יש הגורסים כי המונח "ציונות" אינו משמעותי עוד. לשיטתם, הציונות הייתה מיזם של המאות התשע עשרה והעשרים להקמת מולדת יהודית בטוחה שהעולם מכיר בה. זה הצליח ב־1948. תומכי המיזם המשיכו איתו הלאה; מתנגדיו צריכים להתגבר ולהמשיך גם הם הלאה. אבל גם אם נתעלם מכך שלא כל העולם מכיר במולדת הזאת ושהיא אינה בטוחה במלוא מובן המילה, השקפה כזאת על הציונות מקטינה את המשמעות האמיתית שלה.
בכל מדינה בעולם, בוודאי במדינות שנוסדו כחלק מתהליכי הדה־קולוניזציה, מתקיים מתח בין הדרישות של הזהות הקולקטיבית לבין החירות האישית. אמריקאים נוטים לחשוב שהמילים ״עצמאות״ ו״חירות״ קשורות זו בזו, ואף נרדפות, אך עצמאות לא בהכרח מובילה לחירות. ההיסטוריה של רוב המדינות שנוסדו לאחר פירוק האימפריות היא סיפור של אימפריאליזם זר המוחלף בעריצות מקומית. במקרים רבים משחררי המדינות הללו השאירו את אנשיהם עם פחות זכויות אזרח, הגנות משפטיות וחופש כלכלי לעומת מה שהיה להם תחת השלטון הקולוניאלי.
המדינה היהודית יכלה בקלות ליפול טרף למתחים אלה. דוד בן־גוריון היה לה אב מייסד כריזמטי, שיכול היה להפוך לעריץ. התפקיד הדומיננטי של הצבא בישראל, יחד עם האיום המתמיד של פלישה זרה, נתן לאנשי הצבא בישראל מעמד שבמדינות אחרות היה הסיבה להפיכות ולחונטות. במדינת ישראל הורגש תמיד המתח בין הדרישות לזהות ובין חירות. מתח זה נמצא בלב מחלוקות כגון חוק הלאום מ־2018 (חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי), רחבת התפילה השוויונית בכותל, דיני הנישואים והענקת פּטוֹר משירות צבאי לערבים ישראלים.
אף על פי כן מחויבותה של המדינה לשמור על ערכים דמוקרטיים וליברליים למען אזרחיה נותרה עמוקה ואיתנה כשהייתה. הכיצד?
ההסבר טמון בחלקו בהיסטוריה ובמקורות היהודיים. בספר בראשית הציפייה ההיררכית המקובלת להעברת הסמכות הפטריארכלית מאב לבנו הבכור נכזבת פעם אחר פעם – בסיפור ישמעאל ויצחק, ואז בסיפור יעקב ועשו, ושוב בסיפור יוסף ואחיו. מעלה מיוחדת, או העדפה אלוהית, לא זכות הבכורה, קובעת את התאמתו של אדם לתפקיד המנהיג. בספר שמות הופך הסיפור היהודי למאבק מפורש לחירות. ואף שההיסטוריה היהודית הקדומה רצופה מלכים ושושלות, לא נעדרו ממנה גם ביטויים מובהקים של חוסר אמון כלפי שלטון אוטוריטרי, מבית או מחוץ.
ההיסטוריה של יהדות התפוצות משחקת גם היא תפקיד. לפי ההיסטוריון ואיש מדע המדינה שלמה אבינרי, הפרדוקס של הפוליטיקה היהודית בגולה הוא שהיעדר הריבונות היהודית, יחד עם הדרת היהודים מן החברה הכללית, הובילו ליצירת ממשל עצמי מפותח בקהילות היהודיות. רוב הרבנים נבחרו בהצבעה, ולא מונו בידי רשויות כנסייתיות מרוחקות; מיסים קהילתיים נגבו ונעשה בהם שימוש בידי פקידים רשמיים שנהגו להיפגש במועצות ייצוגיות; וחוקים נחקקו לצמצום נפוטיזם ומנהגים אחרים המיועדים לקידום עצמי. מתקפות הביזה שהתחוללו מעת לעת בחסות הריבון הגוֹי שימשו תזכורת קבועה לרעוֹת החולות של כוח מוחלט, תוך טיפוח חוש טבעי למחלוקת פוליטית (Avineri, 1987).
מעל כל זה ריחף ממד רוחני. אצל רבים מן המיעוטים הדתיים והאתניים הנרדפים חוויית הדיכוי מצמיחה שני רגשות מובחנים: תשוקה להשתייך או רצון לנקום. אצל רבים מיהודי התפוצות, לעומת זאת, השאיפה היא להתחיל לנוע. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים", שנטבע כבר במאה החמש עשרה, אם לא קודם לכן, מבטא את השאיפה לבית שנמצא במקום אחר; בית שזוכרים, שמדמיינים, שרואים בחלומות; בית שאף על פי כן, למרבה הפליאה, קיים במציאות. להשתוקק לירושלים זה לדמיין מקום. להשתוקק לירושלים בשנה הבאה זה להציב מטרה. שני ההיבטים הללו של הכמיהה מחברים יעד גאוגרפי עם שאיפה מוסרית. ירושלים העיר יכולה להיהרס או להיבנות מחדש, להינטש או להימצא מחדש. ירושלים המטפורה היא תמיד מושא לכמיהה, ותמיד שם.
