מכל הישגי הציונות, מכל ההישגים הפוליטיים, הצבאיים, הטכנולוגיים והכלכליים של מדינת ישראל, ההיסטוריה תזכור מעל לכול את ההישג התרבותי – מדינת ישראל יצרה אקלים שאִפשר לעם היהודי לכתוב פרק המשך לסיפור היהודי.
העם היהודי הוא עם הספר. ומהי היהדות? היהדות עצמה היא ספר. מדובר בספר ייחודי, לא מן הסוג שנכתב ונחתם, כי אם ספר מתפתח, שהולך ונכתב מדור לדור כך שכל דור מוסיף לספר פרק חדש וייחודי לו.
את הדימוי של היהדות כספר פיתח הרב יונתן זקס, והוא מבוסס על תרגיל מחשבתי של הפילוסוף רונלד דבורקין, שניסה להסביר מהי המשכיות תרבותית באמצעות התרגיל הדמיוני הזה: נניח שקבוצת אנשים מבקשת לכתוב יחד ספר כך שכל חבר או חברה בקבוצה יכתבו בנפרד פרק אחד בלבד. שיטת העבודה תהיה זו: לאחר שהראשון יכתוב את הפרק הראשון, יכתוב הבא אחריו את הפרק השני, ואחריו יכתוב אחֵר את הפרק השלישי, וכן הלאה.
מהו התנאי לכך שהיצירה המשותפת תהיה מוצלחת, כלומר שהקריאה בספר תהיה קולחת ושהספר יתפתח מפרק לפרק? התנאי שכך יהיה פשוט: כל אחד מהכותבים אכן יכתוב פרק המשך לפרקים הקודמים. אם מישהו יכתוב פרק בלי לקרוא את הפרקים הקודמים, הפרק החדש לא יהיה המשך של קודמיו. באותו אופן אם אחד המשתתפים יכתוב פרק שאינו אלא שכפול של הפרקים הקודמים, גם הפרק הזה לא יהיה המשך של קודמיו.
בעידן המודרני נוצרו שני כוחות שנאבקים נגד כתיבת פרק ההמשך של המסורת היהודית. בקרב הגרסאות השונות של חילוניות ישנה גרסה אחת שהיא מרדנית ורדיקלית; הגרסה הזאת מבקשת להתנתק מהפרקים הקודמים ולא להמשיך אותם. בדומה, בקרב הגרסאות השונות של דתיות ישנה גרסה אחת שהיא שמרנית וסמכותנית; הגרסה הזאת מבקשת להעתיק את הפרקים הקודמים ואפילו להסתגר בתוכם. שני הכוחות, משני כיוונים מנוגדים, מסרבים לכתוב את פרק ההמשך למסורת היהודית.
שני הכוחות הללו שרויים במדינת ישראל במעין מלחמת תרבות, והם נוטים להביע את עצמם באמצעות זהויות נבדלות. ה"שמרנים" מזדהים כיהודים ורק אז כישראלים, ואילו ה"מרדנים" רואים בעצמם ישראלים קודם שהם מזדהים כיהודים. הקרב בין היהודים והישראלים הוא קרב בין כוחות מנוגדים בעלי מכנה משותף: שניהם כאחד מסרבים לכתוב פרק חדש ועדכני למסורת היהודית.
המערכה התרבותית שבין ה"ישראלים" ל"יהודים" מעוררת הדים ומייצרת כותרות, ואף משתקפת היטב בפוליטיקה הישראלית, אבל היא אינה משקפת את המציאות התרבותית החיה והנושמת בישראל עצמה. כדי לעמוד על הייחודיות של החיים היהודיים בישראל נחוץ להשוותם לחיים היהודיים מחוץ לישראל.
עם נבחר ועם בוחר
רבנים אורתודוקסים בארצות הברית טוענים שוב ושוב שאורח חיים גדוש בטקסים דתיים הוא קיר הברזל שמגן על הזהות היהודית. על פי מחקרים של מכון המחקר פּיו (Pew), הם צודקים. מה הסיכוי שליהודי שחי בארצות הברית ואינו מבקר בקביעות בבית הכנסת או משתתף בטקסים דתיים יהיה נכד יהודי? על פי המחקרים, הסיכויים לכך נמוכים מאוד. לעומת זאת, מה הסיכוי שליהודי שחי בישראל ואשר בז לטקסים דתיים ומחרים בתי כנסת יהיה נכד יהודי? גבוהים מאוד.
