הנהגה חפצת חיים חייבת לפעול להרחבת המכנה המשותף בין הקבוצות השונות, אגב שימוש בשני ערכיה המרכזיים של המדינה: יהדות ודמוקרטיה. מחד גיסא, יש לפעול לחינוך לאזרחות בקרב התלמידים החרדים ברוח העיקרון של חז"ל בדבר חובת הזהירות במוראה של מלכות. אין לוותר על כך. מאידך גיסא, יש לפעול לחשיפת התלמידים בחינוך הממלכתי לתכנים הנוגעים במסורת ובתרבות היהודית.
שלושה שסעים ראשיים שוסעים את החברה הישראלית מראשיתה. אלו הם השסע הלאומי – שבמרכזו המתח בין אזרחי ישראל היהודים לבין אזרחי ישראל הערבים, שהם מיעוט לאומי; השסע הדתי בין יהודים לבין עצמם – חרדים, דתיים וחילונים – בנושאי דת ומדינה; והשסע המעמדי (או הכלכלי־חברתי) – בין אשכנזים למזרחים, בין ותיקים לעולים ובין מרכז לפריפריה.
שלושת השסעים מתוחים בין שני קצוות רבי עוצמה המסומנים על ידי שני חלקי הזהות של המדינה: "יהודית" מזה ו"דמוקרטית" מזה. לכל פרשנות אפשרית של כל אחד משני אלה השפעה רבה על כל אחד מהשסעים, אלא שהמאבק על ערכי המדינה מתורגם לסוגיות קונקרטיות סביב השסעים הנזכרים; כך למשל הכיבוש, גיוס החרדים והזכות לקיום בכבוד. וכך קורה גם בזירה הפוליטית: רוב מפלגות הכנסת בונות את מצעיהן סביב שסעים אלו.
מבט ממעוף הציפור על מדינת ישראל, ביובל עצמאותה ה־75 – בתום שלושה דורות לקיומנו הריבוני – מגלה לעינינו ממצא מעניין: בכל אחד משלושת הדורות עמד במוקד שסע אחד מתוך שלושת השסעים המוזכרים כאן. בדור הראשון היה זה השסע המעמדי, בדור השני – השסע הלאומי, ובדור השלישי – השסע הדתי.
נבחן זאת.
*
הדור הראשון לקיומנו הריבוני – 25 השנים שמאז קום המדינה ועד למלחמת יום הכיפורים באמצע שנות השבעים – התאפיין, כאמור, במתח חזק סביב השסע המעמדי. בשנים אלו קלטה מדינת ישראל עלייה מכל קצוות תבל. ההנהגה הישראלית, שאוישה ברובה המוחלט בידי יוצאי ארצות המערב (עולי אירופה וצפון אמריקה), לא העניקה הזדמנות שווה ליוצאי ארצות האסלאם, ואלה הודרו ממוקדי קבלת ההחלטות בפוליטיקה, באקדמיה ובצבא. רבים מהם נשלחו להתגורר במעברות ובמרכזי קליטה מרוחקים ואף הוסללו לעיסוקים שנחשבו נחותים בשוק התעסוקה. לצד המאבקים על הציר הדתי בדור זה, למשל מאבקי השבת הידועים, והמאבק על הציר הלאומי, שהתבטא, בין השאר, בממשל הצבאי שחל על רבים מהערבים בישראל עד 1966, התנהל מאבק מרכזי שפיצל את אזרחי המדינה על רקע קיפוחן של קבוצות אוכלוסייה, בעיקר העולים מארצות האסלאם.
הדור השני, שבין מלחמת יום הכיפורים לתום המאה הקודמת, חווה חילופי שלטון וסוף ההגמוניה של דור המייסדים. עלייתו לשלטון של מנחם בגין (1977) – שאימץ אל תוך ממשלתו, במסגרת "ברית הדחויים" (ברית שעודנה בתוקף בימינו שלנו), את בנות ובני עדות המזרח, את הדתיים ואת החרדים – בצירוף אחוזי הצבעה נמוכים בקרב האוכלוסייה הערבית, הובילו להעמקת שלטון הימין ולכניסתם של נציגי עדות המזרח והפריפריה אל מוקדי קבלת החלטות בפוליטיקה ואל מוקדי כוח נוספים בציבוריות הישראלית. הסגרגציה (מדיניות ההפרדה) שהכּתה שורשים בשנים אלו, ובכלל זה התפצלותם של החילונים, הדתיים והחרדים לאזורי מחיה נפרדים, הפחיתה את החיכוך והובילה לדעיכת המאבקים הציבוריים והפומביים בנושאי דת ומדינה.
