TPS
זהות

האם ישראל יכולה לתפקד כבית של כולם?

לכל אחת מהקבוצות בחברה הישראלית תפיסות אחרות של דמוקרטיה, של יהדות ושל תכלית המדינה. למרות זאת, חובה עלינו לקיים את היחד מתוך נכונות לראות את האחר, ערכיו, דרך חייו, חזונו ושאיפותיו.

נולדתי לאמא שגדלה בבית חרדי ולאבא שגדל בבית של הציונות הדתית. חונכתי כציוני-דתי-לאומי-ליברלי. מדינת ישראל היא ביתי. הקדשתי שנים ארוכות מחיי, בדרכים שונות, לביצור זהותה היהודית-דמוקרטית. אבל האם גם בפרוס יום העצמאות ה-75 לישראל, אני מרגיש בה בבית?

נדמה כי במדינת ישראל של ימינו אף אחד לא מרגיש בבית. המיעוט הערבי יכול, לכל היותר, להזדהות עם עוצמתה המדינית והכלכלית של ישראל ולהעריך בחיוב את השירותים וההזדמנויות שהיא מספקת להם, אבל יהודיותה של המדינה לעולם לא תאפשר להם להרגיש בה לגמרי בבית. גם אצל היהודים התמונה אינה מושלמת: החילונים והמסורתיים מרגישים שישראל הופכת לדתית יותר וליברלית פחות; החרדים והדתיים מרגישים שהם מודרים מליבת המדינה. לכן, ביום העצמאות הזה, אולי יותר מבכל זמן אחר מאז 1948, השאלה המרכזית היא אם ישראל יכולה לתפקד כבית של כולם.

ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. אבל שלא כמדינות לאום אחרות, בהן הדת אינה חלק מהגדרת המדינה, בישראל היהודיוּת היא מרכיב מרכזי. החוקה הלא כתובה שלה, העשויה פרקים-פרקים, משקפת שאיפה: יהודית ודמוקרטית. היהודיוּת היא רכיב זהותי הבנוי מחיבור בלתי ניתן להתרה של השתייכות דתית ולאומיות. מסיבה הזו, הלא-יהודי לעולם לא יהיה בן בית בתוך הלאום. הדמוקרטיוּת, לעומת זאת, מביאה עמה את ההומניזם והליברליזם חילוני, שבו כל אזרח שווה בפני החוק ללא הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית. הייחוד הזה טומן בחובו ברכה, אבל גם מתח בין שני יסודות מנוגדים, איתו אנחנו מנסים להתמודד.

המגעים לפשרה בבית הנשיא. צילום: קובי גדעון לע"מ

חוזה המדינה בנימין זאב הרצל והאבות המייסדים, בהובלת דוד בן-גוריון, יצאו לפרויקט היסטורי שתכליתו חילון היהודיות והפרדת המדינה מרכיביה הדתיים. אחרי 125 שנות ציונות ו-75 שנות עצמאות נראה כי מפעלם כשל. מדד עולמי שבחן ב-2022 את תפיסת הדתיוּת במדינות שונות הציב את ישראל במקום השני, מיד אחרי סעודיה. גם מחקרים שנעשים בתוך ישראל הראו כי חלקו של הציבור הדתי והחרדי באוכלוסייה הכללית ורמת הזיקה לדת בקרב של היהודים-ישראלים נמצאים במגמת עלייה. מעבר לכך, עצם קיומה של חקיקה דתית בישראל הוא ההוכחה לכך שהניסיון להקים מדינה יהודית חילונית באופן מוחלט – כשל. הדת, כמאפיין הזהותי של מדינת הלאום היהודית, היא עובדה.

כיצד ישפיע הדבר על עתידה של ישראל?

במרוצת השנים נעשו ניסיונות רבים להגיע להסדרה מוסכמת על הסוגיות המצויות בלב החיכוך בין הדת והלאומיות לבין הדמוקרטיה והליברליזם, בין אם באמצעות חקיקה, באמצעות פסיקה או אמנות חברתיות. השסעים העמוקים בחברה – כפי שהם באים לידי ביטוי בחודשים האחרונים – רק מחזקים את התהיות וסימני השאלה אם יש תקווה ליצירת מכנה משותף ערכי בישראל ואם ניתן ליצור הסדרים שיבטאו אותו ויביאו ל"קץ הסכסוך" החברתי.

