הציבור רוצה לקבל הזדמנות להחליף את ההנהגה. לובשי המדים יסייעו לו בכך שיסמנו לעונדי העניבות את הדרך שבה צריכים ללכת אישים רבי כוח והשפעה שכשלו.
הרמטכ״ל, הרצי הלוי, ראש השב״כ, רונן בר, אלוף פיקוד דרום, ירון פינקלמן, ראש אמ״ן, אהרון חליוה, הם פטריוטים ישראלים. בדיוק בגלל זה, ארבעתם צריכים להתפטר מתפקידם – בקרוב.
הם פטריוטים, והתפטרותם תהיה שירות פטריוטי גדול למדינתם ולעמם. הם יניחו את המפתחות וילכו, ובכך יאותתו להנהגה הפוליטית שתם זמנה. שגם היא צריכה לעשות אחד משני דברים – להתפטר, או, למצער, להעמיד את עצמה לבחירה מחדש, כדי שהציבור יחליט מי הולכים ומי נשארים. הם יניחו את המפתחות, ובכך יפסיקו לשמש כשכפ״ץ להנהגה הפוליטית, שיכולה להיתלות בזה שאף אחד עוד לא התפטר אז למה שהיא תתפטר. הם יניחו את המפתחות, ובכך יתנו את האות לציבור שעכשיו אפשר לתבוע את השינוי שכולנו המתנו לו בסבלנות עד לשוך השלב הראשון של הקרבות.
על כך שיתפטרו מתישהוא אין מחלוקת. הם כבר אמרו, או רמזו, כל אחד בדרכו, שזו כוונתם. הם כבר לקחו אחריות, כל אחד בדרכו, על המחדל הנורא של 7 באוקטובר. הציבור מביט בהם ויודע: אלה פטריוטים ישראלים. אלה גיבורים טרגיים ישראלים. הם כשלו, והתוצאה נוראה, אבל לא משום שהיו ציניקנים, או רשעים, או בטלנים. לכן, גם אחרי הכשלון הנורא, הציבור ממשיך לתת בהם אמון. 75% מהציבור היהודי, לפי הסקר האחרון של המכון למדיניות העם היהודי, נותן בהם אמון. רוב מקרב בוחרי הקואליציה ומקרב בוחרי האופוזיציה, מקרב החילונים והדתיים. רמת האמון של כל אלה במפקדי צה״ל גבוהה. הלוי, בר, פינקלמן, חליוה, היישירו אלינו מבט. הם אמרו ״כשלנו״. ואנחנו מאמינים להם. יודעים שהם ישרים ואמיצים.
להנהגה הפוליטית אנחנו מאמינים הרבה פחות. האמון בראש הממשלה בנימין נתניהו, קצת מעל שלושים אחוז. האמון בממשלת החירום, קצת מעל שלושים אחוז. פחות משליש מהציבור רוצה שהבחירות הבאות יהיו במועדן. רובו רוצה שיוקדמו – שייערכו ממש עכשיו, ואם לא עכשיו אז בסתיו, או בתחילת החורף הבא. הציבור רוצה לקבל הזדמנות להחליף את ההנהגה. לובשי המדים יסייעו לו בכך שיסמנו לעונדי העניבות את הדרך שבה צריכים ללכת אישים רבי כוח והשפעה שכשלו.
בדיוק בגלל זה, לובשי המדים צריכים להתפטר מתפקידם – בקרוב.
מי שמתנגדים להתפטרות קרובה של הקצינים הבכירים מציינים שתי סיבות עיקריות. הראשונה – לא מחליפים סוסים באמצע העלייה. השנייה – אסור להפקיר את מינוי המפקדים הבאים בידי הממשלה הנוכחית. על הראשונה נאמר: זו הייתה סיבה טובה לא להציע התפטרות של ראשי המערכת בחודשים הראשונים של המלחמה. אבל אחרי חצי שנה, אנחנו כבר לא באמצע ההסתערות בעלייה התלולה של השבועות המוקדמים. אנחנו דוהרים בגבעות, עולים ויורדים, מי יודע עוד כמה שבועות, או חודשים, או שנים. אפשר לנצל את אחד מהאוכפים (הגיאוגרפיים), ולהחליף את הרוכבים. כמובן, לא את כולם ביום אחד. זה יהיה חוסר אחריות. צריכה להיות החלפה מדורגת, בלוח זמנים סביר.
מה שמוביל לסיבה השנייה: בצה״ל יש פחות או יותר תמימות דעים ביחס לשאלה מי יהיה הרמטכ״ל הבא. שמו אייל זמיר. הוא מנכ״ל משרד הבטחון. הוא היה סגן הרמטכ״ל. הוא היה המזכיר הצבאי של נתניהו. הוא היה אלוף פיקוד הדרום. הוא יוצנח בחזרה לצה״ל כפי שגבי אשכנזי הוצנח בנסיבות דומות. או כך לפחות אומרים מי שחושבים שהם יודעים. נניח שהם צודקים. אם זה המצב, אין שום סיבה לבהלה ממי ש״הממשלה הזאת תמנה״. היא תמנה את מי שאפשר למנות. ובאופן כללי, גם אם זה לא יהיה זמיר, היא תמנה את מי שאפשר למנות. לא יוצנח תת אלוף לתפקיד הרמטכ״ל. לא יוחדר מקורב מהלשכה של נתניהו לתפקיד הרמטכ״ל. זה תפקיד חשוב מדי, גדול מדי, מכדי שהממשלה באמת תוכל להשתגע. וחוץ מזה, מותר לסמוך על שר הבטחון, יואב גלנט, שלא יאפשר לממשלה להשתגע. למה אפשר לסמוך עליו? כי הוא הוכיח כבר כמה פעמים שאפשר. הוא הוכיח כבר כמה פעמים שבעניינים מהסוג הזה הוא לא מוכן להשתגע.
ובמילים אחרות: הסיבה הראשונה התיישנה. הסיבה השנייה איננה סיבה. כלוחמים וכמפקדים יש להלוי, לבר, לפינקלמן ולחליוה תחליף. כמתפטרים, אין להם תחליף. ממילא – העברת המפתחות מהלוי לזמיר, או למישהו אחר שייבחר, אינה העברה מקצין פחות טוב לקצין יותר טוב. אין שום דרך לדעת שזמיר מתאים יותר מהלוי להיות רמטכ״ל. אין שום דרך לדעת שתחת זמיר האסון היה נמנע, או היה קטן יותר. ייתכן שהיה בדיוק אותו דבר. ייתכן שהיה גדול יותר. רק דבר אחד אנחנו יודעים: אסון בקנה מידה גדול קרה בכהונתו של הלוי, מה שמחייב מהלך של החלפת המפקד.
״איש מאיתנו לא ישכח את תרומתך לביטחון המדינה במשך עשרות שנים״, אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר לרמטכ״ל דוד אלעזר, בישיבת הממשלה, שבה הגיש את התפטרותו. ״בלב מלא כאב אנחנו נפרדים ממך. בשעות אלה, שאין קשות מהן בשביל איש כמוך, תדע כי לב כל אחד ואחד מאיתנו, איתך״. לבה של גולדה – כתב הביוגרף שלה, מירון מדזיני – ״חישב להיקרע״. כך ראוי שנרגיש גם אנחנו כשהרמטכ״ל הלוי יתפטר.
המלחמה פרצה ב-6 באוקטובר.
דדו התפטר חצי שנה לאחר מכן, בתחילת אפריל.
ראש הממשלה התפטרה שבוע אחר כך.