זהות

העבר האפל מתחרז עם ההווה שלנו – אבל דווקא עכשיו, זה הזמן לזקוף ראש

בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, אחרי חודשים של מלחמה ולנוכח האנטישמיות הגוברת בעולם, ישראל והעם היהודי נמצאים במשבר קשה. ועדיין, מבט היסטורי מפוכח חושף: גם לאחר הכרסום בעוצמתנו, המצב טוב משהיה ברוב שנות ההיסטוריה היהודית.

כשהתלבטתי אם לצאת לקורס פיקודי בצבא אמרה לי סבתא אסתר ז"ל: "באושוויץ לא התנדבנו. תמיד ניסינו להסתתר מאחור". העצה הזו היא ביטוי לחוויית החיים הקיצונית של ימי התופת באושוויץ, אבל גם כזו שמאפיינת יהודים לאורך הדורות: תחושת חוסר ביטחון וחוסר יציבות. רדיפה בת 2,000 שנים, שהשואה היא הביטוי הנורא והמזוויע שלה.

אחד השינויים הגדולים שהביאה עימה הקמת המדינה היתה האפשרות לזקוף ראש. להיות יהודי בגאון. רבים חשים בימים האלו שהתחושה הזו נשחקת. אבל פרספקטיבה היסטורית מראה שאנחנו עדיין צריכים, ויכולים, לזקוף ראש.

בין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות תשפ"ד, ישראל והעם היהודי נמצאים במשבר קשה. לאחר חודשים של מלחמה בעזה ובצפון, ושבועות של מהומות אנטי-ישראליות ואנטישמיות בקמפוסים בארה"ב ובערים שונות בעולם, התחושה של הרדיפה לא נמנעת. ואכן, סקרי המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מבטאים זאת היטב. בסקר "קול העם היהודי" בקרב יהודי ארה"ב, אמרו כ-90% מהיהודים בקרב כל הקבוצות (מליברלים מאוד ועד שמרנים מאוד) שהם חשים ש"האפליה נגד יהודים גברה". זאת בהמשך לנתונים מסקרים קודמים, המראים עלייה בתחושת האיום שהם מרגישים כיהודים בארה"ב.

מגמה זו זוכה לביטוי ברור גם בסקר ה-JPPI לחברה הישראלית. שם, לראשונה, יש רוב (44%) שלא מאמינים בניצחונה של ישראל במלחמה, לעומת אלו שמאמנים בכך (38%). כך גם ניכרת ירידה במספר היהודים בישראל שאופטימיים ביחס לעתידה של ישראל וביחס לעתידם האישי כישראלים. כאן בישראל, ושם, בקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, הרוח נכאה.

יום השואה, שבו אנחנו עומדים מול הרוע האנושי המוחלט שהופנה דווקא אל העם היהודי, העצים מן הסתם את התחושות. סיפורי הנרדפים בשואה משתקפים בסיפורים מההווה. סיפורי הניצולים מגיא ההריגה האירופי מתלכדים עם סיפורי ניצולים מטבח 7 באוקטובר. התמונות המגיעות אלינו מארה"ב, המקום שבו היהודים חוו פריחה חסרת תקדים בקנה מידה היסטורי, מהדהדים תמונות מלפני 100 שנה. מראות של תקיפת יהודים, וקריאות אנטישמיות גלויות ובוטות, מזכירים לרבים את האווירה בגרמניה של שנות ה-20 של המאה הקודמת, שסופן בשואה הנוראה מכל. כשהעבר פוגש את ההווה המאתגר, ברור מדוע רבים חשים שפופים.

אבל דווקא מעומק המשבר הנוכחי, אנחנו נדרשים להגביה מבט, ולהרחיב אותו אל העבר והעתיד. אכן, המכה שספקנו ב-7 באוקטובר קשה, הן בנפגעים והם בפגיעה בהרתעה ובחוסן הלאומי – אבל היא רחוקה מאוד מלהיות ניצחת. במשך שנות הגלות הארוכות, שהשפל שלהן היה בשנות השואה, כל שהיה לאל ידם של היהודים לעשות לנוכח הפוגרומים הוא להתפלל לנס ולזעוק לעזרה, זעקה שלרוב נותרה ללא מענה. ב-7 באוקטובר, מייד עם היוודע היקף המתקפה של רוצחי חמאס, אזרחים וחיילים ירדו דרומה והחלו להשיב מלחמה. בתוך כמה שעות כוח המגן היהודי, צה"ל, ניהל את המערכה ובתוך כ-24 שעות כבר התחיל להשיב מלחמה. אכן, תדמיתה של ישראל כמעצמה שאי אפשר לערער אותה נפגעה, אבל כוחה הממשי, כמו גם עוצמתה, עדיין קיימות ואיתנות. צה"ל הוא עדיין צבא חזק מאוד. הכלכלה הישראלית עדיין איתנה. הישראלים עדיין נחושים ומסוגלים להגן על הבית. גם לאחר הכרסום בעוצמה, שדורש שיקום, מצבנו ככלל טוב יותר מזה שהיה ברוב שנותיה של ההיסטוריה היהודית.

הטקס הממלכתי בערב יום השואה. צילום: יואב דודקביץ' TPS

כך גם מחוץ לישראל. נכון, האנטישמיות מרימה ראש. שיעורי ההתקפות האנטשימיות המדווחים בחודשים האחרונים באירופה ובארה"ב מראים עלייה של מאות אחוזים. בכמה מדינות אירופיות, ולמרבה הצער גם בכמה מהקמפוסים החשובים בארה"ב, יהודים חוששים להפגין את יהדותם כלפי חוץ. ועם כל זאת, אלו עדיין המקרים החריגים המעידים על הכלל. גם במדינות מרכזיות באירופה, ובוודאי בארה"ב, היהודים הם קבוצה חזקה בכל מובן, הזוכה להכרה בזכויותיה ובראשן הזכות לחיים בביטחון באשר הם. נכון, האוזניים צריכים להיות כרויות, והמאבק באנטישמיות צריך להיות בלתי מתפשר ונחוש. ועדיין, בפרפסקטיבה רחבה, מצבם של היהודים בעולם טוב מאי פעם בעבר.

בין יום השואה לימים הלאומיים, אנחנו נדרשים לנחישות לצד אופטימיות. אם חשבנו שאויבנו שוקטים ומוותרים על רצונם לנשל אותנו מאדמתנו, גילינו שוב, בדרך הקשה, שהם צמאי דם ומבקשים להחריב את המדינה היהודית. אבל אל מול תקופות קשות בעבר הרחוק, שבהן כמעט לא היתה ריבונות יהודית של ממש, ובהשוואה לתקופות אפלות בהיסטוריה, אנחנו עם חזק ומדינה חזקה, בעלת יכולות חסרות תקדים בימי עמנו. הרוח, לצד היכולת שבנינו, תביא לביצור עתידנו. אפשר לזקוף מעט את הראש, ולבקש לראות אופק בהיר יותר.

פורסם בוואלה