שני העשורים האחרונים של המאה העשרים התאפיינו במתח מתמיד על הציר הלאומי. בשנות השמונים עלתה מרכזיותו של אש"ף והתעצמה ההתקוממות האלימה (אינתיפאדה) של הערבים ביהודה ושומרון, ואלה יצרו מתח בלתי פוסק בין יהודים וערבים בישראל. שנות התשעים, לעומת זאת, עמדו בצילם של הסכמי אוסלו, שתחילתם הבטחה גדולה לדו־קיום ישראלי-ערבי. ההבטחה נופצה באירועי אוקטובר 2000, שחשפו לעין כול את התהום הפעורה בין יהודים לערבים בתוך שטחי המדינה.
הדור השלישי, שתחילתו בראשית המילניום החדש וסיומו לקראת יום העצמאות ה־75, מתאפיין בירידה הדרגתית של השסע הלאומי מבמת השיח הישראלי. האוכלוסייה הערבית בישראל ממקדת את שיתוף הפעולה שלה עם הרוב הישראלי בהיבטים אזרחיים: בהשתלבות בתעסוקה בענפים מסוימים וכן בניסיונות, כושלים עד עתה, למיגור הפשיעה המשתוללת, מתוך הצנעת השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. הזמן יעשה את שלו, אומר הרוב היהודי בישראל, כשהוא מתכוון לישראליזציה של המיעוט הערבי אזרחי ישראל ולבלימת הגידול הדמוגרפי שלהם. הזמן יעשה את שלו, אומרים גם הערבים בישראל, כשהם מתכוונים לצמיחה הדמוגרפית של האוכלוסייה הערבית בשטחים הכבושים. צודקים אלו וצודקים אלו.
גם השסע המעמדי שאפיין את הדור הראשון, ובמידה מסוימת גם את העלייה של יהודי חבר המדינות בדור השני, שכך בהתמדה. לא נכון לטעון שהוא נעלם, אך ברי כי זוהרו הועם. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל במרבית שנות הדור השלישי, הרבה לדבר על "ביטול הפריפריה". כוונתו הייתה לטשטוש פערי המעמדות, להשקעה במיזמי תחבורה שיקשרו את הפריפריה למרכז ולתמיכה ב"ישראל השנייה", שהיא מוקד כוח פוליטי חשוב ביותר עבור מפלגות הימין.
בעידן הדור השלישי אנו צופים בכניסת השסע הדתי אל מרכז השיח הישראלי.
כך בפוליטיקה: כניסתו של אהוד ברק לראשות הממשלה בשנת 1999 לוותה בקריאות "רק לא ש"ס" שצעקו עשרות אלפי תומכיו בכיכר רבין ואשר ביטאו את דעת הקהל הישראלית. ארבע שנים לאחר מכן, בבחירות לכנסת ה־16, הפכה מפלגת "שינוי" בהנהגת יוסף (טומי) לפיד למפלגה השלישית בגודלה בכנסת, עם 15 נציגים, כשבמרכז מצעה ההתנגדות למפלגות החרדיות. עשור לאחר מכן, בשנת 2013, הייתה זו מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, שהפכה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת, עם 19 נציגים, שהדירו מהקואליציה את החרדים – השותפים הטבעיים – וקראו לעריכת רפורמות בסוגיות דת ומדינה. משנת 2019 ואילך היו אלה אביגדור ליברמן ומפלגתו "ישראל ביתנו" שהובילו את הקו האנטי־חרדי בכנסת, ובפרק זמן מסוים אף בממשלה.
