את הבחירות שהסתיימו זה עתה בישראל, כמו כל מערכת בחירות, אפשר לבחון ברמה הטקטית, קצרת הטווח, וברמה של בחינת מגמות ארוכות טווח. ברמה הטקטית, הבחירות לא הובילו לניצחון חד משמעי של אף אחד מהמחנות הפוליטיים. מצב זה עלול להוביל את ישראל לבחירות חמישיות, ולחילופין להקמה של ממשלה שאינה קוהרנטית מבחינה אידאולוגית, שסיכוייה להחזיק מעמד לאורך זמן אינם נראים גדולים. בשורה של מהלכים פוליטיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח לפצל את מחנה יריביו. אך התוצאות נותרו דומות לתוצאות בחירות קודמות ולא סיפקו תוצאה חד משמעית (בשעת הכתיבה התמונה טרם התבררה סופית). ברמה של מגמות ארוכות טווח, הבחירות נראות כמו המשך של קודמותיהן. ישראל שרויה במצב של כמעט שוויון בין שני מחנות פוליטיים, שמה שמפריד ביניהם הוא שאלה פרסונלית בנראותה, אך עמוקה יותר במהותה. השאלה האם נתניהו יכול להמשיך ולכהן כראש ממשלה.
המצב החוקי ברור: נתניהו יכול להמשיך לכהן, למרות שהוגשו נגדו כמה כתבי אישום על מעשי שחיתות. תומכיו של נתניהו נאחזים בעובדה זו, וטענתם היא כי שלילת הלגיטימציה מנתניהו אינה אלא ניסיון של מי שאין להם די מצביעים לזכות בשלטון באמצעים אחרים. מתנגדיו של נתניהו טוענים שרוב הציבור איננו מעוניין בהמשך כהונתו (כפי שסקרי דעת קהל אכן מוכיחים), ועל כן שלילת הלגיטימציה ממנו מוצדקת.
המצב החברתי-פוליטי מורכב יותר: כדי לפענח את משמעויותיו כדאי לבחון את קולות המצביעים על פי מפתחות חליפיים למפתח הפוליטי העיקרי בבחירות, של מי בעד ומי נגד המשך כהונתו של ראש הממשלה, ולהתמקד במאפיינים אחרים שלהם. אלה חושפים כמה אמיתות שאינן משתנות באורח משמעותי מבחירות לבחירות, גם אם שינויים טקטיים בחלוקת קולות הבוחרים מולידים אפשרויות פוליטיות חדשות.
בחלוקה על פי מפתח קלאסי של ימין שמאל, בהקשר לסוגיות של חוץ ובטחון, קרוב לשישים אחוזים מהבוחרים הצביעו למפלגות שראוי לכנותן ״ימין״. זה איננו נתון מפתיע. עמדות הציבור הישראלי בסוגיות אלה (איראן, לבנון, חמאס, הסוגיה הפלשתינית, התנחלויות, וכדומה) קבועות וידועות. כשישים אחוזים מהציבור היהודי מגדירים את עצמם ״ימין״ או ״ימין-מרכז״. גם חלק משמעותי מבוחרי ה״מרכז״ (כרבע מהבוחרים היהודים) אינם מציגים אלטרנטיבה מעשית למדיניות שננקטת על ידי ממשלת ישראל בסוגיות אלה בשנים האחרונות.
בחלוקה על פי מפתח של דתיות, קרוב לעשרים אחוזים מהמצביעים נתנו את קולם למפלגות בקצה השמרני של הסקלה. כך מצביעי ש״ס ויהדות התורה, ולצדן מפלגת הציונות הדתית, המייצגת בוחרים שתפיסת עולמם אורתודוקסית מאוד בהקשר הדתי וניצית מאוד בסוגיות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי. לאלה אפשר להוסיף קבוצה של עוד כ-4% מכלל המצביעים שנתנו את קולם לרע״מ, שעמדותיה בנושאים רבים, כמו ערכי משפחה, דת ומדינה, היחס ללהט״ב וכדומה, דומות מאוד לעמדות המפלגות הדתיות-חרדיות בישראל.
יש להדגיש, כי למרות שישנו כעס ציבורי גדול על ״החרדים״ בשל התנהלות קבוצות ממגזר זה במהלך משבר הקורונה (חוסר הקפדה על כללים, התנגדות פעילה להנחיות הממשלה וכדומה) – כעס שמתבטא בסקרי דעת קהל וברטוריקה ברשתות החברתיות ובזירות פוליטיות שונות – כוחם להשפיע באמצעות נציגים על התפתחויות פוליטיות לא נפגע. למעשה, ייתכן בהחלט שהמצב הקבוע של תיקו פוליטי, המקשה הן על נתניהו והן על כל יריבו להקים קואליציה, אפילו מוסיף לכוחם. יש לציין כי המפלגה שניהלה קמפיין שעיקרו מסר ״אנטי-חרדי״ (ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן) נפגעה וירדה בכוחה. אין הכרח להניח שדווקא הקמפיין הזה הוא שפגע בה, אבל העובדה שהנושא לא הלהיב בוחרים נוספים להצטרף עליה עשויה להשפיע על האסטרטגיה שינהגו מנהיגי מפלגות בעתיד ביחסם לאתגר החרדי.
