היהדות נוזלת בין ההגדרות

אני מאוכזב מכך שלאחר ההיסטוריה הדרמטית שהובילה להקמת המדינה ושיבתנו אליה מכל קצוות העולם קמה כאן מדינה בסדר גמור, אבל עדיין לא מדינת מופת, אפילו לא שואפת לכך. כאדם כותב אני סבור שהסיפור הלא־נורמלי של העם היהודי אינו יכול להסתיים במדינה "נורמלית".

זכיתי בארצנו לבמה נכבדת, אור זרקורים והקשבה נדיבה מאוד. אני כותב בעיקר שירים וחורש את התרבות העברית לאורכה ולרוחבה, בעמוקים וברדודים. המפגשים שלי עם היופי האנושי והרעיוני של הארץ הזאת בעבר ובהווה הותירו בי שאלות מטרידות על זהות ומקום שעליהן השבתי במחשבותיי לא פעם אחת. אני בנם של יוסף (ז'וז'ו) אוזן ז"ל, שהיה מחסנאי במפעל מקומי, ושל רחל (ריימונד) אוזן שליט"א, שניהלה את משרד הקליטה בשדרות. שניהם עלו בשנות החמישים של המאה העשרים מביזרטה, עיר נמל קטנה בתוניסיה. אני בן 53 ונשוי לבת שבע, שאביה עלה מטורקיה ואימה היא דור שני לעלייה מתימן. הילדים שלנו– נעמי, הדסה, הלני ונגב – נולדו גדלים בתל אביב. מאוד שמח על ההזדמנות לסדר לעצמי בכתב את המחשבות לגבי רעיון המדינה היהודית שמבעבעות בי מילדות. התשובות שנתתי לעצמי נארגות למרקם שהוא סוג של תרשים של מה חסר כאן, במדינה היהודית היחידה בעולם.

כמה הנחות יסוד אישיות

התקשורת, התרבות והאמנות העולמית כבר מזמן נשלטות על ידי תאגידים כלכליים. טבעי שהאג'נדה שלהם תבליט את הצרכנות ואת החופש להתנייד ולרכוש. מסגרות לאומיות, שבטיות, קהילתיות, הסתדרותיות ומשפחתיות מגבילות את נכונותו של הפרט לרכוש בעודפות, מתמקחות בשמו, מחזקות את ביטחונו החברתי ומסכנות את התחושה שטופחה על ידי עולם השיווק שרכישה של מוצרים עשויה למלא בו חלל ריק. מוטב לגופים כלכליים שיהיו מולם צרכנים בודדים, מאוימים כלכלית, מקובצים בדירות קטנות בערי ענק, חסרי ביטחון ומבולבלים, מוגנים בקושי על ידי מדינות, קהילות, ארגוני עובדים ושבטים, מפורקי משפחה, דוברי שפה גלובלית ונטולי ייחוד לאומי. חופש הפרט והחלשת המסגרות הם השפה של רוח הזמן במאה האחרונה. כאשר אנו באים לחשוב מחשבה חופשית, עלינו לזכור שמופעל עלינו הכוח הרעיוני התאגידי הזה לאורך שנים ושבלי משים הפכנו, אולי, למשווקים של כמה מהמסרים הללו, אשר בשם החופש קוראים, משלל סיבות מוצדקות יותר או פחות, לפרק את המסגרות שמגינות עלינו כקבוצות, מה שעשוי להביא לכך שנעמוד מול התאגידים הגדולים של העולם כיחידים מוחלשים.

על פי ספר בראשית, היינו כבר בסיפור כזה. במגדל בבל שררה שפה אחת, וכל בני האדם התרכזו במרכז אחד במקום להתפזר ולהשפיע על כלל כדור הארץ. אלוהים לא אהב את הרעיון הגלובלי ולכן בלל את שפתם והפיץ אותם כי יצר את המין האנושי כדי שיפרה את כדור הארץ וישנה אותו כחלק מהטבע. לאט־לאט מובילה רוח הזמן מחשבה עצובה: שעל האדם דווקא לצמצם עצמו בעולם כי השפעתו מזיקה, מכחידה ומזהמת. על כן במקום לטייב את דרכנו בעולם ובמקום עבודה על המידות, עלינו להשלים עם תכונותינו המזיקות, להפחית בילודה, להתרכז בערים גדולות ולוותר על הרעיון שהשפעתנו על העולם, לטוב ולרע, גם היא חלק מן הטבע.