כך גם בתחום המשפט: בדור השלישי נעזר בג"ץ במהפכה החוקתית משנות התשעים כדי להוביל שינויי עומק בחברה הישראלית, ובמרכזם הסוגיה של דחיית השירות הצבאי של תלמידי הישיבות. בשנת 1998, "שנת המעבר" מן הדור השני לדור השלישי, קבע לראשונה בג"ץ פה אחד כי שר הביטחון אינו רשאי לדחות עוד את השירות הצבאי של תלמידי הישיבות. פסיקה זו הובילה לכדור השלג המתגלגל עד ימינו: חקיקת שלושה חוקים, ששניים מהם נפסלו בידי בג"ץ, ופיזור ממשלות סביב סוגיה זו. במקרים אחרים הפחית בג"ץ מכוחם של מוסדות הדת הממלכתיים (בתי הדין הרבניים, הרבנות הראשית), ובשורה של פסיקות בנושאי דת ומדינה (כגון גיור, שבת, נישואין וגירושין) פסק באופן שכרסם בסטטוס קוו הדתי מראשית ימי המדינה.
הציונות הדתית, ראש הגשר שבין הדת והמדינה בישראל, קרועה בתוכה בין מחויבותה לממלכתיות ולמוסדות המדינה, שהם בבחינת "אתחלתא דגאולה", לבין מחויבויותיה לערכי הדת וההלכה, המבקשים לקדש את החדש. ואף שלציונות הדתית תפקיד מרכזי ומכריע במאבק זה, אַפנה כעת, בשל קוצר היריעה, את נקודת המבט למוקד המחלוקת בדור הנוכחי – המאבק בין החרדים ובין החילונים בישראל.
*
בתום תקופת הדור השלישי מתבהרת התמונה. השסע בין דתיים לחילונים, ובראשו השסע בין חרדים לחילונים, מתעצם והולך. הסגרגציה הישראלית, שתחילתה בשנות השמונים של המאה הקודמת, הפיגה במשהו את החיכוך בין הקבוצות, אך גם הפחיתה את השיח וההיכרות ביניהן. בהיעדר שיח נוצר ניכור, שהתפתח לאיבה בין הקבוצות ולדמוניזציה שלהן זו בעיני זו. חילונים, דתיים וחרדים אינם חולקים מעגלי חיים משותפים – לא במערכת החינוך הנחלקת לזרמים ולתתי־זרמים, לא בצבא ולא בשכונות המגורים. מעטים נפגשים בשוק התעסוקה. רידוד התכנים הדתיים במערכת החינוך הכללית מחד גיסא, והתכנים האזרחיים ממערכת החינוך החרדית מאידך גיסא, תרמו אף הם להיעדר מכנה משותף בין הניצים.
החרדים – מיעוט מספרי – מפצים על הגירעון באמצעות צבירת כוח פוליטי הגדול בהרבה ממשקלם האלקטורלי. המאבק סביב סוגיות דת ומדינה הולך ומחריף, ושני הצדדים אינם רואים זה את זה: החילונים אינם מקבלים את ההתנהלות החרדית על שאינה נושאת בעול הישראלי ואת דרישתה למתן את התחלנוּת המרחב הציבורי; והחרדים, מצידם, מתנגדים לחילוניות המערבית, המוחקת כל סממן דתי במרחב הציבורי, ודורשים לאפשר להם לחיות את חייהם לפי רצונם. המאבק אפוא כפול – על צביונו של המרחב הישראלי (בסוגיות כגון תחבורה ציבורית בשבת, הכנסת חמץ למוסדות ציבוריים בפסח ומעמדם של בתי הדין הרבניים) ועל זכותם של החרדים לחיות את חייהם על פי השקפתם (בסוגיות כגון חינוך, גיוס לצבא, הפרדה מגדרית וטלפונים כשרים).
הקבוצה החרדית היא רק פלח קטן בחברה הישראלית, אך היא צומחת בהתמדה. בעתיד הנראה לעין יהיו החרדים כרבע מאוכלוסיית ישראל. האם אפשר לאחות את השסע הדתי או, לכל הפחות, למתן את עוצמת האש?
