הביטו בנתונים: יש שיראו בהם סוג של חוצפה. החרדים, שרוב גדול מהם אינם משרתים בכוחות הבטחון, אינם מסכנים את נפשם, תובעים פעולה נחרצת יותר של צה״ל.
החרדים סבורים שהתגובה רפה מדי. זה עולה מהשאלה האם צה״ל פועל ״בעוצמה חלשה מדי, בעוצמה הנכונה או בעוצמה חזקה מדי?״. זה עולה גם מהשאלה ״האם צריך או לא צריך לדעתך להכניס כוחות צבא קרקעיים לרצועת עזה?״
שתי השאלות נשאלו במסגרת סקר של מאגר מוחות עבור מטה ״עד הניצחון״. ביקשתי וקיבלתי את כל נתוני הסקר. ראיתם מה נוסח השאלה, ואני מציג לכם גם את התשובות בחלוקה על פי דתיות. עולה מהן דבר מאלף: החרדים, שאינם מגוייסים, מחזיקים בעמדה לוחמנית במיוחד. רבים מאוד מהם חושבים שצה״ל פועל בעוצמה חלשה מדי. רבים מהם חושבים שיש ״ להכניס כוחות קרקעיים בהיקף רחב ולכבוש את כול רצועת עזה״. כמה רבים? 52%. יותר ממחצית החרדים רוצים כניסה קרקעית נרחבת. בקרב החילונים, שכמובן משרתים בצה״ל בשיעור לעין ערוך יותר גבוה מאשר החרדים, 39% תומכים בכניסה קרקעית נרחבת. כלומר, הרבה פחות.
השאלה כאן כמובן איננה מי צודק. זו שאלה לניתוח של צרכים אסטרטגיים ויכולות טקטיות. השאלה היא מה זה אומר על החרדים ועל שאר החברה הישראלית. השאלה היא האם מדובר בסוג של עזות מצח – מי שלא נלחמים ממליצים על מלחמה – או שמדובר באיתות חברתי – גם אנחנו שותפים, גם אנחנו פטריוטים. לפחות שני כותבים הציעו אתמול את האפשרות של שינוי עומק בחברה החרדית שמתחולל עכשיו, בגלל המלחמה. או שאולי בגלל מה שקדם למלחמה, בתוספת הטלטלה העזה של המלחמה.
ד״ר שוקי פרידמן, שעוסק באתגר החרדי כבר שנים רבות (והוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי, שבו אני מועסק כחוקר), כתב ש״לנוכח נוראות המלחמה והתובנה שהארץ כולה יכולה להפוך חזית והיקף הכוחות המאיימים לכלותנו גדול, ברור לגמרי ש׳צבא העם׳ הוא הדרך היחידה שלנו לשרוד. היכולת להמשיך ולקיים את צבא העם, תלויה לחלוטין בגיוס רוב החרדים לצבא ולשרות במדינה. זאת משום שהרוב הישראלי המתגייס ומשרת לא יסכין עוד עם היקפים גדלים והולכים של חייבי גיוס שייפטרו ממנו פשוט כי הם חרדים. אם עד כה החרדים נאבקו באפשרות הזו ודחו אותה מכל וכל, אחרי המלחמה, אפשר לצפות ולקוות לשינוי… ההתגייסות בזמן המלחמה, ובכללה הרצון לשרת בצבא ובמסגרות כמו צבאיות מעידות על ניצני שינוי שהבשילו״.
מרב סבר כתבה דברים דומים בישראל היום: ״לו רק ישכילו גורמים רלוונטיים לקלוט את משפך העשייה שמגיע מבני ברק וממודיעין עילית, לאחר המלחמה וגם ממש כעת כאשר היא בעיצומה, נחזה במספרי שיא של גיוס חרדים לצה”ל ולשירות אזרחי. צעירים חרדים בריאים מגישים בקשות שמגיעות עד לדרגים גבוהים בצבא: תנו לנו לקחת חלק, גייסו אותנו, תנו לנו נשק, אנחנו מבינים שזהו זמן קריטי ואנו רוצים לסייע במאמץ המלחמתי״.