אלא שמול רוח התקופה והכוח האדיר של הכלכלה רצוי דווקא שנחזק ונתקן את המסגרות הישנות. אם אתמקד בעניינו המרכזי של מאמר זה, אני רוצה להדגיש משהו שפעם לא היה מוטל בספק: טוב שיש עמים. הם לרוב מגוונים ומשפרים את המרקם של החיים בעולם, ושיתופי הפעולה ביניהם מפרים ומייפים את חייהם של בני האדם.

ואולם עמים אינם נתון קבוע, וזהותם הלאומית היא תהליך של מאות ואלפי שנים. זהות לאומית אינה מוזיאון קפוא בזמן כי אם ההתנהגות של אותו לאום מול אתגריו. טוב שכל עם יעבור את התהליך הזהותי שלו ויחקור את הייחודיות שבו כדי למצוא ולמלא את תפקידו בקרב העמים; לא בבדלנות ובהסתגרות, אבל גם לא בהתכת זהותו הלאומית לזהות על־לאומית אחת.

עמים יכולים להיות מפוזרים בעולם אך בדרך כלל הם מתרכזים בארצותיהם, וטוב שכך. הארצות הן ערש תרבותם. עם זאת, טוב לעולם שחלקים מבני העמים מהגרים מארצם ושבים אליה מדי פעם. התנועה הזאת מערבבת, מחברת ועוזרת לעמים לייחד את עצמם ובה בעת להשתלב זה עם זה. הגיוון העולמי של עמים, תוצריהם ומאפייניהם טוב לכולנו, אבל דירוגם כטובים יותר או פחות מאחרים מסוכן. אין עַם טוב יותר או פחות. מוטב שיישארו בלתי מדורגים.

אם כבר יש עמים ואני מכבד את דרכם הזהותית בעולם, נחוץ שאבחן את המסגרת החוקית שבתוכה הם חיים. עולמנו מתחלק למדינות. מדינה היא מסגרת החיים של אזרחיה. לפעמים היא מאגדת את עמיה ואזרחיה ללאום אחד ומעניקה להם חלום משותף ואתוס מקרב לקיומם, ולפעמים היא משקפת את ייחודיותם.

בקרב העמים והמדינות יש דתות ואמונות. הללו מבטאות את עצמן אצל חסידיהן ומאמיניהן במעין קו רוחבי. הוא יכול להיות חוצה גבולות גאוגרפיים, הוא יכול להיות מכנה משותף לכמה עמים, והוא יכול להיות גם קו שמחלק עַם לשתי דתות, או יותר.

היהדות קשה יותר להגדרה; היא נוזלת בין ההגדרות. היהדות דומה למשפחה שחבריה חולקים רעיונות פילוסופיים, מסורת ופרקטיקה דתית מגוונת שנולדו כמענה לאירועים ולרעיונות שהשפיעו עליה במרוצת השנים. היהדות היא בעיקר כמוסת זיכרון משותפת, המבקשת להנחיל את עצמה לכל הדורות. יהדות היא שותפות הגורל היהודי; היא מקבץ אפשרויות התנהגותיות שהן מסקנה ממהלך סיפורי שנמסר מדור לדור באמצעות חגים, מסורת ולימוד, כמו משפחה הנפגשת ופותחת אלבומי תמונות של כל שנותיה וזוכרת דמויות ומאורעות שקרו לה לאורך השנים. המשפחה יכולה להיות מלוכדת או מסוכסכת, אבל לאלבומים המשפחתיים אנחנו תמיד חוזרים.

כאשר אני נדרש להגדיר "מדינה יהודית", אני מודע לבעייתיות של המושג. מדינה אינה פרט ואינה יכולה לקבל על עצמה עול תורה ומצוות או גיור או השתתפות בעץ משפחתי כזה או אחר. מדינה היא מלבוש חוקי על אזרחיה, שיכול להתאים לחייהם או ללחוץ אותם חזק מדי. המלבוש הזה יכול להיות בגד גנרי והוא יכול להיות מלבוש שנתפר במיוחד.

