בשנתה ה־75 של מדינת ישראל אפשר כבר להכריז שבמרבית המחלוקות הסביבתיות בוחרות רשויות המדינה לעמוד בצד הלא־נכון של המתרס. מדוע כך הם פני הדברים; הלוא כולם נהנים מצל נופו של עץ, ואם כך איך זה שרבים כל כך מסכימים שהוא ייכרת?
רוע מול טוּב לב, אדישות מול עשייה, בּוּרוּת מול חתירה לידע. את הצמתים האלה פוגשים בכל מחלוקת סביבתית בישראל. בצד אחד של המתרס נמצאים מי שרוצים להזיק או אדישים למידת הנזק, ואילו בצד השני ניצבים מי שמנסים להגן, להסביר ולשמור.
בשנתה ה־75 של מדינת ישראל אפשר כבר להכריז שבמרבית המחלוקות הסביבתיות בוחרות רשויות המדינה לעמוד בצד הלא־נכון של המתרס. מולן, בצידו השני, ניצבת החברה האזרחית, ולידן נמצא רוב הציבור בישראל, אדיש לאובדן, לגזלה, לאסון שעל הפרק. מצב עניינים זה מקל על הרשויות לרמוס ולהרוס. שוב ושוב עולה התהייה מדוע כך הם פני הדברים; הלוא כולם נהנים מצל נופו של עץ, ואם כך איך זה שרבים כל כך מסכימים שהוא ייכרת?
רְדוּ בבעלי החיים!
התשובה לשאלה דלעיל מורכבת משילוב של מחשבה יהודית עם אתוס ציוני, שמהווים יחד את החשיבה הדומיננטית בחברה הישראלית. כבר בתיאור בריאת העולם, בפסוקים המוכרים היטב לכל יהודייה ויהודי, מופיעה העליונות האנושית על הפאונה והפלורה של העולם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ" (בראשית א, כח). כשהטקסטים המכוננים את אמונתך קוראים לך להתרבות כדי למלא את הארץ ולרדות בבעלי החיים, ברור ששמירה על מין נכחד של חרק אינה טבעית לך או ברורה מאליה.
כאשר מבקשים בכל זאת לקשור בין חשיבה יהודית לחשיבה סביבתית, רבים מזכירים את המצווה "בל תשחית", שמופיעה בספר דברים ובהמשך בניתוח מפורט בכתביו של הרמב"ם: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר. רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִיא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ, יט–כ). אבל היסוד באמירה הזאת, כפי שאפשר להיווכח גם בלי פרשנות, הוא לא דאגה לעצים חלילה, אלא לבני האדם הניזונים מהם. ולראיה, מייד אחרי הדאגה לשלומם של עצי הפרי מופיע ההיתר להשחית ולכרות עצים שאינם למאכל.
גם שנת השמיטה, שתכופות מוזכרת כחשיבה יהודית מקיימת, הדואגת למנוחת האדמה אחת לשבע שנים, לא נועדה לשמור על הטבע אלא לשמר את פוריות האדמות החקלאיות למען האדם המנצל אותן לצרכיו. למעשה, בתנ"ך, בהלכה ובמשנה לא מוזכרים רעיונות של דאגה לטבע מעצם היותו טבע; כזה שאינו קשור לאדם, כזה שאינו נתפס כמשאב בעבור בני האנוש. סתם טבע.
במאמרו "השורשים ההיסטוריים של המשבר האקולוגי שלנו" טוען ההיסטוריון האמריקאי לין וייט כי האנתרופוצנטריות (ההתמקדות באדם) של המסורות היהודית והנוצרית, זו המציבה את בני האדם מעל לטבע ותופסת את שאר צורות החיים ככפופות לו, היא שהובילה לדלדול משאבי כדור הארץ ולמצבו העגום של הטבע כיום (White, 1967).
