה התהליכית יכולה להציע נדבך נוסף לרעיון "חופש הפרט" המאפיין את המדינה הריבונית הדמוקרטית של המאה העשרים. כשם שהיחסים בטבע הם מהות חשובה יותר מהרכיבים שלו, כך גם חירות הפרט מתבטאת בכך שהוא לא יהיה תלוי בזכויותיו כיחיד הניצב מול ממשל ושלטון, כפי שהפילוסוף ג'ון לוק הגדיר. לפי לוק, הפרט הוא ה"מטרה" במדינה ריבונית מודרנית, וסביב העיקרון הזה חוקה וחוקים מנוסחים ומוסדות קמים. מכאן שלפי החשיבה התהליכית – היחסים בין הפרטים הם המטרה, כי הפרט העומד בפני עצמו אינו קיים ואף לא יוכל להתקיים במהותו.

לפיכך מדינה יכולה להעלות את היחסים בין אזרחיה לרמת חשיבות גבוהה יותר. בכך היא תוכל להעצים את היצירתיות ואת החירות שהיא מאפשרת להם. מבחינה זו, "חירות הפרט" כברית ייעוד של מדינה דמוקרטית מודרנית אינה אלא שלב ראשון בתהליך אבולוציוני ארוך שבו היצור האנושי מממש את עקרון החירות במדינתו הריבונית. אפשר להעצים את היצירתיות והחירות של הפרט אם החירות תהיה של הכלל ותבוא לידי ביטוי ביחסים חדשים ותמידיים שהפרט יממש עם אחרים. היחסים במקרה זה יהפכו למרכז הכובד, ולא הפרטים.

אפשר אפוא להציע שברית הייעוד ותכלית קיומה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית בין האומות, תהיה גרסה אחרת במקצת של חירות בלאומיותה. הברית בין חלקי החברה הישראלית תהיה למסֵּד בחוקיה ובמוסדותיה חירות מעט שונה, והיא תיקרא "חירות הכלל".

חברה המבוססת על "חירות הפרט" יוצרת ברבות הימים אטומיזציה של רכיביה. רק עניין של זמן הוא עד אשר הקשרים בין הפרטים מתרופפים והפרט הופך מניה וביה למרכז המערכת בלי שהוא מסוגל ליצור קשרים מאוזנים עם אחרים ובלי שהוא רוצה להיות מודע לאחר ולהתחשב בו. במצב שכל הפרטים במערכת חושבים שהם המרכז המוחלט, רק עניין של זמן הוא עד אשר התחרות על המרכז מביאה לקריסת כלל המערכת. מנגד, על פי רעיון חירות הכלל, החירות לא תוגדר כמצב סטטי ומבודד משאר חלקי המערכת המקיימת חברה תקינה, אלא כמצב דינמי של זיקות הדדיות בין חלקי החברה.

הגדרת הכלל ביהדות 

רעיון חירות הכלל משתקף בהגות הקנונית היהודית. לדוגמה, בהגות האוניברסלית "רוב" מציין שהחלטות מתקבלות לטובת צד אחד גם אם רק קול אחד מפריד בין הצדדים. לעומת פרדיגמה מקובלת זו של "רוב", בברית ייעוד שמכוונת לחירות הכלל יחייב רוב של קול אחד גם הוכחת האיכות והמידה של קשרי הגומלין בין היחידים שיצרו אותם.

הד למונח "רוב" במובן זה ניתן למצוא בביטוי "ציבור" במסורת היהודית. פעמים ה"ציבור" מונה עשרה גברים או נשים, פעמים שניים ופעמים שלושה. במקרים מיוחדים, גם אדם אחד מייצג ציבור שלם – הכול לפי איכות ומטרת הקשרים ההדדיים המאפיינים ציבור זה.

דוגמה אחרת נמצאת בדיני טומאה וטוהרה. לְפנים, כאשר הגיעו עולי רגל לבקר בבית המקדש בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות – ולהקריב מנחות, הם היו צריכים להיטהר כדי שיוכלו לעלות להר. אך במקרה שרוב העם, קרי 50% ועוד אחד, היו טמאי מתים, כי אז לפי פרדיגמת ה"רוב" בתקופתנו היה אמור כל הקהל להיחשב טמא והייתה נאסרת על כולם העלייה להר. אלא שפוסקים הבינו אחרת את המונח "רוב" וקבעו כלל הפוך: המיעוט מטהר את כל הקהל, כי המטרה חשובה יותר. על מנת להימנע מן הגזרה הקשה, שכולם טמאים ואף אחד לא יוכל לקיים את מצוות העלייה לרגל, הם החליטו שהרוב שנמצא טמא מתאיין (annulled) וכל הקהל מטוהר אוטומטית, לפי הכלל ש"טומאה הותרה בציבור". במקרה זה הרוב לא פוסל גם את הטהורים אלא להפך – מקצת הטהורים מטהרים את הרוב הטמאים.

