עם כל ההישגים המרשימים של ישראל, המדינה היהודית אינה רואה עצמה פעמים רבות כמדינת היהודים בכללם. את יהדות התפוצות היא מביאה בחשבון בדיעבד, במקרה הטוב.
החלטת האו"ם ב־1947 שיש להקים מדינה יהודית בשטחי המנדט הבריטי, לצד מדינה ערבית, והכרזתו של דוד בן־גוריון ב־1948 על הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית באותה ארץ שאליה, לפי הסיפור התנ"כי, הוביל משה את בני ישראל מן העבדות במצרים ושממנה הם הוגלו פעמיים, הן לא פחות מנס היסטורי.
אלפיים שנה היו היהודים פזורים בארבע כנפות תבל, אך גם בתקופות ממושכות של דיכוי בלתי נסבל הם לא חדלו מלחלום על שיבה למולדתם היהודית. בכל סדר פסח התפללנו, בכל התפוצות, "לשנה הבאה בירושלים", וזה קרה בימי חיינו. משפחתי ואני היינו, ועודנו, מעורבים עמוקות בחיי המדינה. אני נפעם מהאופן שבו הגשימה ישראל המודרנית את ההבטחה התנ"כית להיות ארץ זבת חלב ודבש ולהפריח את המדבר באמצעות טכנולוגיה של השקיה בטפטוף. עלייתה של ישראל כאחת המדינות המובילות בעולם בתחומי הצבא וההיי־טק מעוררת השתאות, ובכלל זה התפלת מים מלוחים מן הים התיכון והפיכתם למי שתייה.
*
כיהודי אמריקאי וכציוני ראיתי את ישראל מבעד למשקפיים של פקיד ממשל בכיר, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לארצות הברית אך בה בעת הוא מנסה למצוא דרכים לחיזוק היחסים בין ארצות הברית לישראל. בד בבד נעשיתי מודע יותר לבעיות במדיניות של הממשל הישראלי. מעולם לא הרגשתי כאילו אני נתון בניגוד עניינים. בתפקידי כיועץ בכיר של הנשיא ג'ימי קרטר למדיניות פנים הייתי הנציג הרשמי של הממשל למגעים החשאיים עם שגרירות ישראל בתהליכי השלום במזרח התיכון והסכם השלום בין ישראל למצרים, והשתתפתי בדיונים בסעיפים שעסקו באבטחת האנרגיה לארצות הברית במקרה שמצרים תקטע את אספקת הנפט הגולמי מסיני. אבל ראיתי גם עד כמה היה ראש הממשלה מנחם בגין שותף קשה למשא ומתן, אף כי אמיץ ביותר, וכמה מעט נעשה ליישום התחייבותה של ישראל, שהובטחה בשיחות בקמפ דיוויד ובהסכם השלום, ל"אוטונומיה מלאה" לפלסטינים. נוסף על אלה פיתחתי יחד עם הנשיא קרטר תוכנית אשרות מיוחדת, שהעניקה ליהודים אירנים שחיו בארצות הברית פטור מצו הגירוש שהוציא הנשיא בעקבות לקיחת בני הערובה האמריקאים משגרירותנו בטהרן. תוכנית זו אפשרה ל־50 אלף יהודים, נוצרים ובהאים להגר מאירן לארצות הברית. חלקם הגיעו בסופו של דבר לישראל.
בזמן ממשל קלינטון שוב מילאתי תפקידים הקשורים לישראל. השתתפתי בדיונים עם שר האוצר יעקב נאמן על בקשתה של ישראל להפחית בהדרגה את הסיוע הכלכלי של ארצות הברית ובתמורה להגדיל את הסיוע הביטחוני. באופן מקיף יותר, בשעה שהשגריר דניס רוס, המכהן לצידי כיו"ר שותף של המכון למדיניות העם היהודי, הוביל את ההיבטים הפוליטיים של תהליך השלום, אני הופקדתי על ההיבטים הכלכליים בתפקידיי כתת שר לענייני מסחר, תת מזכיר המדינה וסגן שר האוצר. בין 1997 ל־2000 נשאתי ונתתי פעמים רבות עם יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת, ועבדתי עם ממשלת ישראל על שיפור חייהם ופרנסתם של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. את התוצאות ראיתי במו עיניי. יוזמות אחדות שנעשו בשיתוף פעולה עם ממשלת ישראל זכו להצלחה: הפארק התעשייתי בעזה הפך לאזור לתמרוץ שיתופי פעולה עסקיים (QIZ – Qualifying Industrial Zone), שהעסיק 1,200 תושבים מקומיים, בהשגחת חייל ישראלי לא־חמוש אחד, ואף הוחל בכינון השלב השני; עשרות אלפי עובדים פלסטינים הורשו להיכנס לישראל; ונבנה נמל תעופה בעזה, מה שאִפשר ייצוא בינלאומי של סחורות פלסטיניות. וגם ראיתי את כל זה קורס עם פרוץ האינתיפאדה השנייה.