בתפוצות קשה להבטיח המשכיות יהודית בלי טקסים דתיים; בישראל המשכיות יהודית מובטחת גם בלא מחויבות דתית. היה מי שהגדיר את מצב העניינים כך: היהודים בישראל הם העם הנבחר, ואילו היהודים בתפוצות הם העם הבוחר. זהותם של הישראלים נבחרה בעבורם. גם אם הם אינם רוצים אותה, אינם פועלים למענה ואינם בוחרים בה, היא נצמדת אליהם. מחוץ לישראל המצב הפוך: יהודים שאינם בוחרים ביהדות שלהם ואינם מתאמצים בשבילה, יאבדו אותה.
יהודי שחי במדינת ישראל סופג אל תוכו, שלא מרצונו ושלא מבחירתו, עושר יהודי המורכב מארבעה גורמים: שפה, אנשים, זמן, מקום.
שפה – היהודים בארץ ישראל מדברים בשפה העברית. כאבחנתו של גרשום שלום: אי־אפשר לדבר את השפה העתיקה, שפת כתבי הקודש, שפת הטקסים הקדושים, בלי שכל האסוציאציות של השפה יישפכו אל תוך הנפש והתודעה של האנשים שמדברים אותה.
אנשים – היהודים בארץ ישראל הם רוב מובהק. התוצאה היא שיהודי ישראלי מוקף ביהודים, המעגל החברתי שלו יהודי וכמעט כל החברים שלו יהודים.
זמן – הזמן בישראל הוא יהודי. רשות הרבים הישראלית חיה על פי לוח השנה העברי. המוזיקה ברדיו, הדיבורים בטלוויזיה, האיחולים ברחובות – כולם מתכתבים עם החגים ועם המועדים של העם היהודי.
מקום – היהודים בישראל חיים בארץ ישראל, היא־היא המולדת ההיסטורית של העם היהודי. בירושלים מהדהדים הנופים אירועים מהתנ"ך, בגליל מהדהדים הנופים את המשנה. גם שמות הרחובות, הכפרים והערים מזכירים לנו שכבר היינו כאן.
יהודי מודרני שחי בישראל חי בתוך זמן יהודי במרחב יהודי ובשפה יהודית והוא מוקף באנשים יהודים. ארבעת הרכיבים הללו – הזמן והמקום, השפה והאנשים – מצטרפים זה לזה ויוצרים חיים יהודיים אינטנסיביים. אין צורך להתאמץ בשבילם, ואין צורך לבחור בהם.
לעומת זאת בארצות הברית, לדוגמה, המרחב אינו יהודי, והשירים ברשות הרבים מהדהדים את החג הנוצרי המתקרב; השפה היא אנגלית, ויהודים שאינם מסתגרים בקהילתם מגלים שרוב חבריהם הטובים אינם יהודים. בהיעדר מרחב, זמן, שפה ואנשים כיצד יוכל יהודי לחוות את הזהות היהודית שלו? לשם כך הוא נדרש לעזוב את החיים הרגילים שלו וללכת לבית הכנסת, להקשיב לרב, להתפלל ולהשתתף בטקס דתי. כלומר, מחוץ לישראל היהדות מתרחשת בשעות ההפוגה מהחיים. בישראל, לעומת זאת, היהדות היא חלק מהחיים. מחוץ לישראל מתחברים ליהדות כשעוזבים את השגרה, ואילו בישראל היהדות היא חלק בלתי נפרד וטבעי מן השגרה.
הציונות שינתה לא רק את המקום של היהודים, אלא גם את חוויית החיים היהודית. הציונות יצרה את האפשרות להיות יהודים פסיביים, והיא אפשרה לחיות חיים מלאים וגדושים ביהדות בלא הצורך להתאמץ או לבחור.
