מהי אפוא מדינה יהודית? זוהי מדינה שיש בה רוב יהודי, המעניקה למיעוטים שלה את אותו היחס שיהודי התפוצות בכל העולם דורשים לקבל. זוהי מדינה הנאמנה לחוויה ההיסטורית של יהדות הגולה, כלומר שָׂמה קץ לגלות אך גם זוכרת אותה ולומדת ממנה.
על פי המחויבות הציונית ל"נורמליות" ברצוני לטעון שאת השאלה "מהי מדינה יהודית" עלינו להציב לצד שאלות רבות אחרות: מהי מדינה צרפתית? מדינה יפנית? נורווגית? ניגרית? אוקראינית? מצרית? אמריקאית? וכן הלאה עד שנגיע ל־180 מדינות בקירוב. לכל השאלות הללו תשובות מורכבות, שונות אבל לא לגמרי שונות, ואין סיבה להתייחס לשאלה שלנו כאילו היא מיוחדת. ודאי, יש לנו מורכבויות משלנו. אחת מהן היא שם התואר "יהודית", המתאר גם עַם וגם דת ומזמין בלבול: האם המדינה שאנחנו מדברים עליה היא מדינה לאומית או מדינה דתית? ואפילו כאן אפשר למצוא נקודות דמיון: האנגלים והאנגליקנים קרובים, וכך גם היוונים והיוונים־אורתודוקסים. אבל מהתבוננות בחברה הבינלאומית עולה כי לרוב העמים יש שֵם מסוים ולדת שלהם שֵם אחר, והמדינה לוקחת את שמה ואת צביונה המדיני משמו של העם. כך ששוב, לצורך הנורמליות, המילה "יהודית" בצירוף "מדינה יהודית" מתייחסת לעם ולא לדת. היחס בין השניים, בין יהודי ליהודית, בין עַם לאמונה, צריך להיות בדיוק כמו היחס בין הנורווגים ללותרני, בין המצרים למוסלמי או בין האמריקאים לנוצרי.
ישראל היא אפוא, נאמר בזהירות המתבקשת, "מדינתו של העם היהודי". והיות שרבים מבני העם היהודי אינם דתיים, והיות שמי שכן דתיים נחלקים לכמה זרמים מובחנים, היחס בין המדינה לדת הוא, כמו שנהוג לומר, "פתוח לפרשנות"; עניין לדיון ולהחלטה ברמה הפוליטית. אך קודם שנדבר על הפוליטיקה של הדת, צריך שנדבר על הפוליטיקה של העמיות. איך ישראל יכולה להיות "המדינה של העם היהודי" כאשר יהודים כמוני, שהם חברים בעם אבל חיים בגולה, אינם אזרחי המדינה ואינם יכולים להצביע בה בבחירות? לא רק שהדת והמדינה אינן כרוכות זו בזו; גם העם והמדינה אינם כרוכים זה בזה – מצב שקיים גם במדינות אחרות עִם תפוצות נרחבות, כגון ארמניה, לבנון ואוקראינה. יש בקרב יהודי התפוצות אנשים שנאמנים למדינה היהודית (אם כי לא באותו אופן המצופה מאזרחים), אבל מספר גדול בהרבה נאמנים למדינות שהם חיים בהן, שהם אזרחים בהן ושלא אחת הם מעורבים בפוליטיקה המקומית שלהן באופן פעיל.
המדינה היהודית, לעומת זאת, נאמנה ליהדות התפוצות, וזה אולי הביטוי החשוב ביותר לכך שהיא מדינה יהודית. היא הגוף החיוני, הגוף היחיד בעל כוח ריבוני, שדואג ליהודים ומחלץ אותם מצרה בכל מקום בעולם. יותר משזו המדינה של העם היהודי, זו מדינה בשביל העם היהודי. גם כאן יועילו השוואות: צרפת אינה מדינתו של העם הצרפתי; הקוויבקים הצרפתים אינם חלק ממנה. אבל כששארל דה גול ביקר במונטריאול וקרא Vive Quebec libre! (תחי קוויבק החופשית!), הוא פעל למען העם הצרפתי, או לפחות למען ציבור דוברי הצרפתית. הוא סבר שזה תפקידו כנשיא צרפת (אנשים רבים, קנדים וצרפתים כאחד, חלקו על כך). מנהיג ישראלי שמוקיע את האנטישמיות בתחומיה של מדינה אחרת וקורא לאותה מדינה לעשות משהו בנדון מתנהג באופן דומה, אם כי מן הסתם הולם יותר. חוק השבוּת הוא אולי המימוש הבולט ביותר של פעולתה של המדינה למען היהודים, אבל קליטת אנשים לתוכה היא לא הפעולה היחידה שהמדינה יכולה וצריכה לנקוט; בשביל רבים מיהודי התפוצות, ה"שיבה" היא בבחינת מוצא אחרון.
