מגרונו של נתניהו בקעה לה בשורת “המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס, אבל למרות הדמיון ברטוריקה, השניים נבדלים בסוגיה משמעותית – הסכסוך הישראלי־פלסטיני
“שבוע טוב לכם אזרחי ישראל. הערב אני שמח לבשר לכם בשורה גדולה”. יחד עם כל אזרחי ישראל נדרכתי גם אני להאזין לבשורה המובטחת והנה, מגרונו של בנימין נתניהו בקעה לה בשורת “המזרח התיכון החדש” של שמעון פרס.
נתניהו תיאר בנימה שאין חגיגית ממנה את הפרויקט שעליו הכריז הנשיא ביידן בכינוס ה־G20: מערכת מסילות רכבת ונתיבי סחר שיקשרו את הודו עם המזרח התיכון ואירופה – ויעברו בסעודיה, באמירויות, בירדן ובישראל. נתניהו הכתיר את הפרויקט כ”פריצת דרך” המבטיחה את שיתוף הפעולה “הגדול ביותר בהיסטוריה שלנו”, “מהלך “היסטורי” שיביא ל”השתלבות ושיתוף פעולה אזורי ועולמי, ייחודי, וחסר תקדים”, לא פחות מ”הפיכת חלום למציאות”. נתניהו הנפעם אף פסק נחרצות כי הפרויקט “ישנה את פני המזרח התיכון”.
פרס, שיום השנה השביעי ללכתו צוין לאחרונה, ודאי מחייך לו שם למעלה. לפני 30 שנה הוא פרסם את ספרו “המזרח התיכון החדש” ובו תיאר בין היתר את רשתות התחבורה שייבנו באזור, “הנחת מסילות ברזל וסלילת כבישים מהירים, שיקשרו את מדינות האזור אלו לאלו ואת האזור כולו לאפריקה ולאירופה, גם בדרך היבשה”. פרס אף מפרט בספרו את נתיבי המסילות שלדבריו יעודדו את הסחר והתיירות ויאפשרו בין היתר לנוע מישראל “לסעודיה ולמפרץ הפרסי”.
והנה, חלומותיו של פרס הולכים ומתגשמים. התהליך אומנם איטי ועתיר מהמורות, אך גם מבקריו החריפים חייבים להודות: כאשר הוא רקם את תמונת עתידו של האזור בספרו, האם תיארו לעצמם חתימת הסכמי שלום עם מדינות “הסכמי אברהם”? האם דמיינו בעיני רוחם התקדמות ממשית לקראת נורמליזציה עם סעודיה? האם נתניהו אימץ לעצמו את חזון “המזרח התיכון החדש” של פרס? לא ממש. למרות הדמיון ברטוריקה, השניים נבדלים בסוגיה משמעותית – הסכסוך הישראלי־פלסטיני. פרס ראה בפתרון הסכסוך אבן יסוד בהגשמת חזונו האזורי, וזה היה בין השיקולים המשמעותיים שעמדו ברקע ההליכה לאוסלו.
למרות הכשלת התהליך, השלכות פריצת הדרך מול הפלסטינים באוסלו מהדהדות גם כיום. כך, ההכרה הפלסטינית בישראל סללה את הדרך להסכם השלום עם ירדן והעניקה לגיטימיות למדינות ערביות נוספות לנרמל את יחסיהן עמנו. בניגוד לפרס, נתניהו מתעלם מהסוגיה הפלסטינית. הוא אינו נוקט שום יוזמה מדינית שמתווה אופק של פתרון קבע ולא רואה בהימשכות הכיבוש נטל על יכולתה של ישראל להשתלב באזור.
הגיונו של פרס היה שונה: הותרת הסכסוך ללא פתרון מוליכה את ישראל למציאות של מדינה דו־לאומית ומאיימת על יציבות מערכות היחסים שנקשרות עתה עם העולם הערבי.העמקת הכיבוש והחרפת פרצי האלימות בין ישראל והפלסטינים, בדגש על הר הבית, עלולה לפרום באחת את רקמת יחסיה של ישראל עם מדינות האזור. במוקדם או במאוחר ישראל תגלה כי עתיד השתלבותה במזרח התיכון החדש נותר תלוי בהסדר ישראלי־פלסטיני יציב המבוסס על הכרה הדדית וחלוקת הארץ. זהו היגיון אוסלו, הגיונו של שמעון פרס.