אבל בשנת 2015 חלה תפנית מפתיעה ביחסה של הנצרות הקתולית הפורמלית לסביבה. היה זה האפיפיור פרנציסקוס בכבודו ובעצמו שבחר להקדיש אנציקליקה[1] לדאגה לסביבה. בדבריו שיבץ האפיפיור קריאה מפורשת לשמור על הסביבה. הוא כרך את המשבר הסביבתי עם מה שהוא זיהה כמשבר מוסרי, תרבותי ורוחני של המודרניות וקרא "לרפא את היחסים שלנו עם הטבע והסביבה" (The Holy Father Francis, 2015).
לצערנו, בקרב הוגי הדעות היהודים טרם קם מנהיג רוחני בסדר גודל כמו זה של האפיפיור שיקרא לשנות את יחסנו לטבע. בעוד שבמאה העשרים הייתה ההישרדות הפיזית והרוחנית של העם היהודי נתונה בסכנה ולא נותרו משאבים פיזיים ורוחניים לדאוג להישרדותו של כדור הארץ, כעת – משקמה מדינה יהודית משגשגת, החוגגת את שנתה ה־75 – בהחלט הגיעה העת שהיהדות הישראלית תעסוק גם בסביבה ותדאג לישויות הלא־אנושיות הנשגבות שחולקות איתנו בעל כורחן את הקרקע, את האוויר ואת המים. זו אינה משימה עד כדי כך מסובכת כפי שהיא נשמעת, שכן היום־יום היהודי מעוצב גם כך משורה ארוכה של חובות והימנעויות המקיפות את כל היבטי החיים. בסך הכול נדרש כוונון של החובות וההימנעויות הללו כך שיכללו גם התחשבות בסביבה – ואם לא בשביל הטבע, אז בוודאות בשבילנו בני האדם, כפי שניווכח מייד מלֶקח הבִּיצה.
כִּבשו את השממה!
בתפנית הציונית של היהדות התפתח אתוס יהודי חדש – אתוס כיבוש השממה הציוני. כילדה ישראלית במערכת החינוך הממלכתית ינקנו חבריי ואני את מיתוס החלוצים העברים בני החַיל. סבי היה אפילו אחד מהם והוזכר רבות כגיבור שאילף שממות כדי להקים בהן יישובים יהודיים. גם הוא, כמו יהודים רבים שהגיעו לכאן מרחבי העולם, נאלץ לפעול באקלים חם ולח, להתייצב נוכח טבע פראי חסר רחמים, לחיות במקום זרוע ביצות ולהתגבר על האתגרים האדירים שהביא עימו הניסיון לביית את האדמה הארצישראלית.
סיפורי העוז החלוציים מתארים את הביצות בביטויי סכנה בגלל היתושים מפיצי המחלות שחיו בהן, אך גם במילות הבטחה בשל מה שסברו שהוא אדמה חקלאית פורייה השוכנת מתחתם. הבִּיצה שהפכה למיתוס הגדול מכולן היא כמובן "בִּיצת החולה", אשר לה מוקדש פרק בפני עצמו בשיעורי ההיסטוריה של העם השוכן בציון. בפרק זה לומדים שבשנת 1951 יצא לדרך המבצע ההנדסי הגדול ביותר של המדינה הצעירה – ייבוש הבִּיצה בת 62 אלף הדונמים. התוצאה הייתה אמורה להוסיף עוד שטח חקלאי ולאפשר למים נוספים לזרום לנהר הירדן ומשם לכינרת. המאמץ השתלם, והצלחת הייבוש הפכה אפוא לסמל של ניצחון הישראלים על תוואי המזרח התיכון הקשוח.
