גם אם הקואליציה והאופוזיציה היו מגיעות להסכמות, לשיחות בבית הנשיא לא היה שום סיכוי לרפא את השבר. כדי להבין מדוע, צריך לצלול לעולם הפסיכולוגיה החברתית
בשבת האחרונה רשמה לעצמה המחאה 24 שבועות, בזמן שהמציאות הפוליטית החברתית שוב מחשבת מסלול מחדש או, אם נדייק, את זה הישן. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר כי המהפכה המשפטית חוזרת לשולחן הדיונים. עכשיו, כשהשיחות בבית הנשיא הוקפאו, הגיע הזמן לענות על השאלה – האם באמת היה סיכוי לשיחות בבית הנשיא מלכתחילה?
הטור הזה חיכה בסבלנות. כי לכתוב שאין סיכוי ממשי לשיחות ולא לתת הזדמנות לפשרה, לשיח ולהתדיינות כשהאלטרנטיבה היא המשך התפרקות החברה, זו לא הצהרה נעימה.
כעת, כשהתברר המצב, הרשו לי לקחת אתכם למסע קצר על הדבר הכי אנושי ובסיסי שיש לנו, זה שמניע רבים בתקופה האחרונה – רגש. ראש הממשלה צריך לזכור את המשפט הבא: אנשים יכולים לשכוח מה אומרים להם, אבל לא מה שגורמים להם להרגיש.
הרוב המכריע של האנשים לא עושה יותר מדי כדי לשרת את המטרות שלו. ברירית המחדל שלנו היא לא לצאת מהבית ולהפגין, בטח שלא 24 שבועות. כשחושבים על העלות מול התועלת, הפגנה תמיד נתפסת כיקרה ולא מעודדת, בלשון המעטה. מה הסיכוי שזה יוביל לשינוי? מדוע ההשפעה האישית שלי רלוונטית לקבוצה הגדולה? כמה זמן זה יבזבז לי וכמה יעלה לי הבייביסיטר לשעה?
אז מה בכל זאת גורם לאנשים בשבועות האחרונים לשנות את מצב ברירת המחדל של חוסר פעולה? כעס. זהו הרגש הרלוונטי ביותר ביחס לפעולה קולקטיבית, משום שהוא רגש המבקש לתקן עוולות. כעס הוא הרגש שעבודות מחקר רבות בפסיכולוגיה חברתית-פוליטית מצביעות שהוא מניע אותנו לפעולה קולקטיבית.
יש לנו רגשות שהמחקרים בדקו כיצד הם משפיעים עלינו, אבל חוץ מהרגש שלנו הפרטי יש מנעד נוסף של רגשות, שנקרא "רגשות מבוססות קבוצה" או, אם תרצו את המושג המחקרי – group based emotions.
אנשים יכולים להרגיש לא רק באופן אישי, אלא גם בשם הקבוצה שלהם (ולא מתוך אמפתיה). אני כועסת כי אני חושבת שמישהו עושה משהו לא צודק או לא מוסרי לקבוצה שלי – וזו קבוצת הזהות החברתית שלי. שמעתם התבטאויות כאלה לא מעט לאחרונה, כשאנשי ציבור עלו בחודשים האחרונים לרדיו ונשאלו לשלומם, תשובתם הייתה מחולקת לשתיים והיא נשמעה בערך כך: "ברמה האישית אני בסדר, ברמה הלאומית – פחות". זהו רגש של קבוצה.
כאן בעצם מדברים על רגש שמספר אנשים יכולים לחוש בו זמנית, וסביר להניח שהוא מכוון לא לאדם אחד אלא למערכת, לכלל קבוצת החוץ. כשהרגש הזה עולה וחוזר על עצמו מספר פעמים ומקבל גם סוג של לכידות, אז ניתן לומר שיש רגש לקבוצה, שגדול מסך הרגשות של הפרטים המרכיבים אותו.
במצבים שבהם יש אינטראקציה חברתית (כגון הפגנה), יש משהו בדינמיקה של הרגשות שאנשים מייצרים זה אצל זה, מה שנקרא 'הדבקה רגשית'. עכשיו תחשבו מה קורה לרגש של האנשים בהפגנה כשזו כבר חוזרת על עצמה בעקביות 24 שבועות.
האם נתניהו והקואליציה המרכיבה את הממשלה מבינים שכל תת קבוצה מורכבת מרגשות של הפרטים המרכיבים אותה, אבל בנוסף גם מרגשות מבוססי קבוצה של קבוצת הזהות הגדולה של המחאה? האם נדמה להם שרמות מורכבות כל כך של רגשות, שמותססים בכל שבוע מחדש בגלל פעולות או איומי הממשלה לקדם חקיקה, ייעלמו בכזאת מהירות?
זו לא השאלה האחרונה. האם עצר ראש הממשלה לחשוב מה הרגש שמניע את תומכי המהפכה? האם זה אותו הרגש שמניע את המתנגדים לה? ואם לא מדובר באותם רגשות, איך אותה פשרה הייתה אמורה להסדיר את הבעיה? נאמר שהיה מתרחש נס והצדדים היו מגיעים לפשרה, האם פשרה שאופייה הוא משפטי היא גם פתרון רגשי?
כעת, כשהכול שוב מתחיל, זכרו שסכסוכים ארוכי טווח רק הופכים יותר ויותר קשים. במדינה עם קבוצות זהות שונות יש הרבה מאוד רבדים. האם בקואליציה מבינים לאיזה כיוון זה הולך?