המשמעות התרבותית ליהודיותה של המדינה מאחדת, ולא מפרידה, בין קהילות יהודים בתוך הארץ וברחבי העולם, מאפשרת קשר אמיתי לאלו ולאלו למקום ומזמינה מחויבות ומעורבות של כלל הקהילות בחיי המדינה. גם למיעוטים מאפשרת הגדרה זהותית כזאת מקום לממש את זהותם ולחיות כאזרחים שווי זכויות.
כשמגיעים לישראל אורחים רמי מעלה, הם נלקחים היישר משדה התעופה אל אחד משני אתרים – הכותל המערבי או יד ושם – ומשם מתחילים את ביקורם הרשמי בישראל. שני האתרים החשובים ומלאי המשמעות הללו מסמנים שתי תפיסות, או שתי הצעות, להגדרת זהותה של מדינת ישראל: זהות דתית בכותל המערבי מכאן וזהות לאומית־ביטחונית ביד ושם מכאן. אני מבקשת להציע אלטרנטיבה נוספת: זהות תרבותית. לשם כך הייתי מזמינה את האורחים לפתוח את ביקורם בארץ בספרייה הלאומית.
הספרייה הלאומית היא אוצר היצירה של רוח העם היהודי, של תרבות בת אלפיים: כתבי יד של התנ"ך, המשנה והתלמוד וספריות הפרשנות שנבעו מלימודם, וכן אוצרות הגות וספרות – למן כתב היד של הרמב"ם ועד למחברת העברית של פרנץ קפקא והשירים של נתן אלתרמן, לאה גולדברג ונעמי שמר. תרבות עתיקה שמתחדשת בכל יום ברוח ובחומר.
זמן
זיכרון הזמן הוא ליבה של התרבות היהודית. יהודים זוכרים את רגעי העבר הגדולים בכל יום ובכל שבוע, בכל טקס ובכל סעודה. כינונה של מדינת ישראל כמימוש טוטלי של הזמן היהודי – הממלכתי והלאומי – הייתה החלטה מכוננת בעיצוב של זהות המדינה. לוח השנה של מדינת ישראל הוא עברי; מערכת החינוך הממלכתית, כמו גם המרחב הציבורי, חוגגים ומציינים את לוח החגים והמועדים היהודי. הזמן העברי – החגים והמועדים, שעות היום והלילה, יום המנוחה בשבת – כל אלו הם הקואורדינטות היסודיות המעצבות את החיים בישראל כחיים בתרבות יהודית. ישנו תואם מופלא בין הטבע בארץ ישראל לבין החגים: חודש אלול וחגי תשרי – חשבון הנפש והתפילות לגשם – מתקיימים בסתיו, בשעה שהנפש מותשת מן הקיץ הישראלי וכמהה אל היורה; חנוכה, חג האור, מכוון בדיוק לחודשי הגשם וחשכת העננים; פסח חל כשהחיטה מוכנה לקציר והפריחה מתחילה; ושבועות מסמן את הביכורים ובוא הקיץ. החיים בארץ מאפשרים סנכרון עם השירים, הפיוטים, התפילות והספרות שנוצרו במרוצת אלפי שנות היצירה היהודית, במציאות היום־יום ממש.
שפה
העברית היא לא רק שפת דיבור. פלא החייאתה של שפה עתיקה ששימשה דורות רבים שפת תפילה ושפת קודש והשבתה אל כל מרחבי החיים גם הוא מכוחות החיים הייחודיים של מדינת ישראל. כמעט בכל מילה עברית מהדהדים ביטוייה באוקטבות העתיקות של השפה: במקרא, במשנה, בפיוט, בתלמוד, במדרש, בהגות, בשירה ובסיפורת. שמותינו (דוד, מרב, אמיתי, יעל), שמות המוסדות (ממשלה, בית דין, כנסת, נשיאות) דרגות הצבא (סגן, אלוף), השירותים (חשמל, דואר), שפת הפזמונים (אני חולם על נעמי, בראשית, הנביא יחזקאל) ואפילו שמות המיסים (בלו) משיבים אל היום־יום רוח בת אלפיים, מדובבים שפתי ישנים. הקשר אל העברית הקדומה אינו תלוי בשייכות דתית; הוא מן הכוחות המאחדים את העם היהודי כולו. התחדשותה של השפה, יחד עם לימוד מקורותיה, יוצרים כבר שבעה עשורים תרבות חדשה־ישנה שמאפשרת שותפות ויצירת משמעות לקיום היהודי החדש. העברית מחברת אל המקום שבו נוצרה: שמות חלקי הארץ (הגליל, הנגב), שמות היישובים (יבנה, לוד, טבריה) והארכאולוגיה המעידה על יישוב עתיק ביסודותיו של יישוב חדש – כולם מחברים את האדם אל עמו ואל מולדתו.
החוט המשולש: הכרזת העצמאות
זהותה של מדינת ישראל בנויה משלוש המהויות הללו יחד: מקום, זמן ושפה. נוסח הכרזת העצמאות משלב ביד אמן את החוט המשולש.
הכרזת העצמאות כוננה את זהות המדינה כיהודית בנוקטה את המשמעות התרבותית של המושג "יהדות" בעקבות הוגי הציונות הרוחנית – אחד העם וחיים נחמן ביאליק. משמעות זו מאפשרת נוכחות רבת עוצמה ליהדות העברית במרחב הציבורי. המדינה היא יהודית בממדי מקום, זמן ושפה, ועם זאת היא מאפשרת חופש דת לכל אזרחיה. במדינת ישראל הזמן הוא יהודי לשומרי מצוות ולחופשיים מהן, המקום הוא ארץ האבות לוותיקים ולמי שמקרוב באו, והשפה הראשונה הרשמית הנוכחת בכול היא עברית.
המשמעות התרבותית ליהודיותה של המדינה מאחדת, ולא מפרידה, בין קהילות יהודים בתוך הארץ וברחבי העולם, מאפשרת קשר אמיתי לאלו ולאלו למקום ומזמינה מחויבות ומעורבות של כלל הקהילות בחיי המדינה. גם למיעוטים מאפשרת הגדרה זהותית כזאת מקום לממש את זהותם ולחיות כאזרחים שווי זכויות.
הכרזת העצמאות היא יצירה ספרותית שיש בה עומק וחן. היא אינה מקור משפטי, ועם זאת, כמו שלט המוצמד לדלת בית, היא מעידה על מהותו.
בשנות שירותי כחברת כנסת בכנסת ישראל הצעתי, בשיתוף עם המשפטן משה הלברטל, כמו רבים לפנינו, להעניק להכרזת העצמאות מעמד של מבוא לחוקה. כדרכם של חכמים מן המשנה והתלמוד, דווקא כאשר שבים אל מסמך עתיק אפשר לעדכן את המשמעות המתאימה לימינו אגב הבעת נאמנות לעבר. ההסתמכות על הניסוח הישן והקלסי מקנה בסיס איתן לחידוש.
כינון זהותה של המדינה כזהות תרבותית ברוח הכרזת העצמאות תמנע פירוד ואיבה ותאפשר איחוד כוחות של כל הקהילות היהודיות בארץ ובעולם לבניית מדינת לאום לעם היהודי בארץ ישראל.
ד"ר רות קלדרון היא מייסדת בית מדרש אלול ועלמא – בית לתרבות עברית, חוקרת תלמוד ואשת חינוך; חברת כנסת לשעבר.