בחלוקה ליהודים וערבים, בחירות 2021 הדגימו שוב הן את הקושי המהותי של ערביי ישראל לזכות בייצוג פוליטי ההולם את שיעורם באוכלוסייה, והן את הקושי המעשי להוון ייצוג זה להשפעה על מדיניות. עם זאת, הפיצול בקול הערבי בבחירות אלה עשוי להצביע על שינוי הדרגתי בגישתם של ערביי ישראל למשחק הפוליטי בישראל. מפלגת רע״מ של מנסור עבאס הודעה לקראת הבחירות שלא תפסול שותפות בקואליציה עם מפלגות אחרות, כולל מפלגות המייצגות עמדות ימין. הודעה זו מצביעה על רצון להשפיע על המערכת הפוליטית מבפנים, במסגרת מקח וממכר שמטרתו להיטיב עם ערביי ישראל ולדאוג לאינטרסים שלהם, מה שיחייב כנראה ויתור על סדר היום המוכר מן העבר של מפלגות ערביות, שנתפסו ציבורית (לעיתים בצדק ולעיתים לא בצדק) כמי שדואגות ל״אינטרס הפלשתיני״ של מי שאינם ישראלים, יותר מאשר לבוחרים הישירים שלהם.
בהקשר זה חשוב להוסיף, כי כאשר התברר שמערכת הבחירות ניפקה עוד מצב של ״תיקו״ או קרוב לזה, גם מפלגות ימין מובהקות, שיש בהם אלמנטים המתבטאים לעיתים בחריפות רבה נגד המיעוט הערבי בישראל (בעיקר ״הציונות הדתית״), החלו לדבר בקול אחר על האפשרות לשותפות עם מפלגה ערבית לצורכי הקמת קואליציה (או לפחות על אפשרות של פעולה משותפת מוגבלת בהקשר להליכי חקיקה בכנסת).
העובדה שראש ממשלה מהליכוד אינו פוסל, ואולי אפילו יחייב, שותפות פוליטית עם מפלגה ערבית – ושלפחות חלק משותפיו בימין העמוק מוכנים לשקול אפשרות כזאת, היא ללא ספק אחת מההתפתחויות המשמעותיות ביותר של מערכת הבחירות. ברור שהמערכת הפוליטית מתקדמת לקראת אפשרות כזאת בעיקר משיקולים אלקטורליים, שיש שיכנו ״ציניים״. עם זאת, אין להקל ראש בשינוי התודעתי, ובמשמעות ההרגלה של הציבור הישראלי למעורבות פעילה יותר של מפלגות וחברי כנסת ערבים בחיים הציבוריים של כלל הישראלים. התפתחות זאת צריכה להילקח בחשבון כאשר נעשה החשבון הכללי של משמעות התיקו הפוליטי, שמצד אחד מחדד לא מעט מתחים, ומדגיש פערים עמוקים בין קבוצות בחברה הישראלית, ומצד שני מאיץ תהליכים חברתיים מפתיעים שעשויים להביא לשינוי ארוך טווח לחיוב.
חלוקה חשובה נוספת היא למפלגות המבקשות לערוך רפורמה יסודית ומשמעותית במערכת המשפט הישראלית, ולהגביל את סמכותו של בית המשפט העליון, ולמפלגות המתנגדות לכך בנחרצות. בחלוקה זו ראוי לדייק ולהצביע על שלושה מחנות עיקריים: מי שרוצים רפורמה עמוקה, מי שרוצים רפורמה זהירה, ומי שמתנגדים לכל רפורמה (שאותה הם מכנים ״פגיעה במערכת המשפט״). על פי תוצאות הבחירות, למחנה הרפורמה העמוקה אין כנראה רוב בקרב הציבור, אולם בחיבור עם תומכי הרפורמות הזהירות בוודאי שיש למחנה המשותף רוב בציבור. אפשר לצפות שאם תוקם בישראל קואליציה בראשותו של נתניהו, ייעשה על ידה ניסיון לקדם רפורמות במערכת המשפט, ואלה עשויות לכלול מגוון של מהלכים, משינוי בסמכויותיו של היועץ המשפטי לממשלה, ועד הגבלת היכולת של בג״ץ לפסול חוקים של הכנסת.
לסיכום: אין ספק שהעובדה שישראל שוב התקשתה לגבש רוב קואליציוני שיספק יציבות שלטונית היא בעייתית, בלשון המעטה. השאלה אם במשא ומתן של אחר הבחירות יימצא לכך פתרון זמני שיניע את המערכת קדימה, או שמא ישראל תיגרר לבחירות חמישיות בתוך פחות משלוש שנים, עודה פתוחה. בצד החיוב ניתן להזכיר כי למרות הבעיה הפוליטית המתמשכת, ציבור הבוחרים נותר, בסך הכל, ממושמע, והבחירות התנהלו כסדרן. הדמוקרטיה הישראלית שרויה במצוקה של העדר הכרעה, אך בשלב זה מצוקה זו אינה נראית כמסכנת את מערכות השלטון העיקריות.