כיום ידוע שמה שכּונה "בִּיצה" הוא בכלל מקור מים מתוקים נדיר וחשוב מאין כמוהו במערכת הטבע העולמית. בספרם "טבע שנוי במחלוקת", טוענים הסוציולוג הבריטי ג'ון אוּרי וחוקר החברה ההולנדי פיל מקנכטן שאחד מסימני ההיכר של המודרניות הוא התמורה במונח "טבע", שהיה מובן כדבר־מה בלתי ניתן לשליטה ולעיתים אף ככוח רע, למונח "סביבה", שפירושו טבע המנוהל בידי האדם ושיש לו מטרה מסוימת לתועלתו של האדם (Urry & Macnaghten, 1998). בישראל הותמר הטבע לכדי "שממה" ומקור מים מתוקים לכדי "בִּיצה".
אין עוררין על כך שכוונות המייבשים היו טובות, ובכל זאת "בִּיצת" החולה הפכה מסמל של גבורה לסמן של התפכחות סביבתית־לאומית, שכן במהרה התגלה שמה שהוכרז כניצחון הוא בעצם הפסד; הפסד של כולנו, מאחר שנזקי הייבוש התפשטו כאדוות מצפון הארץ עד לדרומה. התברר, לדוגמה, כי אדמת הכבול שבתחתית מקור המים לא הייתה מעוניינת לסור למרותם של בני האנוש ולשמש אדמת חקלאות פורייה וכי חשיפתה גרמה לחנקן לצוף ולפגוע בחקלאות ובמי השתייה. ולא זו בלבד אלא שאדמת הכבול גם נוטה לנדוד עם הרוח למקומות אחרים, קרובים ומרוחקים, שם היא מתלקחת במהירות וגורמת שרפות.
הצטרפו אלינו!
לא בכדי פרק המבוא להיסטוריה הסביבתית של ישראל נפתח בסיפור עמק החולה וכיצד קומץ אנשים – בהנהגת חוקר הטבע אמוץ זהבי ואיש הטבע עזריה אלון – הצליחו להרחיק ראות אל מעבר לדהירת הקידמה של תקופתם. באמצעים דלים הם נאבקו בתוכנית לייבוש מקור המים, סומנו כמחרבי שמחות לאומיות, וגם הובסו. אבל בינות להפסד נִבעו סדקים, ודרכם בוקעות שתי אלומות אור המאירות את הסביבה בישראל עד עצם היום הזה.
בעקבות המאבק הוקם בשנת 1953 ארגון שמירת הטבע הגדול בישראל, "החברה להגנת הטבע", שכיום חברים בו כ־65 אלף משפחות ויחידים. בהמשך הדרך הצטרפו לשורות המאבק ארגוני סביבה ואנשים טובים ומסורים נוספים. זוהי אלומת האור הראשונה. אלומת האור השנייה היא שכל שוחרי הטבע הללו אומנם הפסידו במלחמה, אבל ניצחו באחד הקרבות: חלק קטן מהאזור בכל זאת הוכרז כשמורת טבע, הראשונה בישראל.
ואולם הכרזות אנושיות מכאן ותהליכים טבעיים מכאן. הטבע באזור לא שעה להגדרתו כשמורה וחרף המאמצים לשמרו הלך ודעך. צמחים ובעלי חיים נכחדו לבלי שוב. כך, לדוגמה, נעלמה משמי ישראל ציפור דורסת חגיגית – העיטם לבן הזנב. נכחד גם עוף המים המהודר הנחשון האפריקאי. אפילו לבנון החולה, דג הקרפיון האנדמי המזוהה עם הכינרת, עזב אותנו עם ייבוש מקור המים. לצידם ירדו שאולה צמחים ובעלי חיים רבים אחרים.
בשנות התשעים של המאה הקודמת כבר היה ברור שהייבוש היה טעות והוחל בהצפה הדרגתית של אזורים מחוץ לשמורה בניסיון להחזיר את מחוגי שעון הטבע לאחור. זה עבד במידה מסוימת. ב־15 בנובמבר 2011 סייר כהרגלו בשמורת החולה פקח של רשות הטבע והגנים ולפתע הבחין בצפרדע מסוג עגולשון שחור־גחון. איזו התרגשות זו לגלות מחדש מין של בעל חיים(!) אף שהוכרז רשמית כנכחד, ואפילו נכלל ברשימה העצובה של עשרה מיני דו־חיים הנדירים ביותר בעולם.