והינה דוגמה נוספת הממחישה את אופייה המיוחד של חירות הכלל, המרומזת כבר בהיגד הראשון שהחל להניע את הנרטיב ההיסטורי של עם ישראל: לֶךְ לְךָ (בדברי האל לאברהם אבינו, בספר בראשית). רבים ביקשו לתת הסבר לכפל לשון מוזר זה. בהסבר מעניין אחד משתקפת פרדיגמת חירות הכלל: יש שראו בהליכה הבנה עמוקה של המונח "תהליך". בתחילת דרכו של העם הזה נאמר לאביו מולידו, לאברהם, להתחיל תהליך היסטורי שבסופו "יהיה ברכה" ו"יתברכו" בו כל משפחות האדמה.

ריצ'רד פרידמן מצא שחמש פעמים בתורה מופיע בהזדמנויות שונות ההיגד המצביע על כך שלעתיד לבוא יתברכו גויי הארץ בעם ישראל. הוא שם לב לכך שבכל פעם שמתוארת התגלותו של האל לשלושת אבות האומה מופיעה ברכה זו, הנאמרת כתכלית הסיבה להתגלות. לדידו, אין מקום אחר בתורה שבו האל טורח להסביר את סיבת התגלותו, זולת התגלותו לאברהם, ליצחק וליעקב. בכל הפעמים הוא משתמש באותו היגד – "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (Friedman, 2003, 49–50).

בפירושו לתורה (בראשית יב, א–ב) טוען פרידמן שהמקרא מעולם לא ציין מה יהיה אופייה של ברכה זו. האם צאצאיו של אברהם אמורים להביא ברכה לגויים בעצם התנהלותם המוסרית, הארגונית, האינטלקטואלית? או שמא הם אמורים להביא ברכה לגויי הארץ על ידי מעשים שיועילו לאנושות, כגון באמצעות גילויים והמצאות, פיתוחים רפואיים ותרומה בתחומי השירה והמוזיקה? כאמור, את זאת הטקסט המקראי אינו מבאר, אולם דבר אחד בכל זאת ברור מן ההקשר שבו מופיע הייעוד הזה: איך שלא נפרש את התכלית של צאצאי אברהם, היא קשורה בקשר הדוק לייעודו של המין האנושי. הדבר מסביר את כל השתלשלות ענייניו של אברהם, החל בירידה למצרים והמפגש עם מנהיגי תבל וכלה בניסיון האישי הקשה שהיה עליו לעבור בעקדת יצחק, שאחריה נחתמה עימו ועם יוצאי חלציו הברית שיבוא יום והם יצליחו להתגבש כעם, לטובתם ולטובת שאר העמים.

מצורת הנפעל שההיגד מנוסח בה – "וְנִבְרְכוּ בְךָ" – אפשר להבין כי הוא מצביע על היכולת לראות תהליכים בדרך חודרת ונוקבת יותר. הד של רעיון זה נמצא בפירושו של הרשב"ם על ייחודו של ההיגד "וְנִבְרְכוּ", הטוען כי הוא מלשון "מַברִיך". הַבְרָכָה היא פעולה הנעשית בצומח כדי להשביחו. באילנות, למשל, פירושה להוציא שורשים מענף בעודו קשור לעץ על מנת להנביט עץ חדש. לשם כך מכופפים ענף אל הקרקע ומכסים אותו באדמה. כך הענף מתחדש, משריש ויוצר חיים מכוח שורשי האילן שממנו הוא עדיין יונק את מזונותיו. לאחר ההשרשה, כשמנתקים את הענף ממקורו, הוא עומד בפני עצמו ויונק את מזונו משורשיו החדשים, שהם בדרך כלל רעננים ומשובחים יותר משורשי האילן שממנו התפתחו. אפשר להבין את ההיגד "וְנִבְרְכוּ" גם מלשון "מַרכִּיב". הרכבה גם היא פעולה מעולם הצומח, שבה מחברים לגזע ענף מזן אחר כדי להשביחו או כדי להקנות לו תכונות מסוימות של הזן המורכב עליו.

