רבים בינינו סבורים כי יש להשלים עם המציאות המרה, להכיר בכך שהסכסוך לא פתיר ולקבל את סבבי האלימות כחלק משגרת חיינו. אך יש גם ששואלים אם ניתן אחרת
ראשי היישובים בדרום, שטרם הריגת בכירי הג'יהאד ביקרו בחריפות את "תגובתה הרופסת" של הממשלה, שיבחו לאחר מכן את נחישותה. הם הבטיחו כי תושבי שדרות והעוטף יעמדו איתן וייתנו לצה"ל את מלוא הזמן הנחוץ כדי להשיג ביטחון ורגיעה ארוכת טווח. ככל שהוא מוצדק, מבצע הסיכול הקטלני מסייע גם בטיפוח אשליה, כאילו מצויה בידי ממשלת ישראל נוסחה להסרת איום הטרור מרצועת עזה. כאילו כל שדרוש להשגת המטרה הוא לתת לצה"ל זמן וחופש פעולה כדי לנצח.
תושבי הדרום המתוסכלים אינם זוכים לשמוע מהנהגתם את האמת המרה: סבב אלימות נוסף, בוא יבוא. אנו מצליחים להרתיע את הצד הפלסטיני לפרקי זמן מוגבלים בלבד. המרב שאנו שואפים אליו הוא "ניהול הסכסוך", לא פתרונו. ממשלת ישראל אינה מתכוונת לאמץ את ההצעות, מימין או משמאל, הנתפסות כקיצוניות משום שהן קוראות לטיפול רדיקלי בבעיית עזה. לא נכבוש את הרצועה וגם לא נטפל ברצינות ובהתמדה בשורשיה של העוינות הפלסטינית.
עוינות חריפה זו תוארה ללא שום מסווה תעמולתי על ידי מנהיג שלא נרתע מלומר לעמו את אשר על לבו. היה זה משה דיין שכרמטכ"ל נשא ב־1956 דברי הספד על קברו של רועי רוטברג מקיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים פלסטינים מרצועת עזה. דיין הסביר בגילוי לב מה מקור שנאתם היוקדת של תושבי הרצועה כלפינו: "הם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים שבהם ישבו הם ואבותיהם".
מאז נישא הנאום, אוכלוסיית עזה גדלה עשרות מונים, הצפיפות עצומה, העוני מחפיר, רוב הצעירים מובטלים, המים מזוהמים, ויותר ממחצית האוכלוסייה תלויה בארגוני סיוע. שורשי השנאה שדרבנה את רוצחי רועי רוטנברג נותרו בעינם. הריגת מפקדי הג'יהאד מוצדקת, אך לא עוקרת שורשים אלה, אלא מטייבת אותם. את מקום ההרוגים יתפסו יורשיהם, וכך הלאה.67 השנים שחלפו מאז נאומו של דיין לימדונו כי לא ניתן "לנעול את שערי הרצועה ולזרוק את המפתח לים".
ההתנתקות הוכיחה כי אנו יכולים לעזוב את עזה, אך עזה לא עוזבת אותנו. רבים סבורים כי יש להשלים עם המציאות המרה, להכיר בכך שהסכסוך לא פתיר ולקבל את סבבי האלימות כחלק משגרת חיינו. אך יש ששואלים אם ניתן אחרת. תשובתו של דיין בנאום ההספד הייתה עגומה: "זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אני כותב שורות אלה במקוטע משום שיחות הטלפון שאני מקיים עם בתי ונכדיי הנמצאים בממ"ד בדרום.
ברגעים אלה צפים בי דבריו של שמעון פרס, שלצדו עבדתי שנים ארוכות, כי גם ברגעי משבר טוב שנשאל את עצמנו מה היעד הרחוק שאליו אנו שואפים ואם התנהלותנו עתה מובילה אליו. מול הפסימיסטים שמשוכנעים שאין מוצא וכי לנצח נאכל חרב, פרס היה אומר: לצד החרב יש להניף דגל של שלום ושכנות טובה, ולהוכיח בצעדים מתמשכים כי הגם שחרבנו חזקה, לבנו רחב וידנו מושטת לשלום. כך נחזק את אותם כוחות בצד הפלסטיני שמעדיפים פיוס. הקרב הפנימי שם צפוי להיות ארוך ואכזרי, אך חובתנו להעניק תקווה לאלה מהם החפצים בשלום. והרי זו גם תקוותנו.