פרק חדש בספר ישן
ארבעת הרכיבים הישראליים הם פסיביים, כאמור, אבל הם מציידים את נושאיהם בכל הכלים הדרושים כדי להיות יוצרים אקטיביים של תרבות יהודית. המסורת היהודית היא ספר עתיק שעודו נכתב, ובמדינת ישראל הולך ונכתב הפרק הבא שלה. קדמו לו פרק התנ"ך, פרק המשנה, פרק הגמרא ועוד שלל פרקים עמוקים שנכתבו בגלויות הרבות והשונות זו מזו. היום, בישראל הריבונית, נכתב פרק נוסף.
הפרק המעודכן כולל בתוכו מוזיקה יהודית כמו זו, לדוגמה, של אהוד בנאי, ששר על כך שהוא "עומד על גשר ההלכה / מחפש את דרך השלום". זהו שיר שכל ישראלי מבין. כולנו דוברי עברית וכולנו נתקענו לא פעם בפקק בכביש איילון מתחת לגשר ההלכה או ביציאה ממנו לדרך השלום. אבל רוב הישראלים גם מרגישים בטבעיות כיצד השורה הזאת מהדהדת רבדים עתיקים בסיפור היהודי.
בנאי מתייחס אל ההלכה כאל גשר, וכשמתייחסים אל ההלכה כאל גשר שמחבר בינינו ולא כאל חומה שמפרידה בינינו, אפשר למצוא את הדרך שמוליכה לשלום. אין מדובר בפענוח ספרותי אקדמי מורכב. כל ישראלי משכיל שמקשיב לַשיר, שומע את המילים העבריות העדכניות ומבין כיצד הן מהדהדות את חוכמת העבר ואת הרעיונות של הדוברים העתיקים של אותה השפה.
הפרק הישראלי החדש כולל בתוכו סדרות טלוויזיה כמו "היהודים באים". הסדרה היא סאטירית, וסאטירה היא ז'אנר טלוויזיוני רווח בכל העולם. אנשים באנגליה, בצרפת ובארצות הברית נהנים לשבת בערב מול הטלוויזיה ולצפות במערכונים על המנהיגים הפוליטיים והחברתיים שלהם. ההבדל הוא שהחומר שסדרת "היהודים באים" עושה פרודיה ממנו הוא לא החדשות היומיות אלא ההיסטוריה היהודית כולה. הסדרה אינה מבחינה בין היסטוריה ישראלית מודרנית לבין היסטוריה יהודית עתיקה. כל הסיפורים וכל האירועים לאורך כל תולדות העם היהודי מועמדים לטיפול סאטירי. ישראלים צופים בערב בטלוויזיה במערכונים שנושאם הוא לא רק ראש הממשלה שלהם אלא גם הרמב"ם, דוד המלך, אסתר המלכה ויהושע בן נון.
התרחשויות דומות יש גם בסרטי תעודה ישראליים, בדיונים אינטלקטואליים ציבוריים, בספרי פרוזה והגות ישראליים, במחזות מקוריים ואפילו בבדיחות. התרבות הישראלית העכשווית היא תרבות הספוגה בשכבות ההיסטוריות של המסורת היהודית, מפני שכאשר יהודים חיים יחד במקום העתיק, בשפה עתיקה ובזמן עתיק, היצירה שלהם אינה מנותקת מהסיפור היהודי. תחת זאת היא משמשת לו פרק המשך.
לחיים במדינת ישראל יש כוח; הם משנים את מי שחי בה. החיים במדינת ישראל הובילו להתמזגות של הישראליות אל תוך היהדות ושל היהדות אל תוך הישראליות. כך נוצרה זהות חדשה והיברידית: יהדות ישראלית.
יהדות ישראלית
לאורך כל תולדותיה היהדות פושטת צורה ולובשת צורה. בימי הביניים היא לבשה צורה של רציונליזם ובד בבד צורה של קבלה; במאה השמונה עשרה היא לבשה לבוש חסידי במז'יבוז' שבאוקראינה ולבוש ליטאי בווילנה. למותר לומר שהיהדות הרציונליסטית אינה אותנטית יותר מהיהדות של המקובלים או שהלמדנות של הליטאים אינה יהדות אותנטית יותר מהדבקות של החסידים. ליהדות יש מצבי צבירה אותנטיים רבים, ובישראל מתגבש לו היום מצב צבירה חדש – ישראלי. כשם שיש יהדות רציונליסטית, יהדות חסידית או יהדות ליטאית, כך נוצרת היום לנגד עינינו צורה נוספת: יהדות ישראלית.