*
השלב הנוכחי בהיסטוריה היהודית מתאפיין בשתי תבניות פוליטיות: (1) ריבונות מדינית עִם אזרחות דמוקרטית במזרח התיכון; (2) זכויות שוות עם אזרחות דמוקרטית בתפוצות (ברובן). כל אחת מהתבניות מייצגת באופן מסוים את המשך ההיסטוריה היהודית, אבל בדרכים שונות מאוד. יהודי התפוצות שזכו לשוויון זכויות ממשיכים את ההיסטוריה של יהדות הגולה, אך ללא התארגנות תאגידית: היהודים אינם יכולים עוד לקיים אוטונומיה או ממשל עצמי; הם אזרחים במדינות דמוקרטיות שבהן הם מיעוט קטן. מדינת ישראל היא המשך הממשל העצמי היהודי, אבל בלי ההומוגניות, בלי הצביון הכל־יהודי של קהילות הגולה. המדינה היהודית כוללת אוכלוסייה גדולה של מיעוטים לא־יהודים, והיא אחראית לרווחתם של יהודים ולא־יהודים כאחד: היא המדינה של ובשביל כל הנשים והגברים המצביעים בבחירות שלה.
בממלכות העבריות של ימי התנ"ך ובממלכת החשמונאים שלאחר מכן היו בוודאי גם לא־יהודים, קרי אנשים שמוצאם לא משבטי ישראל, אבל באותם ימים טרם התפתח המושג של אחריות המדינה. מאוחר יותר, בגולה, לא היו בקהילות היהודיות אנשים לא־יהודים וממילא לא היה צורך לדאוג לרווחתם. במשך כאלפיים שנה יהודים לא נמצאו בעמדה שהיה עליהם לקבל החלטות הנוגעות לחייהם ולרווחתם של לא־יהודים. תחת זאת, לא־יהודים קיבלו החלטות הרות גורל בנוגע לחייהם ולרווחתם של היהודים. במובן זה מצבה המדינתי של ישראל מייצג היפוך של ממש באופייה הפוליטי של ההיסטוריה היהודית. אלא שההיפוך הזה איננו פשוט, שכן בדמוקרטיה האזרחים מקבלים יחד החלטות בנוגע לחייהם ולרווחתם המשותפים. אבל קיומו של רוב יהודי המחויב למדינת לאום יהודית שיש בה אזרחים לא־יהודים – זה מצב חדש לחלוטין.
חדש לחלוטין בהיסטוריה היהודית, אבל לא חדש לחלוטין: העולם מלא מדינות לאום עם אוכלוסיות מיעוטים, ואנחנו שופטים את אותן מדינות לאום, בין השאר, על פי איכות החיים של המיעוטים. בכל הקשור ליהודי התפוצות, זה חלק מרכזי בשיפוט שלנו. אנחנו שואלים: האם החברים בקהילות המיעוט (כמונו) מקבלים את כל הזכויות שנלוות לאזרחות? האם הם חופשיים מדיכוי ומאפליה? אלה הן בעיניי שאלות יהודיות, או לפחות שאלות של גולה יהודית, וכרגע, במדינה היהודית, הן אינן מקבלות תשובות יהודיות. אבל בהכרזת העצמאות ובחוקי היסוד שלה ישראל כן מחויבת לתשובות יהודיות, הווה אומר לשוויון מלא, וכאשר היא מתייחסת, או מתכוונת להתייחס, למיעוטים שלה באופן שהמיעוטים היהודים בתפוצות דורשים שיתייחסו אליהם, מוטב שתיקרא מדינתו של העם היהודי, שכן אז התנהגותה תעלה בקנה אחד עם השאיפות של יהדות העולם.
