אחרי עשורים של היסוס, הברית האמריקנית־ישראלית מתייצבת בגלוי מול מוקד הרדיקליזם האזורי – ומאלצת את אירופה לעדכן את הדוקטרינה שלה.
יותר מחמישה עשורים ישראל טענה שהעימות שלה אינו עניין ישראלי־ערבי בלבד. קו השבר העמוק במזרח התיכון היה ונשאר בין מי שמבקשים לבנות סדר אזורי מתפקד לבין מי שחיים מהפרתו. מנאצר דרך חומייני – הפנים השתנו, ההיגיון לא.
וושינגטון הבינה זאת באיחור, ובאופן חלקי. לאורך רוב שנות המלחמה הקרה, ואף אחריה, המדיניות האמריקנית באזור נעה בין שיקולי נפט, איזון בין־מעצמתי והצורך לנהל בו זמנית את היחסים עם ישראל ועם הבירות הערביות. ישראל הייתה בעלת ברית – לעיתים חיונית – אך לא עמוד תווך של היציבות האזורית. קיסינג’ר שינה את השיח בשנות ה-70. המסגור מחדש – מתונים מול רדיקלים, לא ערבים מול יהודים – היה תיקון אינטלקטואלי של ממש. שיתוף הפעולה המודיעיני התעמק. הקשרים הצבאיים התהדקו. האמון האסטרטגי גדל. אבל הייתה תקרה שלא נפרצה.
ישראל ואמריקה יכלו להסכים על האבחנה. יכלו לתאם פעולות. אך טרם התעמתו יחד, באופן ישיר ומוצהר, עם המטה האידיאולוגי של הרדיקליזם האזורי: הרפובליקה האסלאמית של איראן.
ה-28 בפברואר פרץ את התקרה הזו.
השינוי אינו רק מבצעי. הוא תפיסתי. שנים רבות ישראל נתפסה בוושינגטון בעיקר כדמוקרטיה קטנה ונצורה, הזקוקה לתמיכה ולעיתים גם לריסון. המסגור הזה התיישן. ישראל נתפסת היום יותר ויותר ככוח אסטרטגי יציב, מתקדם טכנולוגית ואמין – לא כמנצלת של מדיניות אמריקנית, אלא כעמוד תווך בשיווי המשקל האזורי.
הפרויקט האיראני מעולם לא עסק רק בפלסטין, בלבנון או בתימן בנפרד. הוא נועד לבנות ארכיטקטורה שלמה של אי־יציבות מתמשכת – רשת שלוחות, מיליציות וארגוני חזית שתפקידם למנוע היווצרות כל סדר אזורי יציב. חיזבאללה, החות’ים, המיליציות בעיראק, צירי ההברחות – אלה אינם תיקים נפרדים. זו מערכת אחת. לקח עשורים עד שהתובנה הזו הפכה לדוקטרינה מקובלת בוושינגטון.
בישראל חווים את הרגע הזה בשתי שכבות. יש את החרדה האנושית המובנת מאליה – זו שכל משפחה מכירה. ויש גם תחושת בהירות היסטורית, הידיעה שמה שנבנה והוסבר במשך עשרות שנים מתממש סוף סוף.
אירופה, לעומת זאת, עובדת לפעמים לפי לוח זמנים אחר.
דווקא בעת שהודו התאימה את עצמה בשקט למציאות החדשה, שמדינות המפרץ משתפות פעולה עם ישראל באופן גלוי ושארצות הברית עברה מעמימות מחושבת למחויבות אסטרטגית מפורשת, אירופה נותרה מעוגנת בתפיסת עולם שנולדה בשנות ה-90. התפיסה הזו נשענת על הנחה אחת: שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא שורש אי־היציבות האזורית, ופתרונו הוא המפתח לשלום רחב יותר. גם כשהייתה נכונה חלקית – היא הייתה חלקית. לנוכח ארבעה עשורים של חתרנות איראנית שיטתית, היא פשוט כבר לא מספיקה.
ממשלות אירופיות המטילות סנקציות על שרים ישראלים אך מתקשות להגדיר את איראן כמקור המערכתי לאי־היציבות – אינן מאוזנות. הן אינן עקביות. הן דבקות במסגרת פרשנית ישנה גם כשהמציאות מחייבת עדכון. והעניין אינו רק ישראלי. אי־היציבות שאיראן מטפחת מקרינה ישירות על אירופה – בהגירה, בטרור, בתלות אנרגטית. מי שאינו מבהיר לעצמו מי מייצר את חוסר היציבות הזה, יתקשה להתמודד עם השלכותיו.
אפשר לחלוק על מדיניות ישראלית ספציפית. זה לגיטימי לחלוטין וכך פועלות דמוקרטיות. אבל חובה לזהות את המנוע המרכזי של חוסר הסדר האזורי. ה-28 בפברואר כפה שאלה שרבים באירופה העדיפו לדחות: באיזה צד של קו השבר האמיתי אתם עומדים – עם מי שמנסים לשמר סדר אזורי כלשהו, או עם מי שעוצמתם תלויה בפירוקו?
השאלה הזו לא תיעלם.
ישראל של היום אינה הדימוי שהיה נטוע בחלק מהדמיון האירופי. היא פועלת כמעצמה אזורית מוכרת, בתיאום ישיר עם וושינגטון, מול איום שזיהתה נכון לפני עשרות שנים. חמישים שנות טיעון אסטרטגי הפכו לאישור אסטרטגי. אירופה אינה חייבת להריע. אבל היא חייבת להבין. כי גם המרחב האסטרטגי שלה השתנה – וההתאמה למציאות הזו נדרשת מזה זמן.