נראה, אם כן, כי יש בחשיבה תהליכית משהו מיוחד, שעשוי להביא לידי ביטוי את החירות של הכלל ולהוביל עַם בדרך שיתברכו בו יושבי תבל. פרדיגמת חירות הכלל, המדגישה את התהליכים ואת היחסים בין הפרטים, יכולה להוסיף ערך לפרדיגמת חירות הפרט בדמוקרטיות במאה העשרים ואחת. היא גם יכולה לעמוד בתווך בין הקצה המוחלט האחד – הפרט, לקצה המוחלט האחר – "השליט" או "המדינה".

יצירתיות מחודשת

ברית הייעוד שעיקרה חירות הפרט הביאה לשינוי מרחיק לכת בתולדותיהם של עמים דמוקרטיים רבים. היא שחררה אותם מידם הלופתת של רודנים והביאה לפרץ של חירות ויצירתיות שהעולם לא ידע כמותו; יצירתיות שבאה לידי ביטוי במדעים, בחידושים טכנולוגיים ובתנאי חיים משופרים. עם זאת, תופעות הלוואי של הייעוד הזה כבר מתחילות לבצבץ מעל לפני השטח. זה הזמן אפוא לנסח מוטיב משוכלל יותר ממוטיב חופש הפרט, ההולך ומנתק אט־אט את היחיד מן המרקם העבה והמורכב של הכלל ומעמיד אותו מעליו בדרך המאיימת למוטטו. אפשר שמדינת הלאום היהודית־ישראלית־דמוקרטית יכולה להציע מוטיב לאומות הדמוקרטיות שלפיו הפרט אינו יכול לעמוד מעל כולם, ורק אם יש לו קשרים רחבים ומורכבים עם אחרים, הוא יכול לעמוד בפני עצמו ולהגדיר את זהותו על פי מכלול הקשרים שהוא מצליח לטוות.

ברית בין קבוצות ופרטים שייעודה חירות הכלל עשויה להצהיר בקול רם וברור שכל מטרתה היא לחבר בחיבורים מיוחדים יחידים וקבוצות. היא עשויה להצהיר שהיא אינה מסתפקת בפשרה ובאיזון בין רעיונות סותרים ובזיהוי המכנה המשותף בין חלקיה. היא עשויה לומר שהיא אינה מוכנה לקבל קונצנזוס גרידא כבסיס לחיים משותפים של קבוצות שהשונוּת ביניהן רבה. כפי שזוגיות טובה בין שני אנשים ואיכות החיבור ביניהם נגזרות מתדירות הקשר, מקצבו ומגיוון הקשרים המאפיינים אותם, כך תדירות החיבור בין פרטים בחברה, רוחב יריעתם של הקשרים, שונותם וקצבם יכולים להביא לפרץ של חירות ויצירתיות שלא היו יכולים להתגלות אם כל אחת ואחד היו עומדים לעצמם.

ברית ייעוד שהרציונל שלה הוא חירות הכלל עשויה לשאוף להעמיק חדור בשיח המשותף בין קבוצות כדי לזהות שילובים בין רעיונות. היא עשויה להימצא באופן מתמיד בחיפוש נוקב אחר הדרך ליצירת שלם גדול יותר מהפכים רבים. היא עשויה להירתם בהתמדה ולתמיד להַתָּכָתָן יחדיו של תפיסות עולם כדי לבור את הבר מן התבן ולעצב תפיסות חדשות שיהיה בכוחן לממש את החיובי שיש בכל החלקים ולהקיא מתוכן החוצה את הטפל.

ומעל לכול, הכלל הוא רכיב חשוב ומכפיל כוח. קבוצה שיש בה חירות אישית וקבוצתית, אשר משקיעה ביחסיה ההדדיים ובתהליכים ואשר אורגת תדיר קשרים הדדיים בין הפרטים שבקרבה, יש אפשרות סבירה שהחברות והחברים בה יתקדמו יחד ובכך ישפרו מהותית את סיכויי הישרדותה של הקבוצה.

 

* המאמר הוא תמצית פרקים נרחבים מספרו של דוד פסיג – המפלה החמישית: כיצד מדינת ישראל יכולה להימלט בעתיד מהמלכודת של ההיסטוריה היהודית? (ידיעות ספרים, 2021).

 

מקור

Friedman, Richard Elliott (2003). Commentary on the Torah. Harper-One.

 

פרופ' דוד פסיג הוא חוקר עתידים. תחום מומחיותו הוא חיזוי מגמות טכנולוגיות, חברתיות וחינוכיות; פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר־אילן וראש המעבדה למציאות מדומה בפקולטה לחינוך.