*
יחס שוויוני הוא חובתו של הרוב הלאומי בכל מדינת לאום. זוהי חובה יהודית רק כל עוד יש רוב יהודי במדינת ישראל – רוב של יהודים המעצבים את החיים במדינה, יחד עם שאר האזרחים, באמצעות שיח דמוקרטי וקבלת החלטות דמוקרטית. בלי הרוב, ללא הסמכות והלגיטימציה המתלוות לשלטון הרוב בדמוקרטיה, אין מדינה יהודית אלא רק סוג של קהילת גלות שהתמקמה איכשהו במולדת העתיקה. האם פירוש הדבר שהדמוקרטיה קודמת ליהדות? ניסוח השאלה בעייתי. רוב יהודי הוא אכן דרישה פורמלית לממלכתיות יהודית. אולם החזון הציוני לא היה עניין של דמוגרפיה בלבד; הוא כלל עַם חופשי במרחב משלו, שעוסק לא רק בהגדרה עצמית מדינית, אלא גם ביצירה תרבותית, אינטלקטואלית, אמנותית ודתית. ומכיוון שהעם היהודי הוא רב־פָּנים ביותר, הגדרה עצמית ויצירתיות מתאפשרות אך ורק בקהילה מדינית חופשית ודמוקרטית. כל הגבלה על החופש הדמוקרטי תמנע למעשה ממלכתיות יהודית. שערו בנפשכם שהמדינה הייתה כופה את דיני ההלכה – או־אז היא כבר לא הייתה מדינה יהודית. היה צורך בהוספת שם תואר: מדינה יהודית אורתודוקסית, מה שהיה מדיר חלקים גדולים מן העם היהודי.
לחלופין, דמיינו מצב של "ישראל רבתי", כפי שהיא עשויה להיות יום אחד אם ההיגיון של הכיבוש יגבר על ההיגיון של ההפרדה. מיעוט יהודי שולט ברוב לא־יהודי. זאת לא תהיה מדינה יהודית; גם כאן יידרש שם תואר נוסף. זו תהיה מדינה יהודית אוטוריטרית, והיא תאבד חיש מהר את הייחוד היהודי שלה. מדינות אוטוריטריות דומות מאוד זו לזו: חוקים מדכאים ומפלים, בית משפט צייתן, משטרה אכזרית, בתי כלא גדושים, מתנגדי משטר נרדפים, מפלגות ותנועות המוּצאות אל מחוץ לחוק. הציונות לא תיוושע אם המשטרה החשאית תהיה דוברת עברית.
אני יודע שסופרים ואמנים עבדו ושגשגו במדינות פאודליות, מונרכיסטיות ואוליגרכיות ובתקופות שלא הייתה בהן דמוקרטיה, שמסתכמות מן הסתם ברוב שנותיה של ההיסטוריה האנושית. אני יודע שפילוסופים ורבנים יהודים כתבו חיבורים ופרשנויות וקיימו את המסורת במסגרת החוק אפילו כאשר הוטלו הגבלות קיצוניות על אורח החיים היהודי. אבל מה שהציונות ראתה בעיני רוחה היה גדול מזה ושונה מזה: פריחה מדינית ותרבותית מלאה, שבה כל גוון של דעה, כל רעיון אפיקורסי, כל פנטזיה מיסטית, כל נטייה אמנותית, כל אסכולה ספרותית, כל מיזם אידאולוגי – כולם ימצאו את ביטוים בתוך עולם יהודי, עולם שכבר נפתח, כזכור, כשהוענקה האמנציפציה בגולה ושהיום כולל יהודים מסוגים רבים ושונים. המדינה היהודית צריכה להפנים את כל זה ולפַנות מקום לכולם אם תכליתה להיות מדינה יהודית ולא המדינה של כמה יהודים. וכל זה אפשרי, שוב, רק בתנאים של חופש דמוקרטי.
*
בתנאים אלה, מה יהיו, או מה צריכים להיות, היחסים בין יהודי ליהודית, בין העם לדת? בלי ספק, שני אלה היו שזורים זה בזה לכל אורך ההיסטוריה היהודית ועוד יותר במאות השנים של הגלות. ה"קהל" בימי הביניים היה ממשל יהודי בשני המובנים של המילה. אף כי הייתה הבחנה ברורה בין הרבנים לבין "טובי העיר", או פרנסי העיר, לא הייתה הבחנה ברורה בין תחומי השיפוט שלהם. הייתה הסכמה שיש הבדל בין ענייני עולם לענייני דת, אבל החוק הדתי, כפי שפירשו ויישמו הרבנים, שלט בכול, לפחות באופן עקרוני. כדי להפריד בין עסקי העמיות לעסקי הדת נדרש מרחב פוליטי משמעותי יותר, בטוח יותר וחופשי יותר מזה שהיה ליהדות הגולה. ובלשון מפורשת יותר: כדי להפריד בין דת למדינה נדרשת מדינה.