על פי האלבומים המשפחתיים של עם ישראל, מדינת ישראל היא נחלת אבות. יש לנו קושאן על הארץ. אברהם אבינו, מהספר של עַם הספר, רכש בכסף מלא את מערת המכפלה. רבים הקוראים את הסיפור כמוני, ומבחינתנו החזרה לארץ היא המשך נכון, מפתיע ומלבב לגורלו של היהודי הנודד.

מדינת ישראל נבנתה כמקלט לעם היהודי, מקום שכל יהודי מהעולם יכול לעלות אליו על פי חוק השבות ולהרגיש בו מוגן. כשאנחנו מדברים על מקלט לעם היהודי, אני מדמיין מבנה שכמה אחים ירשו מאב משותף, חלקם השתמשו בזכותם ועברו לגור בו וכמה מהם נשארו בבתיהם.

והינה השאלה הקשה הראשונה: האם היהודים שאינם גרים בישראל ויתרו הלכה למעשה על ירושתם? האם היהודים הישראלים שגרים במבנה, שיפצו אותו והגנו עליו בחייהם יכולים למכור אותו או לשנות את ייעודו בלי להתייעץ עם אחיהם לירושה? האם יהודים שקראו לעצמם לראשונה ישראלים לקראת קום המדינה נישלו את יהודי העולם משותפותם במקלט לעם היהודי והותירו בידיהם רק את הזכות לעבור לגור בו?

תשובתי: יש לעבוד על החיבור ליהודי העולם, ולא כעלה תאנה או משאבת כסף. עלינו לחשוב על צעדים אמיתיים ולשאול את עצמנו כיצד אנחנו גורמים למי שאינם חיים פה להרגיש שותפות ואחריות לחיים פה. אני מסכים עם העמדה שקולם של הישראלים צריך להיות בעל חשיבות גדולה יותר מקולם של יהודי התפוצות, שהרי אנחנו חיים כאן וחווים על גופנו את החדשות. אבל אני רואה בעיני רוחי רעיונות מעניינים כגון – אולי לאפשר ליהודי התפוצות להצביע בבחירות לכנסת? (נניח, חצי קול לכל יהודי מהתפוצות); אולי להקים קונגרס יהודי גדול שישתתף, בין היתר, בדמוקרטיה הישראלית כמייעץ וכמאשר של חוקים ושל שינויים דרמטיים במדינה? אולי לשלוח לכל נער ונערה יהודים שהגיעו לגיל 17 הזמנה לא־מחייבת לגיוס לצה"ל, כדי שירגישו שהם נחוצים ומוזמנים לתרום מעצמם למקלט המשותף? אולי ניזום וניקח אחריות על רשתות חינוך ישראליות בעברית במדינות שמתגוררת בהן קהילה יהודית? אולי פעילויות בר ובת מצווה בישראל?

כל זה מעלה שאלה שנייה קשה מאוד: מיהו יהודי?

ומי יהיה הסלקטור בכניסה למועדון היהודי? מי יחליט?

עַמנו, פרטיו וזרמיו, נוזלים בין ההגדרות.

בעידן שבו אנו חיים, כאשר חברות גדולות מחזיקות ברשותן פרטים אישיים מרובים על כל אדם, אין צורך, ואין סיבה, לפחד מן האיום של מאגרים גנטיים ועצי משפחה. כשאדם מחליט להתחתן, הוא יכול לבקש את אימות היהודיות של בן זוגו. יהיו שיקפידו ויהיו שיקלו. ובאשר לעלייה לארץ ישראל – על פי חוק השבות, יש להקים מועצת חכמים ופילוסופים, מכל הזרמים, שיחליטו מי נכלל. זה לא חייב להיות יהודי עם חיבור גנטי ברור או גיור מחמיר. הוא יכול להיות מישהו שחולק שותפות גורל במשך שנים, מישהו שהוא זרע ישראל, מישהו שנלחם לצידנו, מישהו שהתחבר לעם היהודי ורואה בהצטרפות ייעוד. מאחר שיהיה מאגר של גיורים וגנטיקה, כשיגיע האדם לפרקו יחליט הוא עצמו עד כמה הוא רוצה להחמיר ביהודיות של בן זוגו. מועצת חכמים שכזאת יכולה לשלוט בגובה של סף הכניסה כדי לוודא שלא ייפרץ הסכר. העם היהודי הוא כשמו – עַם; הוא אינו רעיון לשיווק; העם היהודי אינו מִשנָה דתית להפצה בקרב העמים; יש לו, ואמורים להיות בשוליו, מצטרפים מעטים בסך הכול.

