בתקופה האחרונה, וביתר שאת במהלך הקמפיין לבחירות מועד ב' כמה דוברים משמאל מצאו סכנה קיומית חדשה למדינת ישראל, הציונות הדתית. מההתבטאויות השונות עולה שבני הציונות הדתית, רק ממתינים לשעת כושר כדי הפוך את המדינה לממלכה יהודית לא דמוקרטית, והיא אחראית לכל חולייה של החברה הישראלית. מה לא נאמר עליה: היא משיחית, פשיסטית ובניה שכחו מה זה להיות ציוניים. היא עסוקה כל ימיה בכפיה דתית והדתה, ודוחפת את המדינה לכיוון של מדינת הלכה. בניה המשרתים ביחידות חוד ובסגל הקצונה בצבא באחוזים גבוהים באופן דרמטי מחלקה של הקבוצה באוכלוסייה, הם מיליציה מסוכנת, שופטים בני המגזר הם משרתי האג'נדה המשיחית וההתנחלויות, אנשי תקשורת חובשי כיפה סרוגה עם פוליטרוקים מטעם שמנסים להשתלט על התקשורת השתלטות עוינת, מחנכים בני המגזר, בכלל, ובמערכת הממלכתית בפרט, הם מחזירים בתשובה בתחפושת.
מעבר לדמגוגיה וזריעות השנאה שמאפיינת את ההתבטאויות הללו, מדובר גם בחוסר הבנה קיצוני של הציונות הדתית. נכון שיש בקרב הקבוצה הגדולה הזו, כמה רבנים ומנהיגים שהתבטאויותיהם מטרידות מאוד (ואותן גם ביקרתי בכמה הזדמנויות), אבל הרוב המוחלט של בני הציונות הדתית לא רוצה מדינת הלכה. הוא רוצה להמשיך ולחיות במדינה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית-חילונית-מסורתית כפי שהיא היום, ולא רואה סתירה בין רכיבי הזהות השונים הללו.
קצת נתונים: הציונות הדתית של היום, שמקובל לחשוב שמהווה כ-15% מהאוכלוסיה היהודית בישראל, היא קבוצה סוציולוגית הטרוגנית מאוד עם שונות גדולה בין קבוצות המשנה השונות שמרכיבות אותה. פוליטית, רוב מכריע של בני הציונות הדתית נוטה לימין ונמצא אי שם בין המרכז-ימין, לקצה הלאומני של הימין. השונות הגדולה יותר נמצאת דווקא בתחום הדתי. בקצה האחד נמצאים החרדים הלאומיים, שהגרעין הקשה שלהם חרדי בתפיסותיו הדתיות (להבדיל מהלאומיות) וחלון לעמדותיו ניתן למצוא בקמפיין של מפלגת נעם. בקצה השני ניתן למצוא רבים שמגדירים את עצמם כשייכים לציונות הדתית, אבל בפועל הם מסורתיים, או כמו שמכנים אותם היום, דתיי הרצף. ממחקרים שונים עולה שרוב מכריע של בני הציונות הדתית, למעלה מ-80% מגדירים את עצמם כדתיים לאומיים 'סתם' או אורתודוכסיים ליברלים, ורק כ-12% שייכים לקבוצה החרדית-לאומית, השמרנית הרבה יותר מבחינה דתית. פילוח של תפיסות העולם של הרוב הגדול הזה בציונות הדתית ביחס למעמדם של נשים, לזכויותיהם של חד מיניים ועוד, מראה שהתפיסות שלהם דומות לאלו של ישראלים שמרנים לא דתיים.
חלק ניכר מהביקורת על הציונות הדתית בעת האחרונה באה בעקבות התבטאויות של רבנים, שכמה מהן אכן מטרידות וחמורות. זאת מתוך תפיסה, מוטעית גם היא, שבני הציונות הדתית נוהים אחר הרבנים הללו ושהדברים משקפים את דעותיהם של רוב בני הציונות הדתית. המציאות מלמדת שזה לא המצב. סקרים בקרב הציונות הדתית בשנים האחרונות מראים כי חלק לא מבוטל מהציבור הדתי-לאומי לא מייחס חשיבות לפסיקה של רבנים בנושאים פוליטיים ומדיניים, למשל. גם כשבוחנים את 'החיים עצמם' מגלים שלרבנים יש עוד פחות השפעה משמניחים רבים. במבחן הציות לרבנים בשאלות בהן יש התנגשות בין פסיקת ההלכה לבין ערכים דמוקרטיים, או אינטרסים אחרים, השפעת הרבנים מועטה עד מאוד. במבחן ההתנקות למשל, למרות שרבנים רבים קראו לסירוב פקודה, רק חיילים בודדים צייתו להם. גיוס בנות דתיות לצה"ל ממחיש זאת אפילו יותר. הרבנות הראשית וחלק הארי של הרבנים הדתיים אוסרים על בנות דתיות להתגייס לצבא. למרות זאת, בשנים האחרונות יש עליה דרמטית במספר הבנות הדתיות שבוחרות להתגייס לצבא. כך גם בעניין שילוב נשים בצבא. נשים משרתות ביחידות רבות כבר שנים ארוכות, וממלאות תפקידים מרכזיים. למרות זעקות הרבנים המקרים בהם הייתה התנגשות בין חיילים דתיים לשילוב בנות, ספורים ואנקדוטאליים.
מנגד, לא צריך להיות סוציולוג או חוקר כדי להבחין בתרומה הניכרת של בני הציונות הדתית לחברה הישראלית. החל מהובלה באחוזי גיוס, קצונה ושירות מילואים בצה"ל, דרך מעורבות גדלה בתרומה למגזר הציבורי, מעורבות עמוקה בחיי הכלכלה והאקדמיה, נכונות להתגייס למשימות לאומיות בישוב הארץ ובפריפריה, חשיבה ומחויבות ערכית עמוקה ועוד ועוד.
הציונות הדתית ככל שאפשר לדבר עליה כקבוצה אחת, לא חפה מבעיות. כמו כל קבוצה בחברה הישראלית יש בה קצוות. במקרה הזה כאלו שתפיסותיהם את הדמוקרטיה ואת זכויות האדם מטרידות, ושנכונותם לקבל אחרים השונים מהם מוגבלת. אחרים שונים בתפיסותיהם הפוליטיות ובראייתם את המציאות הישראלית ואת האיזון בין יסודותיה הערכיים של המדינה באופן שונה משוכני האגף השמאלי או המרכזי של הפוליטיקה. שלילת הלגיטימציה של העמדות הללו לא ראויה. והמתקפה רבתי על 'הציונות הדתית' עושה עוול לקבוצה שלמה ומשמעותית, ואם תימשך תעשה עוול לא רק לרוב מוחלט של בני הציונות הדתית, אלא תזיק באופן חמור לחברה הישראלית כולה, ותתרום עוד להתפוררותה.
פורסם לראשונה בהארץ.