ההפרדה לא צלחה במדינה היהודית. תחת זאת נוצרה ויושמה בחוק גרסה של פלורליזם דתי שמקורה במערך של האימפריה העות'מאנית. ניתן לתאר זאת כשוויון למוסדות דתיים, אך לא לזרמים דתיים או להשתייכות הדתית של יחידים. בשביל הרוב היהודי, דיני המשפחה הם דינים דתיים כפי שפורשו בידי הרבנים האורתודוקסים, והם מחייבים לא רק את היהודים שמעוניינים בהם אלא גם את אלה שאינם מעוניינים. מבחינת ההיבט הזה של ממלכתיות יהודית, אין ליהודים הקונסרבטיבים, הרפורמים והחילונים ייצוג, ונשללת מהם כל נוכחות חוקית. מדינה יהודית אינקלוסיבית צריכה לאפשר גרסאות רבות ושונות של נישואים וגירושים דתיים, כמו גם מערכת חוק אזרחי מלאה. אז יוכלו כל היהודים, המוסלמים והנוצרים – כל האזרחים – לבחור בחופשיות בין סמכות משפטית חילונית לסמכות משפטית דתית.
לא קל להשיג הפרדה מסוג זה, אבל קל לדמיין אותה; גרסה כלשהי שלה, עם וריאציות מקומיות, כבר מתקיימת בכל הדמוקרטיות המערביות. היבטים אחרים של הסבך הדתי־פוליטי אולי קשים יותר להתרה, אבל אני סבור שהלא־יהודים והיהודים החילונים יכולים לחיות איתם, ובלבד שלא תהיה פגיעה בשוויון המדיני ובכלכלה נטולת האפליה. חִשבו למשל על לוח השנה של המדינה, שכמעט בכל מדינות הלאום משקף את ההיסטוריה ואת הדת של הרוב הלאומי; או למשל הסמלים והביטויים של זהות מדינית, כגון הדגל וההמנון הלאומי, שגם הם, בכל מקום ומקום, תוצרים של תרבות הרוב. אבל אפשר, עם רצון טוב, למצוא דרכים סמליות וחומריות לשלב את אוכלוסיות המיעוטים. איני רואה סיבה לכך שהמדינה היהודית תהיה שונה במובנים הללו; היא צריכה להיות מה שכל מדינת לאום צריכה להיות.
לנוכח דחיפות העניין אתמקד עתה ביתר פירוט בתסבוכת של מדיניות ההגירה וההתאזרחות בישראל, שהבלעדיות הדתית שלה היא מוקד לוויכוחים סוערים, ובצדק. חוק השבות הוא הביטוי המרכזי ביותר למחויבות של המדינה היהודית ליהדות התפוצות, אבל זו אינה מחויבות בלב שלם. החוק חל אך ורק על יהודים על פי ההלכה, שמתאימים לדרישות הרבנות האורתודוקסית. יהודים רבים – לאמור, גברים ונשים שיש להם רק אבא יהודי; גברים ונשים שגוירו בגיור לא־אורתודוקסי; גברים ונשים שאומרים, כמו רות המואבייה, "עמֵך עמי", אבל לא מוסיפים כמוה "ואלוהייך אלוהיי"; ואפילו גברים ונשים שנרדפו כיהודים, שכונו יהודים בפי אנטישמים אבל לא הוכרו כיהודים בידי רבנים פילושמים לכאורה – כל אלה אינם מוזמנים "לשוב". לעומת זאת, קרובי משפחה לא־יהודים של יהודים הלכתיים כן מתקבלים, והם הופכים למושא לחשדות וחששות ברבנות כשהם רוצים להינשא. עובדה משונה היא שארצות הברית בין 1880 ל־1920, אף כי לא בדיוק האירה פנים ליהודים, הייתה פתוחה לקבל יהודים מכל סוג שהוא יותר מאשר המדינה היהודית היום. הגדרת הדת עומדת בדרכה של הגדרת העם. ומה בדבר הפליטים הלא־יהודים, שדומים כל כך ליהודים מן העבר הרחוק, וגם מן העבר הקרוב? הם זוכים לאותם חִיל ורעדה, לאותן חרדות ודעות קדומות, שיהודים הרבו להיתקל בהם בשנות הגלות והנדודים.
*
מהי אפוא מדינה יהודית? זוהי מדינה שיש בה רוב יהודי, המעניקה למיעוטים שלה את אותו היחס שיהודי התפוצות בכל העולם דורשים לקבל. זוהי מדינה הנאמנה לחוויה ההיסטורית של יהדות הגולה, כלומר שָׂמה קץ לגלות אך גם זוכרת אותה ולומדת ממנה. ולבסוף, זוהי מדינה שמספקת מרחב מוגן שכל גרסה של יהודיוּת וכל זן של יהודי ויהודייה יכולים לפרוח בו. אם כך, האם ישראל היא מדינה יהודית? ובכן, היא יהודית במידה מסוימת, היא המדינה היהודית שבדרך, אבל עדיין לא המדינה היהודית שאנו אמורים לקוות לה.
פרופ' מייקל וולצר הוא פילוסוף יהודי־אמריקאי. עיקר עיסוקו ההגותי במלחמה, בלאומנות ובצדק חברתי.