עכשיו, כשנגעתי קצת ביחסים עם יהדות העולם, אני מגיע למדינה שלנו עצמה, שהיא מלבוש של זכויות וחובות לאזרחיה. לי ברור שהמלבוש הזה לא יכול להיות מלבוש גנרי. הוא צריך להיות תפור למידותיו של העם המסוים הזה, שאחרי אלפי שנים שבהן התאים עצמו לשלל משטרים, גזרות וחוקים חזר ארצה ורוצה להרגיש סוף סוף בבית. לכן חשוב שהמדינה תתנהל בנאמנות לסיפור ולחוכמה היהודית לדורותיה. החשיבה היהודית – יש בה יסודות דמוקרטיים, פלורליסטיים, יסודות של חופש ביטוי; יש בה יסודות של הגנה על המיעוט ועל דעותיו; יש בה רעיונות חברתיים ורעיונות של איכות חיים וקהילתיות. ניתן להשתמש בחוכמה היהודית ובמפגשיה עם חוכמת העמים כדי ליצור מלבוש חוקי מתאים ולא לוחץ לעם השוכן בציון. בינתיים יש לנו כאן מדינה שעקרונותיה הם שמיכת טלאים מחוררת משלל רקמות; קצת בריטי, קצת טורקי, קצת אירופי, קצת פופוליזם עכשווי.

אני מאוכזב מכך שלאחר ההיסטוריה הדרמטית שהובילה להקמת המדינה ושיבתנו אליה מכל קצוות העולם קמה כאן מדינה בסדר גמור, אבל עדיין לא מדינת מופת, אפילו לא שואפת לכך. כאדם כותב אני סבור שהסיפור הלא־נורמלי של העם היהודי אינו יכול להסתיים במדינה "נורמלית". הוא חייב להוביל למדינה מיוחדת. את המיוחדות הזאת אני מוצא קצת בתורה וקצת במשנה ובגמרא והרבה במסורת.

עכשיו אעלה בזריזות על הכתב כמה רעיונות יהודיים שעלו בדעתי. אני בטוח שיש עוד המוני רעיונות שמתאימים להתקבץ תחת קורת בנק הרעיונות היהודיים. אציין שמאחר שאיני רואה ביהדות רק דת, הרעיונות שאציג הם לאו דווקא הלכתיים. דעתי היא שאַל לנו להוביל למדינת הלכה יהודית, ובאותה מידה אַל לנו לקבל את כל ערכי המערב כערכי יסוד. יש למצוא את השילוב הנכון.

שבת, שמיטה, יובל, מעשר, פאה, חמץ ועוד…

בפשטות, לפי הבנתי, היהדות אינה אוהבת שיישארו בידיך 100%. היא לא רוצה שתעבוד 100% של הזמן, היא לא רוצה שייוותרו בידיך 100% של הכסף, היא לא רוצה שתנצל 100% מאדמת ארץ ישראל. הרעיון הוא שהקניין שלך לעולם לא יהיה שלם; יהיו ימים שתצטרך להרפות מן הבעלות עליו; חלקו יחזור לחברה ולקהילה. מדובר כאן בהרבה יותר מיום מנוחה או מלאפשר לאדמה לנוח שנה אחת. השקפת העולם הזאת קשורה בכך שרעיונות של מִקסום הם רעיונות שמובילים לניצול מוגזם של משאבים ואנשים ולהכתרת שורת הרווח כחזות הכול.

