מאז פרוץ המלחמה מכסה הירתמות הציבור על כשלון הרשויות לספק מענה, כמעט בכל תחום. העם הציל את המדינה, פשוטו כמשמעו. כל מה שיאמר על כשלון הרשויות – חוסר ההיערכות, חוסר המקצועיות, הבירוקרטיה המיותרת, You name it – הכל נכון.
אבל כשלון נוסף מחמיר את הבעיה כולה: הפנת תפקידו של הציבור, של "המגזר השלישי", בחירום.
הירתמות אזרחית הינה חלק אינטגראלי מהמענה בחירום, והיא הופכת מרכזית יותר ויותר בעשורים האחרונים. במדינות שונות יושבים נציגי ציבור על שולחן מקבלי ההחלטות ממש. תפקיד הממשלה בעת משבר אינו רק לספק את המענה הכולל, אלא גם להכווין נכונה את המענה האזרחי כדי למצות את התמיכה באופן המיטבי והאפקטיבי ביותר.
הסרטונים מחממי הלב (והמשעשעים) של חיילים שאינם מוצאים את מיטתם בין אלפי חבילות החטיפים שקיבלו, הם גם עדות לניהול שאינו מיטבי של המאמץ האזרחי, שבו כל התארגנות פנתה לסייע למי שהיא מכירה, ולאו דווקא למי שבאמת צריך. נכון עשו "אחים לנשק", לדוגמה, כאשר בשלב מסוים עברו לניהול המענה למול רשויות הצבא, במקום למול יחידות ספציפיות.
היקף תפקידו של המגזר השלישי משתנה ממדינה למדינה, בין סוגי המשברים ובין השלבים השונים של המענה לכל משבר. הוא גם משתנה מנושא לנושא: ישנם נושאים, שהיכולת לספק בהם מענה כבר אינה מצויה בלעדית בידי הממשלה. עולם ההסברה הוא דוגמה בולטת: בעולם של רשתות חברתיות, של "משפיענים", היכולת של גופים ממשלתיים היא מוגבלת מכפי שהייתה בעבר. המדינה זקוקה למערך הסברה רשמי יעיל, אבל זה לכשעצמו כבר לא מספיק. היא נדרשת לתרומה האישית של יחידים בתחום זה, וזו אולי חשובה יותר מזו הממשלתית. לממשלה אחריות אחרת: בהכוונה ובתמיכה של ההסברה ה"לא רשמית". זו תעשה את ההבדל בין הצלחת מאמצי ההסברה לבין כישלונם.
המשמעות היא שכיום, המגזר השלישי צריך לשבת במושב הנוסע שליד הנהג. הוא לא אוחז בהגה, אבל רואה בעיניו את תמונת המצב ומפטפט עם הנהג, שמצידו משתף ומסביר לאן הוא מכוון את הרכב. יש חשיבות לקיומם של תהליכי סנכרון, שיתוף פעולה והכוונה ראויה מצד הממסד הרשמי.
אנו מגיעים עתה לפיל שבחדר: קיים היום משבר אמון בין העם לבין הממשלה. משבר אמון זה משליך כמובן על היכולת של המגזר הפרטי לתאם עם הממשלה את פעילותו. ישנה חשדנות ביחס לאינטרסים של גורמים ממשלתיים ולפיכך נכונות אזרחים רבים לתאם עם הממשלה את פעילותם נפגעת. אצלנו, הנהג והנוסע שבמושב לידו אינם מדברים. הם צועקים זה על זה ומטיחים האשמות הדדיות.
דומה שפתרון מלא לבעיה זו למול הממשלה הנוכחית אינו בנמצא. כשציבור גדול חושד בכך שרצונו הטוב ינוצל לרעה על ידי גורמים ממשלתיים ומנגד, כשהממשלה חשה "מאוימת" מהצלחתו של המגזר השלישי – קשה ליצור מסגרות שמנטרלות לחלוטין את חוסר האמון. לכן, משבר האמון שבין הציבור לבין הממשלה פוגע באופן ישיר ביכולתה של הממשלה לספק מענה בחירום, כי זו לא רק נכשלת במתן מעטפת ממשלתית שלמה, אלא גם ברתימה נכונה של הציבור למאמץ זה.
אבל אסור להרים ידיים: הקירבה הנדרשת בין הממשלה לגורמי המגזר השלישי יכולה להיות מוגבלת יותר. ניתן להכווין נכון את המגזר השלישי באמצעות יצירת שקיפות, בניית פלטפורמות שיאפשרו הקניית תמונה שלמה, נגישות למידע רלוונטי, פרסום והכוונה כללית ושומו שמיים – אפילו תיאום מסוים.
למרבה הצער, מודל העבודה הישירה למול צה"ל שאומץ על ידי "אחים לנשק", בתנאים בהם צה"ל זוכה לאמון ציבורי גבוה, אינו אפשרי ככל הנראה ביחס לכל רשויות המדינה, אבל חשוב שהמדינה תנקוט בדחיפות בצעדים לקדם במשהו את הממשק שלה עם המגזר השלישי. אלה אינם קווים מקבילים שאינם נפגשים בלחימה. על המדינה להתייחס למגזר השלישי, לא כגורם החושף את ערוותה של המדינה, אלא כשותף לדרך. זה אינו משחק סכום אפס, שהצלחת האחד היא כשלונו של האחר.
פורסם בזמן ישראל