ביהדות הזאת יש מוזיקה, ספרות, מסורתיות, טקסים והרגלים. היהדות הישראלית חיה בהווה ומהדהדת בנאמנות את העבר. חז"ל עמדו על הקִרבה הלשונית בין "בנים" ל"בונים": "אל תקרי בניך אלא בוניך" (בבלי, ברכות, סד א). הפילוסוף היהודי־גרמני פרנץ רוזנצוויג הסביר שאפשר להיות בנים של המסורת, ועם זה אפשר להיות גם בונים של המסורת. בני המסורת הם יורשים פסיביים שלה, ואילו בוני המסורת הם שותפים אקטיביים בעיצובה. אם אכן היהדות הישראלית היא צורה אותנטית של היהדות, ממש כמו שליטאיוּת וחסידוּת הן צורות אותנטיות שלה, כי אז המרחב התרבותי הישראלי הוא מרחב שהמשתתפים בו אינם רק בניהָ של המסורת כי אם גם בוניהָ.
ליהדות הישראלית אין בעלים חוקיים. היא אינה שייכת לדתיים ואינה שייכת לחילונים. שני הזרמים יוצרים אותה, ושניהם צורכים אותה. היהדות הישראלית היא אוהל זהותי גדול שחוסים בצילו דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד.
קריסת הבינריות
אחת המוסכמות הפוליטיות הרווחות ביותר היא שמדינת ישראל היא זירת התנגשות בין יהודים לישראלים. ואולם זו מוסכמה שהמציאות הישראלית עצמה הולכת וסודקת אותה. את ההבחנה הבינרית בין ישראלים ליהודים אפשר היה לעשות קודם לקום המדינה, לפני שהחיים התיכו את שתי התופעות הללו זו אל תוך זו.
התופעה ששמה "יהדות ישראלית", התופעה החיה והתוססת שמבטאת תחושות חיות של מרבית הישראלים, מערערת על הרעיון שהישראליות מנוגדת ליהדות. כמו שליטאיות היא סוג של יהדות וחסידות היא סוג של יהדות, כך גם הישראליות היא סוג של יהדות. הניסיון להנגיד ביניהן הוא כשל קונספטואלי. האם כדורסל מנוגד לספורט? האם ג'אז מנוגד למוזיקה? כדורסל אינו מנוגד לספורט אלא הוא סוג של ספורט, וג'אז אינו מנוגד למוזיקה אלא הוא סוג של מוזיקה. ובדומה לכך, הישראליות אינה מנוגדת ליהדות אלא היא סוג של יהדות. היא יהדות ישראלית.
בדיאלוג "המדינה" הבחין אפלטון שיש קשר עמוק מאוד בין מוזיקה של חברה לבין האישיות שלה. אפלטון סבר שכאשר המוזיקה משתנה, גם החברה משתנה. הוא אף טען שכאשר המוזיקה חורגת מן הדפוסים השגורים והמקובלים שלה, גם הנפש של המאזינים נהיית צייתנית פחות וכנועה פחות לחוקים. אפלטון התייחס לרעיון הזה שלו ברצינות רבה כל כך עד שקבע שבמדינה אידאלית יש להטיל מגבלות על סוג המוזיקה שהאזרחים מאזינים לה, שכן אם שינויים במוזיקה מקדימים שינויים בחברה, כי אז באמצעות שליטה במוזיקה אפשר לשלוט בתודעה של החברה.