"אם יהודים רוצים לבסס את גישתם לאקולוגיה על המקורות היהודיים, עליהם להשלים עם העובדה שהנחות מסוימות, המובנות מאליהן לשוחרי סביבה חילונים, מתנגשות עם המסורת היהודית", כתבה חוקרת היהדות האמריקאית חוה תירוש־סמואלסון במאמר שכותרתו "טבע במקורות היהודיים". "פילוסופיה ואתיקה סביבתית יהודית אינה יכולה לוותר על הבכורה של המין האנושי בסדר הבריאה. בראייה נאמנה של ההוראה היהודית, בני אדם חייבים קודם כול לאהוב ולכבד את עצמם כדי שיצליחו לאהוב ולכבד מינים אחרים. אבל אהבתם של בני האדם הולכת יד ביד עם אחריות אנושית כלפי מינים אחרים שנוצרו בידי אלוהים" (Tirosh-Samuelson, 2001, 116–117).
משפטים כגון אלה מפיחים תקווה בשוחרי הסביבה הישראלים. יהיו ההנחות אשר יהיו – לתנועת ההגנה על הטבע כולם מוזמנים להצטרף. זו תנועה מגוונת ואינקלוסיבית, מופת של חברה אזרחית יצירתית וערכית, אשר שמה את מבטחה בכל מה שנעלה ברוח האנושית – מוסר, טוב לב, יזמות, שיתוף פעולה ושאיפה למשילות טובה יותר, לכלכלה שוויונית יותר, לערים נעימות יותר ולקהילות בריאות יותר – מאפיינים שיהודים שפרשנותם לטקסטים היהודיים נדיבה יכולים בהחלט להזדהות איתם. התנועה הסביבתית הישראלית היא מקבץ של אנשים אמיצים, שאינם נוהים אחר השיח הדומיננטי ומוכנים לעמוד איתן מול כוחות גדולים מהם כמו תרבות דומיננטית, רשויות שלטון ותאגידים רבי עוצמה וכסף.
כשאני חושבת עליהם – במקום ייאוש, מתעוררת בי תקווה; במקום כעס – הכרת תודה; במקום כניעה – עשייה. כמי שמדווחת שנים רבות על הסביבה בישראל, יש לי הזכות לעמוד בצומתי המציאות המסעירים האלה ולפגוש גם את האנשים הרבים שדואגים, מגינים ועושים כל כך הרבה למען אותם עגולשונים, ציפורים, יונקים, צמחים, שטחים פתוחים וגם טבע דומם כמו מצוקים ואדמות ייחודיות לכל אזור. הם עושים זאת בדבקות מוסרית חזקה. הכוח המניע שלהם הוא הרצון לעזור לאחר האולטימטיבי, שאינו יהודי ואפילו אינו אנושי אבל בהחלט זקוק להגנה – האחר החולק איתנו הגדרה אחת יסודית: הוא אחר ישראלי.
מקורות
The Holy Father Francis (2015). Encyclical letter: "Laudato Si: On care for our common home".
Tirosh-Samuelson, Have (2001). Nature in the sources of Judaism. Daedalus Journal, 130 (4), 99–124.
Urry, John, & Phil Macnaghten (1998). Contested natures. Sage.
White, Lynn (1967). The historical roots of our ecological crisis [PDF]. Science, 155 (3767), 1203–1207.
נטע אחיטוב היא עיתונאית. תחומי העיסוק שלה הם סביבה, מדע וחברה. בעלת תואר שני בפילוסופיה סביבתית.
[1] encyclia בלטינית. בכנסייה הקתולית מדובר בטקסט כתוב המפרט את משנתו של האפיפיור.