מאזן ההגירה – שהוא ההפרש בין מספר מי שיצאו לחו"ל למשך שנה ויותר לבין המספר של מי שחזרו מחו"ל אחרי שנה ומעלה – עמד ב-2009 על עודף של 4,900 יוצאים בלבד: 15,900 יוצאים לעומת כ-11 אלף חוזרים (לא כולל עולים). כלומר, מאזן ההגירה השנתי היה 0.7 מהגרים לכל אלף תושבים בישראל (לפי נתוני 2009, שפורסמו באחרונה והם העדכניים ביותר).
והנה הבשורה הטובה באמת: נתון נמוך כזה של מאזן הגירה לא נרשם כבר יותר מ-30 שנה. כאשר מנתחים את זמן שהותם בחו"ל של החוזרים בשנת 2009, מתגלה התמונה הבאה: 86% מהחוזרים שהו בחו"ל פחות מחמש שנים. כלומר, הם לא "ירדו", אלא נסעו וחזרו. נתונים אלה מיתוספים למגמת ירידה מתמשכת במאזן ההגירה, שתחילתה ב-2001.
זה אופיה העדכני של ההגירה מישראל, הגירה המורכבת מאקדמאים היוצאים ללמוד בחו"ל, שליחי חברות ממשלתיות ומסחריות הנוסעים לעבוד, אנשי עסקים ומטיילים. המשותף לכולם הוא הרצון לחיות בחו"ל במשך תקופה קצובה – ואולם רצון זה אינו עומד בסתירה לראייתם את ישראל כמרכז חייהם (חלקם אף משלמים מסים בישראל). נכון, חלק מהמהגרים עוזבים שלא על מנת לחזור. ובכל זאת, יש לשאול האם שלילת זכות ההצבעה מכלל המהגרים בגלל קבוצה קטנה של מהגרים העוזבים לצמיתות, היא מעשה מידתי.
לשני הצדדים יש אינטרס לאפשר הצבעה לישראלים השוהים בחו"ל. בעבור המהגרים מישראל, שרובם חילונים, הצבעה למוסדות הפוליטיים בישראל היא בראש ובראשונה ביטוי לזהותם הישראלית ולקשר המתמשך שלהם עם המדינה, שבה הם רואים את עתידם. בעבור מדינת ישראל, הצבעה היא מנגנון לשמירת קשר עם האזרחים בשנים הראשונות, לפני שהם מקבלים החלטות הקשורות להשתקעות בניכר.
כדי להבטיח שהמצביעים הפוטנציאלים אכן רואים בישראל את מרכז חייהם, אפשר לדרוש מהם, כתנאי להצבעה, להצהיר על כוונתם לשוב לישראל בעתיד, או להגביל את תקופת הזכאות להצבעה לארבע השנים הראשונות בלבד של השהייה בחו"ל (תנאים דומים נהוגים במדינות מערביות אחרות).
בהתקיים תנאים אלה, ההשפעה הצפויה של מצביעים מקרב המהגרים על המערכת הפוליטית תהיה קטנה. איש אינו יודע באמת למי יצביעו, וארבע שנים או פחות בחו"ל אינן צפויות לשנות דפוסי הצבעה. בה בעת מדינת ישראל תעביר למהגרים ממנה את המסר: אתם חלק מאתנו, הבית מחכה לכם.
הכתבה פורסמה במקור בעיתון "הארץ"