שני הצדדים מחזיקים בטענות כבדות משקל. הרוב החילוני חושש מפני שינויה של המדינה, שנוסדה בדמות מייסדיה החילונים כמדינה יהודית חילונית. בה בעת כלכלנים ואנשי ביטחון המתבוננים בשינויים הגלובליים בתחומי הכלכלה והביטחון ובמגמות הדמוגרפיות בישראל מתקשים לראות כיצד תהיה המדינה מסוגלת להתקיים בעתיד הלא־רחוק בהיעדר תרומה ממשית, בעולם המעשה, מצד האוכלוסייה החרדית לבניין הארץ. בשנת 2022 הלכה לעולמה עלקא רוטמן, בתו של רבי עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא, בגיל 96. את מיטתה ליוו כאלפיים מצאצאיה, רובם ככולם חרדים אזרחי ישראל. בפן התקומה, זהו אירוע פנטסטי שאין שני לו. יהודים שאך לפני שמונים שנה נרדפו, הוכו, עונו והושפלו, שָבו לארץ ישראל, החיו שפה, הפריחו שממה, הקימו מוסדות תורה והצמיחו דורות ישרים. מן הצד השני, אלה מכפילים ללא אח ורע בעולם המערבי. "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה" (במדבר יא, יג), טען משה רבנו במדבר. "מאין לי בשר?", תוהים כלכלני האוצר.
מן העבר האחר, החרדים רואים כי מדינת ישראל הופכת לחילונית יותר. כך למשל, מספרם של אזרחי ישראל הלא־יהודים חסרי הדת גדל במהלך הדור השלישי לכחצי מיליון, שהם כ־5% מהאוכלוסייה, שיעור בעל משמעות ציבורית גדולה, ועימם גם נישואי התערובת עם יהודים. מעמדה של השבת – כתרה של היהדות – נשחק עוד ועוד בעקבות שורת פסיקות של בתי המשפט בנושא זה, וכך גם מעמדם של המוסדות הממלכתיים הדתיים. החשש מפני החילוניות מוביל את החרדים להסתגר פנימה, בתוך מובלעות מרחביות, כמאמרו של הנביא ישעיהו (כו, כ): "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם". אלא שדרישת הרוב לשילובם כמיעוט במסגרות הרוב החילוניות – בצבא, באקדמיה ובתעסוקה – מעלה חשש כבד מפני שחיקת הסממנים הדתיים בקרב בני הנוער החרדים.
לאחר 75 שנות קיום – החרדים חוששים מן החילוניוּת, והחילונים חוששים מן החרדיוּת. בהיעדר היכרות ושיח, החרדה והחששות מהדהדים בתוך החלל הפנוי ומתעצמים. כיצד ייפרץ מעגל זה? נראה כי צעד חשוב לטובת שיכוך העימות יהיה כאשר כל קבוצה תבין את החשש של הקבוצה האחרת ואת תפקידה ההיסטורי של קבוצה זו על פי תפיסת עולמה.
על ההנהגה החרדית להבין את עוצמתו של אתגר הקיום החרדי. האמירה ש"מאן דיהיב חיי, יהיב מזוני" (מי שנותן את החיים נותן אף את המזון, על פי התלמוד במסכת תענית ח, ב), עשויה להיות הכוונה לחיי הפרט, אך אינה יכולה לשמש אסטרטגיה לַכּלל. על מנהיגי הציבור החרדי לבחון את ההיתכנות של המשך אורח החיים החרדי הנוכחי בהקשר של השתלבות בתעסוקה ואת השפעתו העתידית על הפרט החרדי, על הקהילה ועל המדינה כולה. ייתכן כי לאחר שלושה דורות של ריבונות, ולאחר שקרנה של תורה הורמה כפי שלא היה מעולם בעת החדשה, בשלה העת להידרש להכנת הצעירים החרדים ליציאה לעבודה לאחר שנות לימודם בישיבה ולאחר שעיצבו את אורחות חייהם בראשית שנות נישואיהם. על ההנהגה החרדית להכיר באחריות שהיא נושאת לא רק כלפי ההיבטים הרוחניים של העם, אלא גם כלפי ההיבטים הגשמיים – הן של הפרט והן של הכלל, בקהילה ומחוצה לה. אכן, הכמות עושה איכות גם בעניין זה, ואין דינם של מתי מעט כדינם של מאות אלפים. זהו תפקידו של מנהיג: לאזן בין האידאולוגיה לפרקטיקה, בין חזון חברת הלומדים לצורכי הציבור החרדי והכלל־ישראלי.