אבל דווקא עבודתי בתחום זיכרון השואה ועשיית צדק עם הקורבנות היא שהקנתה לי נקודת מבט מיוחדת על ישראל. בשנת 1968, לאחר שנת עבודה בצוות הבית הלבן של הנשיא לינדון ג'ונסון, הייתה לי פגישה משנת חיים עם ארתור מוֹרְס, שעבד בקמפיין הבחירות של סגן הנשיא יוברט האמפרי (שרץ לנשיאות מול ריצ'רד ניקסון). מורס פרסם אז את ספרו פורץ הדרך "והעולם שתק: עת ניספו שישה מיליונים" (While six million died), שתיאר כיצד הנשיא רוזוולט ואנשיו לא נקטו כל פעולה בעניין מה שהם ידעו על השמדת יהודי אירופה. הבדיחה באותם ימים הייתה שיהודים אמריקאים האמינו בשלושה דברים: "דִיס וֶלט (בגרמנית: העולם הזה), ג'נווֶלט (העולם הבא) ורוזווֶלט". הזעזוע שלי היה עמוק, והדברים שינו את חיי. בגיל 25, כאדם צעיר בתחילת דרכו, נדרתי נדר שאם אי פעם אחזיק במשרה בכירה בממשל האמריקאי, אעשה כל שביכולתי להסיר את העננה הזאת מעל ארצות הברית, שמכל בחינה אחרת הובילה באופן מפואר את המלחמה נגד גרמניה הנאצית. זה מה שהניע אותי להמליץ לנשיא קרטר על הקמת הוועדה הנשיאותית לנושא השואה, בראשות אלי ויזל, שהמליצה על הקמת מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה (United States Holocaust Memorial Museum), אשר היום, במעין סגירת מעגל, אני מכהן כיושב הראש שלו, במינויו של הנשיא ביידן. בעת ממשל קלינטון הובלתי את המשא ומתן לקבלת פיצויים בסכום של למעלה מ־8 מיליארד דולר לניצולי שואה ויורשי הקורבנות מול בנקים שווייצריים וצרפתיים, מול חברות גרמניות ואוסטריות שניהלו מחנות עבודה וכפייה, מול חברות ביטוח אירופיות ומול חברות להשבת רכוש ויצירות אמנות שנשדדו בידי הנאצים. מאז 2009 אני מוביל את המשא ומתן של ועדת התביעות היהודית מול גרמניה, בשאיפה לקבל עוד 7 מיליארד דולר למען הניצולים. גם בממשל קלינטון וגם בוועדת התביעות, ניצולי שואה ישראלים הם המוטבים העיקריים, שכן במדינה היהודית חיים יותר ניצולים מבכל מקום אחר בעולם.
אבל ההתנסות שלי בנושא השואה גם עזרה לי להבין שאילו הייתה קיימת מדינה יהודית בשנים הראשונות של המשטר הנאצי, שאליה יכלו היהודים להימלט, ממדי החורבן של שני שלישים מיהדות אירופה היו קטנים בהרבה, שהרי שעריהן של ארצות הברית ושל מדינות מערביות אחרות היו סגורים ברובם בפני פליטים יהודים. בנאום שנשא ביום השואה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, הוא אמר, במילים נוקבות, שאפילו עם מכסות ההגירה הנוקשות שהיו נהוגות בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, עדיין נותרו מיליון אשרות ללא שימוש בשל הסירוב של מחלקת המדינה להתיר ליהודים אירופיים שעמדו בתנאים להיכנס לארצות הברית. בתפקידי כיו"ר המוזיאון יצרתי קשר עם דני דיין, יו"ר יד ושם בירושלים, והתחייבתי להמשך שיתוף הפעולה בינינו.
*
עם כל ההישגים המרשימים של ישראל, המדינה היהודית אינה רואה עצמה פעמים רבות כמדינת היהודים בכללם. את יהדות התפוצות היא מביאה בחשבון בדיעבד, במקרה הטוב. לעניין זה כמה היבטים. אני תומך ללא סייג בפעולות ההגנה העצמית של ישראל מפני אויביה בכל מקום. אבל מדאיג אותי שכאשר מדובר במדיניות שלה כלפי הפלסטינים, ישראל אינה מקיימת, לעיתים קרובות מדי, את הערך היהודי והתנ"כי הדורש להתייחס לזר־הגֵר כפי שהיית מתייחס לעצמך (תוכחה שחוזרת בתנ"ך מספר פעמים רב יותר מכל תוכחה אחרת). אינני תמים בנוגע לסכנות הטרור הפלסטיני, שיש להילחם בו בתקיפות ובחוזק יד. אבל רבות מן ההגבלות המוטלות על הפלסטינים, ההשתלטות הכוחנית על אדמותיהם והקמת המאחזים – שחלקם אינם חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי – תקעו טריז בין ישראל לבין חלקים ניכרים ביהדות התפוצות, בפרט בארצות הברית, וחשפו את ישראל להאשמות שקריות ומוגזמות. כל זה דרבן את ההקמה של תנועת החרם BDS (Boycott, Divestment, and Sanctions – חרם, מניעת השקעות ועיצומים), שפעילותה בעייתית במיוחד בקמפוסים של המכללות בארצות הברית. סקרים מלמדים על תמיכה נמוכה ביותר בארגון בקרב הציבור האמריקאי (5%, לפי הסקר של מכון המחקר פּיוּ מיולי 2022) ועל רוב גדול (84%) שבקושי שמעו עליו או לא שמעו עליו כלל.