תשובתי הקצרה לכך היא: לא. ובהרחבה: שאלת היחס בין המאפיינים היהודיים למאפיינים הדמוקרטיים היא שאלת יסוד הנוגעת בליבת הקיום והאמונות של הקבוצות האתניות בישראל (יהודים וערבים) והקבוצות הזהותיות בתוך היהודיוּת (חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים). לכל אחת מהקבוצות הללו תפיסה אחרת של דמוקרטיה, תפיסה אחרת באשר ליהודיוּת, ותפיסה אחרת בדבר המשמעות והתכלית של המדינה. לכן, לעניות דעתי, האפשרות להגיע להסדרה שלאחריה לא יהיו עוד מתחים סביב עניינים מהותיים אלה – קלושה.

את הדיוקן הערכי-חוקתי-הסדרי של ישראל אפשר לתאר ככאוס, אבל גם כפסיפס מעשה ידי אומן, שמאז הכרזת העצמאות – הלך והשתכלל, הלך והתגוון. הוא בא לידי ביטוי בתרבות המשפטית שהתפתחה כאן, בכתיבה האינטלקטואלית על אופייה וזהותה של המדינה, משוקע בנורמות החוקתיות של ישראל וגם ביום־יום הפוליטי, החברתי ואפילו הכלכלי שלה.

אילו הרמב"ם – ענק הרוח שהמדינה היהודית העתידית העסיקה את מחשבותיו – היה מבקר בישראל המודרנית, אין ספק שהיה מתפעם מן השילוב בין ערכי היסוד היהודיים (שהוא היה שותף לזיקוקם) לבין המעשה המדיני המערבי והמודרני. אנו, שחיים את המציאות הישראלית היום־יומית, איננו ערים תמיד לפלא הזה, אבל מבט רחב יריעה מהסוג שמזמן יום העצמאות – מנכיח אותו. אבל האם בתוך המציאות הזו יכולים אזרחי ישראל – יהודים ולא-יהודים – להרגיש בבית?

מחאות בעד ונגד הרפורמה המשפטית. צילום: יוסי דודקביץ', TPS

התקווה שמדינת ישראל היהודית והחברה הישראלית יצליחו ליצור זהות כל-ישראלית מוסכמת, שתיחקק בסלע חוקתי ותשמר את דיוקנה לאורך זמן, נראית בימים אלה כתקוות שווא. יתרה מכך, המשמעות של הגשמת התקווה הזו היא הענקת מעמד של בכורה בוויכוח לתפיסה אחת על פני אחרת, ומשום כך העדפת ישראלים מסוימים על פני אחרים. לעומת זאת, האפשרות שהיהודי והישראלי ימשיכו לשמש כעמודי היסוד, ועליהם יושתת בניין ערכי המשתנה הנה והנה לפי רוח הזמן – סבירה יותר, ובמצב הדברים הקיים גם נכונה יותר.

ואף-על-פי-כן, יש להזהיר מפני שתי סכנות: האחת – נטייה חדה והישענות גדולה מדי על אחד מעמודי היסוד, תוביל את ישראל לאיבוד צלמה. והשנייה – מן הראוי שיהיה ברור לכל מי שקיומה של ישראל יקר ללבו, כי אַל לוויכוח להגיע כדי מלחמת חורמה של איש באחיו. ישראל היא הבית הלאומי של כולנו. וכמו בכל בית שאינו דירת יחיד, גם בישראל יש צורך לקיים את היחד מתוך נכונות לראות את האחר, ערכיו, דרך חייו, חזונו ושאיפותיו.

הבית שלנו בן 75 שנה, אבל במקום להיות גאים בהישגים ולחגוג, אנחנו מצויים בתוך עננה של חשש ודאגה מפני העתיד. מבט לאחור יגלה כי המחלוקות הללו אינן חדשות, ולכן גם במבט קדימה יש מקום לאופטימיות. אם נדע לנהל את הבית המשותף שלנו בשום שכל, נוכל להמשיך ולחיות בו וגם להרגיש בו יותר בבית.

פורסם לראשונה באתר "הארץ"