ומהי אם כן חזות הכול? כל מיני דברים: הקהילה, המשפחה, הדאגה לזולת, הערבות ההדדית, ועוד ועוד. הדרך הדתית היא לראות את רעיון השבת כנטוע ביום השבת ובמצוות הדתיות המתלוות לו. מדינה יהודית שחיים בה גם חילונים וגם אזרחים לא־יהודים אינה יכולה באמת לכפות את מצוות השבת על כל אזרחיה. אבל אפשר שהרעיון יהיה אחד מסממניה. הינה דוגמה ליישום אחר של רעיון השבת: כשתקנה מכונית בישראל, תקנה אותה מצוידת ברישיון לנסיעה שישה ימים בשבוע בלבד. אתה תחליט בעת הקנייה באיזה יום בשבוע היא תחנה. נרוויח אוויר נקי יותר וכבישים עמוסים פחות. ברור שיהודים דתיים יבחרו כנראה ביום השבת, אבל יהיו אזרחים שיבחרו ימים אחרים כדי שיוכלו לנסוע לטייל בשבת ולבקר משפחה וחברים.

אותו הדבר נכון גם לזכיינים למיניהם. אין מצב לזיכיון על 100% מהזמן; דעתנו לא צריכה להיות נוחה עם הרעיון של 24/7. ואיך יְיוּשם הרעיון הזה בקרקעות? בכל שטח המיועד לבנייה יוקצה חלק לדיור ציבורי. ובתחום החקלאות – מדינת ישראל תחזיר את אדמתה לטבע בכל שנת שמיטה, ותוקם קרן מיוחדת לחקלאים שתאפשר להם להתפרנס שנה שלמה בלי לעבד את הקרקע. בשנה הזאת השדות יחזרו להיות פתוחים לטבע, לאקלים, לחרקים, לחיות, וגם לעוברי אורח, שגם הם יוכלו ליהנות מתנובתם. בדיוק כפי שהרחובות נושמים לרווחה ביום כיפור, כך האדמה תוכל להשתחרר מאחיזת המין האנושי לשנה אחת.

הרעיונות היהודיים, אם מתבוננים בהם בהקשר רחב ולאו דווקא הלכתי, יכולים לגלות גמישות גם לאנשים לא־דתיים. לדוגמה, דעתי אינה נוחה מן הרעיון שגופים מטעם המדינה היהודית משלמים לך שכר גבוה יותר אם תעבוד ביום השבת. מדינה יהודית לא אמורה לעודד עבודה בשבת. תחת זאת היא אמורה לעודד ולאפשר מנוחה לעובדים יהודים שרוצים לנוח ביום המנוחה שלהם. האם צריך להשבית משום כך את המדינה בשבת? ממש לא! אם החברות הציבוריות יקפידו להעסיק אצלן לפחות חמישית עובדים לא־יהודים בכל המשרות, הדבר גם יהיה צודק חברתית וגם יאפשר לבטל את התשלום העודף ביום המנוחה היהודי. אם עובד יהודי יבחר לעבוד בשבת, שיבושם לו. הוא יעשה זאת בשכר של יום העבודה הרגיל שלו. התנהלות כזאת תגדיל את הסיכוי למצב שמטעמי נוחות ומשפחתיות רוב העובדים בשבת יהיו לא־יהודים, ואלה אולי יבחרו לעצמם יום מנוחה אחר, נניח שישי או ראשון, לא שבת. על פי אותו היגיון אפשר גם לסדר את התחבורה הציבורית בשבת. אולי אפילו יהיו יהודים מסורתיים שיסכימו לנסוע באוטובוס חשמלי שנהגוֹ יהיה, על פי רוב, אדם לא־יהודי.

אפשרתי כאן הצצה למחשבות שלי על המדינה היהודית. יש לי עוד… האם שלמת הבטון והמלט התקשתה? האם אין עוד מקום ליצירתיות וחשיבה חופשית? האם העתיד טמון רק בטלאים מיובאים כדי לתקן את המדינה הנורמלית שבנינו? לעניות דעתי, אנחנו מסוגלים לעבוד על דיוק המסלול לקראת מדינת מופת. לשם כך עלינו לנסח לעצמנו חזון חדש, עכשיו שאנחנו חיים בארצנו והצלחנו בבנייתה לא רע בכלל. נקווה שהחזון הזה יהפוך למציאות.

קובי אוז הוא יוצר מוזיקלי, זמר (סולן להקת טיפקס), איש תקשורת וסופר.