על הציבור הישראלי הכללי ומנהיגיו להפנים את תפקידם ההיסטורי של לומדי התורה. קיומו הנצחי של העם היהודי תלוי בשמירת התורה והמצוות. מבט חטוף לעבר יהדות צפון אמריקה מנכיח זאת היטב: יהודים שאינם שומרי תורה מתקשים לשמר את יהדות משפחתם לאורך דורות. כך בעבר, וכך גם בעתיד. אכן, קיומה של מדינה ריבונית מקל על קושי זה, שכן השפה, הסמלים, התרבות וקיומו של רוב יהודי – כל אלו יש בהם כדי להנכיח את היהדות במרחב הישראלי, גם ללא שמירת המצוות. אבל, שואלים החרדים, מי יתקע לידנו שכך יהיה גם בעתיד? אכן, לדידם "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", ואף שאינם שותפים בבניין הארץ במובן הפיזי, הם רואים עצמם כנושאי הנטל של בניין האומה. אין מעמדם של לומדי התורה אפוא כמעמדו של ספורטאי מצטיין, שכן התורה היא הבסיס להצדקת קיומנו הריבוני; היא ה"קושאן" שהציג דוד בן־גוריון לוועדת פיל בשנות השלושים והיא זו שבידה לשמר את עתיד העם ואת המפעל היהודי כולו. הציונות חייבת, אם כן, להכיר במשמעותם ובחיוניותם של לומדי התורה ולאפשר להם את מרחב המחיה הנדרש לשם כך. ובהתאמה, על הציבור הכללי הישראלי לעודד לימוד תורה, מתוך הבנה שזהו צופן הקיום היהודי.
הנהגה חפצת חיים חייבת לפעול להרחבת המכנה המשותף בין הקבוצות השונות, אגב שימוש בשני ערכיה המרכזיים של המדינה: יהדות ודמוקרטיה. מחד גיסא, יש לפעול לחינוך לאזרחות בקרב התלמידים החרדים ברוח העיקרון של חז"ל בדבר חובת הזהירות במוראה של מלכות. אין לוותר על כך. מאידך גיסא, יש לפעול לחשיפת התלמידים בחינוך הממלכתי לתכנים הנוגעים במסורת ובתרבות היהודית. גם על כך אין לוותר. אלו ערכיה של מדינת ישראל, ואותם יש להנחיל לכלל ילדיה, דתיים וחילונים, בשינויים המחויבים.
אכן, שאלות רבות נותרות פתוחות גם בשלב זה. מה יעלה בגורל נטל השירות הצבאי? מהו מספר לומדי התורה הדרוש בעם ישראל? כיצד מקיימים חיים משותפים למרות תפיסות עולם נבדלות, ולעיתים אפילו מנוגדות? ועוד שאלות רבות אחרות. אלו סוגיות בעלות חשיבות מכרעת, והן מחייבות ליבון מתוך שותפות והכרה בערכו של האחר. החרדים חייבים בהכרת הטוב למדינת ישראל, שהיא־היא מחזיקת התורה הגדולה בעולם והיא שהצילתם מכליה גשמית; החילונים חייבים בהכרת הטוב לשומרי התורה, הנושאים על שכמם את נטל בניין הרוח ההיסטורית. אלו ואלו נדרשים להקשבה, לסובלנות, ובעיקר להיכרות הדדית.
*
בשנות השמונים של המאה הקודמת, נהגתי לבקר, כילד, בבית סבי רבי אליעזר זיכרמן ז"ל, בחולון. סבי היה בעל תפילה, ואני, ילד כבן תשע, עמדתי לידו ולמדתי את נוסח התפילה. בערב שבת הסמוכה ליום העצמאות תלה סבי דגל ישראל בחלון הבית הפונה לרחוב, ואני, ילד חרדי ירושלמי, שאלתי אותו לפשר התנהגותו. סבי הביט בי והשיב: "ילד צעיר, אותי המדינה הזו הצילה, ואני חייב לה הכרת הטוב. אתה תעשה מה שאתה רוצה". הדגל של סבא מתנופף בראשי כבר למעלה משלושה עשורים. יש בו הכרת הטוב, חוכמת חיים, יהדות ודמוקרטיה.
ד"ר חיים זיכרמן הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ועורך משנה באסופת מאמרים זו.