האמנם? קודם כל, אפשר לקוות שכן. המלחמה מרעידה את החברה הישראלית, ואפשר בהחלט לשער שמה שיהיה אחריה לא יהיה דומה למה שהיה לפניה. זה נכון למערכת הפוליטית, להסדרים חברתיים, ליחסים בין קבוצות, לדמוגרפיה, להרבה מאוד עניינים אחרים. מלחמת יום כיפור הביאה למהפך היסטורי. האינתיפאדה השנייה הולידה שינויי עומק שההשפעה שלהם ניכרת עד היום. יש סבירות לא מבוטלת שגם הלם שמחת תורה, והמלחמה שאנחנו כנראה רק בתחילתה, יובילו לתמורות משמעותיות.
כך שהפוטנציאל לשינוי קיים. האם יוביל את החרדים לגיוס, לשדה הקרב? זה קצת מוקדם לנבא. יהיו מכשולים מהותיים (נשים, כשרות, וכדומה), יהיו מחסומים פוליטיים (התנגדות מפלגות ורבנים), יעלו שאלות של צרכים, של עלות ותועלת, של הסדרים פרטניים, של בחירה מול כפייה, ועוד. הלוחמנות החרדית בסקרים אינה בהכרח עדות לרצון לשרת. היא עדות לכך שהחרדים, וזה לא חדש, אימצו עמדות ימין מובהקות, ובמקרים רבים ימינה מהימין, או הכי ימין בימין. כך ביחסם לערביי ישראל, כך ביחסם לאפשרות של הסדר עם הפלשתינים, כך כמובן גם בשאלות פנים, כמו הרפורמה המשפטית. כך שאפשר בהחלט להציע את האפשרות שמה שרואים בסקר – דחיפה לפעולה נרחבת – אינו אלא היבט נוסף של השותפות ימין-חרדים, שבמקרה הזה יש בה צד אירוני: הם דוחפים למלחמה שלא ישתתפו בה (לשם הגינות צריך לציין: גם שיעור החרדים שמתנגדים לפעולה רחבה גדול יחסית. כלומר, החרדים נמצאים בקצוות – הרוב בעד פעולה נרחבת, ומיעוט די גדול נגד פעולה).
ומצד שני יש סימנים בשטח, לא בסקרים, שאולי משהו באמת קורה. כמה מאות חרדים צעירים שמבקשים ללבוש מדים. התנדבות בהיקף נרחב. מפגשים עם חיילים בשטחי כינוס. צריך לומר: זו לא הפעם הראשונה שהחברה החרדית, שהתנדבותה, לא פחות מתורתה, היא אומנותה (וזה נאמר כשבח, לא חלילה כגנאי), כבר הוכיחה בעבר הזדהות עם צה״ל ולוחמיו ברגעי משבר. ובמילים אחרות: לאף אחד לא צריך להיות ספק שהחרדים רוצים בשלומם של החיילים, רוצים בנצחונה של ישראל, מתפללים לשלומה של ישראל. האתגר הוא לא הסנטימנט – האתגר הוא המעשה. וביחס אליו, וגם את זה צריך לומר, יש מחלוקת עקרונית, מהותית, שאף מלחמה לא תפתור: האם לימוד התורה של החרדים הוא תרומה למאמץ הבטחוני. הם סבורים שכן – באמת סבורים כך. שאר הישראלים סבורים אחרת, אם כי בדרגות משתנות. חלקם דוחים את הרעיון מכל וכל. חלקם מקבלים את הטענה שלימוד התורה הוא אחד מסודות הכוח של ישראל, אבל גם אז בדרך כלל אינם מקבלים את הצורך לשחרר את כלל החרדים משירות בצה״ל.
כך או כך, קורה דבר מעניין. סבר מציעה במאמרה ש״מלחמת העצמאות השנייה תוכל להיצרב בתולדות העם כזו שגייסה, עצמאית, את החרדים״. בעצם היא אומרת כך: המלחמה הזאת מוכיחה את כוחה של החברה האזרחית להניע מהלכים מהר יותר וטוב יותר מהממסד. כשהמדינה עוד היתה בהלם, ותפקדה בקושי, האזרחים הוכיחו יכולת אלתור גבוהה, רמת מסירות מרשימה, לכידות מרגשת. אז אולי זה הפתרון גם לאתגר החרדי. לא לחכות למדינה, לא לבנות על הכנסת, לא להתווכח בבתי משפט. פשוט לעשות. המלחמה הניעה מהלכים שלפוליטיקאים כבר אין שליטה עליהם. אפשר לקוות שתסייע להתמודד גם עם אתגר הגיוס החרדי, מעכשיו ולעתיד.