תַרְבּוּת

הגעגוע ככוח יהודי

שני סיפורים מקבילים המתארים את קורותיהם של שני זוגות צעירים מניו יורק – זוג סופרים יהודים אמריקאים־חילונים וזוג חרדים מקהילת סאטמר. בעקבות "הנודדים" – מחזה מרתק ויהודי לעילא

בשנים האחרונות יצא לי לכתוב, לדבר ולעסוק רבות בשאלות של זהות יהודית וישראלית. זו אולי הסיבה שאחת המחשבות הראשונות שעלו בי לאחר צפייה בהצגה ״הנודדים״ בתיאטרון גשר הייתה כי זו הצגה יהודית. ואם לדייק, יהודית אמריקאית. ואם לדייק עוד יותר, זו הצגה יהודית ולא ישראלית.

אז מה במחזה יהודי ולמה זו יהדות לא ישראלית או ״פחות״ ישראלית? לפני שאגע במהות הזו, ברוח היהודית של המחזה, יש לעבור על פני הסמלים היהודיים הרבים שעוטפים את הטקסט ואת ההצגה. שלל העטיפות היהודיות מכוונות ומכינות את הצופה אל התוכן היהודי, אל אותה מהות חמקמקה אך נוכחת, שהופכת את הנודדים למחזה מרתק, אמנותי להפליא ויהודי.

הנודדים עוסק בשני סיפורים מקבילים, המתארים את קורותיהם של שני זוגות צעירים מניו יורק. הזוג הראשון הם אייב וסופי, זוג סופרים יהודים אמריקנים, חילונים. הזוג השני הם שמולי ואסתר, חרדים מקהילת סאטמר שבניו יורק, אשר נישאים בנישואי שידוך כמקובל בקהילה. במהרה מתבררים הקשרים העמוקים בין שני הזוגות, שהופכים במידה מסוימת תמונת ראי אלה לחיי אלה. שני הזוגות חושפים שתי צורות חיים יהודיות שונות ונבדלות, אייב וסופי משקפים תמונה של ניו יורק היהודית, ואת הדימוי הרווח של האינטלקטואל האמריקאי כסופר יהודי. לעומתם, שמולי ואסתר מספקים הצצה לחיי היהודים כחרדים, בקהילה שאמנם נמצאת בניו יורק, אך החיים בה תחומים בין גדרות עתיקות המפרידות את בני הקהילה מן המרחב החיצוני שסביבם.

הנודדים הם יהודים, אך לא ישראלים. הישראלים סיימו את נדודיהם ובחרו בישיבת קבע במולדתם ההיסטורית. הישראלים קטעו, יצרו שבר של ממש בהיסטוריה היהודית של הנדודים. שבר שמתגלם בדמותה ובצביונה של מדינת ישראל, המולדת ההיסטורית והמדינה היהודית העכשווית. בין הנדודים לישיבת הקבע, מכריזה היצירה בגאון על בחירתה בנדודים. החיים כמסע אינסופי, הכמיהה אל שבירת הגבולות, חצייתם, העלמתם, וזאת בניגוד למדינת הקבע שעיקרה בגבולותיה הממשיים.

בין רעיון למדינה פיזית

הנדודים שמתארת ההצגה הם נדודים יהודיים בכמה מובנים. ראשית, נדודים פיזיים. כמו הציווי ״לך לך מארצך״ שניתן לאברהם, כך גם הדמויות בהצגה נודדות מביתן, מהקהילה שבה נולדו או מהבית שהקימו בעמל רב עם בן או בת זוג, נבחר או נכפה. הנדודים הרגשיים והנפשיים שמתאר המחזה עוסקים במסע שעוברים הגיבורים בנפשם פנימה. התהיות של אסתר לגבי הקהילה שבה היא חיה, הרצון העז לפרוץ את הגבולות שנכפים עליה כאישה יהודית חרדית. הרצון של אייב לפרוץ את גבולות הנישואין, לטשטש בין החיים הממשיים שלו כבעל וכאבא ולבין הפנטזיה הרומנטית שהוא רוקם במוחו וההתאהבות הנואשת בג׳וליה, שחקנית וכוכבת הוליוודית שהיא מושא תשוקה ישן. הגבולות של שמולי צנועים יותר, הוא נקרע בין נאמנות לקהילה ובין נאמנות לאשתו, לעצמו, לרגשות שהדחיק כה עמוק עד שאולי איבדו את הכוח, את הצליל, את היכולת להפוך למעשים ממשיים. וכך גם עבור סופי שמהססת, אך לבסוף חוצה את הגבולות ועושה מעשה שלא ניתן לגלות אותו כאן.