אפשר להיעזר בתובנה של אפלטון בלי לאמץ את המסקנה שלו. במקום לשנות את המוזיקה כדי לשלוט בציבור, אפשר להתבונן במוזיקה כדי להבין את הציבור. עשרות שנים היו "מוזיקה יהודית" ו"מוזיקה ישראלית" ז'אנרים נפרדים לגמרי. המוזיקה הישראלית, ובכללה שירים של שלום חנוך ואריק איינשטיין, נשמעה אחרת לגמרי ממוזיקה יהודית, כמו זו של מרדכי בן דוד ואברהם פריד. לזמרים של המוזיקה היהודית היה מבטא יידישאי, גלותי, ואילו לזמרי המוזיקה הישראלית היה מבטא צברי, ישראלי. שני הז'אנרים נועדו לשני ציבורים שונים לחלוטין, ואף הושמעו בתחנות רדיו נפרדות: בקול ישראל ובגלי צה"ל השמיעו "מוזיקה ישראלית", ובתחנות הרדיו החרדיות השמיעו "מוזיקה יהודית".
לפני כשני עשורים חלה תפנית דרמטית. יוצרי מוזיקה ומבצעים מובילים בישראל החלו לכתוב ולהלחין, לשיר ולנגן מנגינות חדשות. ברי סחרוף ואתי אנקרי, קורין אלאל ואהוד בנאי – הם ואחרים החלו להלחין פיוטים, פסוקים ומזמורים. המבטא של הזמרים הללו הוא מבטא צברי, הם מושמעים בתחנות הרדיו הלא־חרדיות, וחתך המאזינים שלהם חוצה מגזרים. התוכן הוא פיוטים ופסוקים מן המקורות היהודיים.
לאיזו קטגוריה עלינו לשייך את הביצועים הללו – האם ל"מוזיקה יהודית" או ל"מוזיקה ישראלית"? השיר "שער הרחמים" של מאיר בנאי, "עגל הזהב" של אהוד בנאי, "חולם כמו יוסף" של חנן בן ארי ו"סדר העבודה" של ישי ריבו הם להיטי ענק. אלו השירים הכי ישראליים שיש, אבל הם גם הכי יהודיים שיש.
הסיפור של המוזיקה הישראלית הוא סיפור על שני ז'אנרים שהתמזגו והפכו לז'אנר אחד. המוזיקה היהודית והמוזיקה הישראלית הפכו ל"מוזיקה יהודית ישראלית", ואם מוזיקה היא אכן שיקוף של החברה, הרי הקיר שקרס, הקיר שהבדיל בין מוזיקה יהודית למוזיקה ישראלית, משקף את קריסת הפער שבין היהדות ובין הישראליות.
תייר מארץ רחוקה שיגיע לבקר בישראל וינסה לפענחה ולהבינה, יוכל לעשות זאת בהתבוננו דרך שני חלונות. חלון אחד הוא חלון הפוליטיקה הישראלית, והחלון האחר הוא חלון המוזיקה הישראלית. דרך כל אחד משני החלונות הללו הוא יראה ישראל אחרת. כשהוא ינסה להבין את ישראל דרך הפוליטיקה שלה, הוא יגיע למסקנה שישראל מפוצלת קשות בין "ישראלים" לבין "יהודים", אבל כשהוא יתבונן בישראל דרך המוזיקה שנוצרת בה, הוא יראה יהדות וישראליות מזוגות זו בזו. למי עליו להאמין? מהו הסיפור שמשקף טוב יותר את האמת של מדינת ישראל – האם האמת הפוליטית או שמא האמת המוזיקלית?
ובכן, לשאלה זו יש תשובה מבוססת נתונים. לפי סדרת סקרי עומק שערכו הסטטיסטיקאי קמיל פוקס והעיתונאי והחוקר שמואל רוזנר, הסינתזה החדשה בתרבות אכן משקפת נאמנה סינתזה חדשה בזהות: מיעוט מהיהודים בישראל מזדהים כ"ישראלי", מיעוט נוסף מזדהים כ"יהודי", והרוב המוחלט של היהודים בישראל מזדהים כ"יהודים ישראלים".
מכל הישגי הציונות, מכל ההישגים הפוליטיים, הצבאיים, הטכנולוגיים והכלכליים של מדינת ישראל, ההיסטוריה תזכור מעל לכול את ההישג התרבותי – מדינת ישראל יצרה אקלים שאִפשר לעם היהודי לכתוב פרק המשך לסיפור היהודי.
ד"ר מיכה גודמן הוא סופר וחוקר המחשבה היהודית.