לראשונה בהיסטוריה הקצרה שלה הפכה ישראל לסוגיה מפלגתית בקרב ציבור הבוחרים האמריקאי. החדשות הטובות הן שכשלושה רבעים מן האמריקאים סבורים שהיחסים עם ישראל טובים, ודעה זו משותפת כמעט שווה בשווה לדמוקרטים או עצמאים עם נטייה דמוקרטית (74%) ולרפובליקנים או עצמאים עם נטייה רפובליקנית (76%). כשני שלישים מן האמריקאים (67%) רואים בעין טובה את העם בישראל, אולם רק 55% מהאמריקאים אוהדים את ישראל, ו־41% לא אוהדים אותה.
גישות אלה נחלקות במידה ניכרת לפי השתייכות פוליטית ולפי גיל. בשעה של־69% מבני ה־65 ומעלה האמריקאים יש דעה חיובית על ישראל, לפחות ממחצית (49%) בקרב הגילים 30–49 יש דעה כזאת ורק לארבעה מתוך עשרה (41%) מן הצעירים מתחת לגיל 30. רוב מוצק (71%) מן הרפובליקנים והעצמאים עם נטיות רפובליקניות רואים את ישראל באור חיובי, לעומת מיעוט (44%) בקרב הדמוקרטים והעצמאים עם נטיות דמוקרטיות שמרגישים כך.
אף כי ישראל עדיין נהנית בקונגרס האמריקאי מתמיכה דו־מפלגתית, הדעות השליליות בקרב הצד השמאלי־פרוגרסיבי של המפלגה צוברות תאוצה. חברת הקונגרס רשידה טליב, למשל, אמרה בנאומה בבית הנבחרים בספטמבר 2022 כי שום אדם בעל דעות מתקדמות אינו יכול לתמוך במה שהיא כינתה "ממשל האפרטהייד" של ישראל. אף שהליגה נגד השמצה וחברי קונגרס דמוקרטים רבים גינו אמירה זו, היא מעודדת למרבה הצער מתקפות דומות מצד ארגונים לזכויות אדם כגון אמנסטי אינטרנשיונל ומשמר זכויות האדם (Human Rights Watch).
ישראל אינה יכולה לשנות את עמדותיה רק בגלל ביקורות מבחוץ, אבל ככל שהיא נהיית מדינה ימנית ושמרנית יותר, כך היא נעה בכיוון המנוגד לדעות הליברליות־מתונות של רוב היהודים האמריקאים, ובייחוד הסטודנטים היהודים הליברלים במכללות, שהקמפוסים שלהן הפכו לשדה קרב של מחלוקות בנושא מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים.
בעיניי, הדבר החשוב ביותר מבחינתה של ישראל הוא להבטיח שהיא ממשיכה להיות מדינת רוב יהודי, עם ערבויות חזקות יותר לשוויון ל־20% מן האוכלוסייה שהם ערבים ישראלים ועם הקדשת מרב המאמצים הכלכליים והמדיניים שלה – באותה מידה כמו אלה המוקדשים לביטחון המדינה – לטיוב חייהם של הפלסטינים שתחת שליטתה בגדה המערבית ולשיפור היחס אליהם. פתרון שתי המדינות, שהיה יכול להביא לתוצאות הטובות ביותר, נראה בלתי סביר בעליל לנוכח הדעות הפוליטיות בישראל וההנהגה הפלסטינית החלשה והמפולגת. אבל בינתיים יש לנקוט צעדים כדי להפחית ככל האפשר את נזקי הכיבוש. האחריות לסירוב לשלום צריכה להיות מוטלת, ללא ספק, על כתפיהם של הפלסטינים, לא של ישראל. בתחילת האינתיפאדה הראשונה סעדנו אשתי פראן ואני ארוחת ערב עם יצחק ולאה רבין ואפרת ואיתמר רבינוביץ (מי שהיה לימים שגריר ישראל בארצות הברית מטעם ממשלת רבין). שאלתי אותם מדוע הפלסטינים יוצאים להפגנות אלימות. רבין, בין שאיפה לשאיפה מן הסיגריה שבידו, ענה בדרכו הלקונית אך ההחלטית: "כי הם לא רוצים שנשלוט בהם".
לכיבוש מתמשך, בלא אופק כלכלי או מדיני, יכולה להיות השפעה מְאכּלת על הערכים הדמוקרטיים של ישראל, שהם קריטיים הן לעוצמתה שלה והן לתמיכה בה בקרב הציבור האמריקאי.
השגריר סטיוארט אייזנשטט הוא יו"ר שותף של מועצת המנהלים של המכון למדיניות העם היהודי והיועץ המיוחד של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן לנושא השואה. שימש בעבר תת שר החוץ האמריקאי ושגריר ארצות הברית לאיחוד האירופי.