המחזה מאמץ תפיסה שלפיה היהדות היא סוג של געגוע, סוג של ניכור במובן של חסך עמוק ובלתי ניתן לריפוי. התפיסה הזו רווחת בחשיבה היהודית האמריקאית. ניתן לזהות הדים של הרעיון גם ביצירות של סופרים יהודים אמריקנים מדורות קודמים כמו דלמור שוורץ, סול בלו ופיליפ רות כמו גם אצל סופרים עכשוויים, ביניהם ג׳ונתן ספרן פויר וניקול קראוס. ברומן האחרון שכתב ספרן פויר, הנני, מתאר הסופר פרשת בגידה וירטואלית ומתכתב עם היבטים מחייו ובכללם הגירושין מקראוס. במקביל, עוסק הרומן במדינת ישראל ובפערים התרבותיים בין יהודי ארה״ב ויהודי ישראל. אחד מן ההבדלים הבולטים הוא השוני האמור בתפיסה של ישראל ושל היהדות.

אצל היהודים האמריקאים היהדות כרוכה בגולה או בחיים בתפוצות, החיים מחוץ לירושלים, שנתפסת יותר כרעיון מופשט ולא מקום ממשי לחיות בו. ניקול קראוס מציגה עמדה דומה ברומן האחרון שכתבה, "יער אפל", ובעיקר ברומן שקדם לו, ״בית גדול״. הרומן נסב סביב העיר ירושלים, המתוארת כזיכרון היסטורי, כציווי יהודי שעיקרו לזכור את הבית שחרב בעיר. ירושלים כמושא לערגה ולגעגועים נצחיים, כבית יהודי מופשט ולא פיזי. היהדות כמשל של ניכור.
יש שיטענו כי העמדה הרגשית והרעיונית הזו נוכחת גם ביצירות של סופרים ישראלים. במאמר של זלי גורביץ וגדעון ארן, "על המקום", עולה עמדה ישראלית מעין זו ביחס למקום, לישראל, והיא מוסברת כאמביוולנטיות מקומית ישראלית כלפי המרחב הציוני. אכן, ניתן לזהות שניות רעיונית ורגשית שכזו גם בקרב יוצרים ויצירות ישראליים, אולם במהותה זו עמדה יהודית, שמשקפת תפיסה אחרת, ולא ישראלית כלפי המקום. מובן מאליו כי כל יוצר באשר הוא יכול להזדהות עם עמדות של ניכור קיומי וכי הניכור הזה הוא כוח יצירתי כשלעצמו. עם זאת, נראה כי תפיסת היהדות כמשל של ניכור היא כוח מרכזי ביצירה ובספרות היהודית האמריקאית, כמו גם במערכת הדימויים הרווחת בקרב יהודים אמריקנים ביחס לישראל ככלל. בנוסף, נראה כי במחשבה היהודית הישראלית הנוכחית קשה כבר לזהות שניות שכזו, מורכבות רגשית ישראלית שנקרעת בין תפיסת ישראל כרעיון לעומת תפיסתה כמרחב ממשי, מדינה פיזית.

הקרקע הרגשית של הדת שלנ

ובמובנים רבים העמדה הרגשית שתיארו גורביץ וארן, וההיקרעות הזו בין ישראל כמקום ממשי לבין ישראל כרעיון וסמל בלבד, קיימת היום בעיקר בקרב יהודים אמריקנים ובולטת בספרות היהודית האמריקאית העכשווית, כדוגמת אותם רומנים של קראוס ופויר. עדות אחרת לכך בולטת בהתכתבות האמיתית שהתקיימה בין ג׳ונתן פויר ונטלי פורטמן, התכתבות שפורסמה בחלקה בניו יורק טיימס. נטלי פורטמן, יהודייה אמריקאית שהתגוררה מספר שנים בישראל, מתארת את המתח היהודי הזה, כאשר היא כותבת לג׳ונתן על היהדות ועל ישראל כגעגוע:

הבנתי עד כמה יהדות קשורה אצלי לגעגוע. להשתוקק למה שאין לך – זו אולי הסיבה שישראל היא מקום כה מורכב מבחינה רגשית ליהודים. זו מדינה שבנויה על הקרקע הרגשית של הדת שלנו שכולה געגוע למולדת שאיבדנו.

גם אנה זיגלר, כותבת המחזה, העידה כי הוא עוסק בגעגוע ובשאלה מה המקור והחוויה של רגש כמו געגוע. המילה געגוע מסמלת כאן גם ניכור, מכיוון שמדובר בגעגוע שלא ניתן להשביעו והוא יוצר זרות, אי שייכות ונדודים. הגעגוע או הניכור חקוקים בנפש הגיבורים והם הכוח שמניע את מעשיהם בהצגה. המחזה מבקש לברר את פשרו של הכוח הפנימי הזה, שהוא כמובן כוח אנושי ונפשי, אך מוצג כאן בעיקר ככוח יהודי.