תרבות של כיסופים יכולה להוביל לסוגים שונים של פוליטיקה, ובכלל זה אוטופיה ומהפכה. ואולם הצד השני של הכיסופים הוא חוסר שביעות רצון, והצורה הטבעית ביותר של פוליטיקה של חוסר שביעות רצון היא דמוקרטיה. לכל אחד יש תלונה, חלום וקול. אלה היו סוגי הפוליטיקה שכה רבים מראשוני הציונים הביאו עימם מן העיירות היהודיות. אבינרי כותב:
כאן טמון פרדוקס: ראשוני העולים ארצה היו ברובם חילונים, ואחדים מאנשי העלייה השנייה והשלישית היו אפילו אתיאיסטים לוחמניים; במידה גדולה הם מרדו בסמכות הרבנים ובמסורת הדתית – אך גם כאשר ביקשו לבנות חברה חדשה בא"י, הם היו נטועים עמוק במסורת ההתנהגות הפוליטית הממשית של אבותיהם וסביהם: כאשר התפלגה קבוצת דגניה ונוצרו דגניה א' ודגניה ב', התנהגו חבריהן בדיוק כמו אבות־אבותיהם, כאשר אלה פרשו מבית כנסת זה או אחר והקימו לעצמם "שטיבל" נפרד שתאם יותר את דעותיהם. (אבינרי, 2014)
חברה המתאפיינת במחלוקות בלתי פוסקות, בפרישה מהכלל בשל התנגדות לקונצנזוס וביצירת שבטים בתוך השבט נתפסת לעיתים כמוּזרוּת יהודית וכאחד הפגמים העיקריים של ישראל, המקור לקיטוב החברתי ולשיתוק הפוליטי שלה. אלא שזהו דווקא מקור כוחה של המדינה, המעניק לה את צביונה. נבחן כמה ניגודים:
- האפשרות שאדם כמו הגנרל גמאל עבּד אל־נאצר, או עבּד אל־פתאח א־סיסי בימינו, ימנה את עצמו לנשיא לכל ימי חייו היא אפשרות צפויה למדי, למרבה הצער, לנוכח האופי הפרעוני של הפוליטיקה המצרית. הרעיון שאירוע דומה יקרה בישראל – אפילו כשמדובר באדם בעל שיעור קומה כדוד בן־גוריון או בבעל שאיפות כבנימין נתניהו – הוא אבסורדי לחלוטין בתרבות פוליטית המוקירה וַכּחנות ועלייתם של כוחות חדשים.
- במדינות פוסט־קולוניאליות רבות שליטים שמרו על כוחם על ידי הענקת טובות הנאה לקבוצה השבטית שלהם תוך אפליה לרעה של השבטים היריבים. בישראל, המתאפיינת כמדינה של קיבוץ גלויות, התחוללו שינויים עם כל גל עלייה חדש: החל בחלוצים הראשונים ממזרח אירופה, עבוֹר בפליטים והניצולים ממערב אירופה, העליות הגדולות מארצות המזרח ומאתיופיה, האנגלוסקסים שבאו אחרי מלחמת ששת הימים, הרוסים שבאו אחרי קריסת ברית המועצות והעולים מארגנטינה ומצרפת, וכלה בפליטים מאוקראינה בימים אלה ממש. כל גל עלייה של מהגרים הביא עימו השקפת עולם חדשה, וציבור בוחרים חדש, ובכך חייבו את המדינה להסתגל להתפתח.
- במקומות אחרים הנטייה הייתה שהאליטות באות בדרך כלל מרקע חברתי וחינוכי ידוע. בהודו, לדוגמה, ג'ווהרלל נֶהרוּ למד בקיימברידג', בתו אינדירה גנדי באוקספורד ובנה רג'יב גנדי בקיימברידג', וכל אחד מהם כיהן בתפקיד ראש הממשלה. בשנותיה הראשונות של ישראל היו אנשי האליטה יהודים חילונים שמאלנים מההתיישבות העובדת שעלו לגדוּלה בצבא ובשירות האזרחי, גולדה מאיר ואריאל שרון למשל. לאחר מכן הגיעו חילונים עירוניים מן המרכז־ימין שעשו חיל בעסקים ובפוליטיקה, דוגמת אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. ואילו עכשיו עולים לקדמת הבמה יהודים שומרי מצוות, כמו נפתלי בנט.
מבט רחב מגלה כי הציונות, והמדינה שהקימה, הן מיזם שנבנה מלמטה למעלה, אופקי יותר מאנכי מבחינת החיים הקהילתיים והדתיים, וכחני לעיתים קרובות, אך מאותה סיבה עצמה נייד ודינמי. כך הצליחה הציונות לחמוק מגורלן של רוב תנועות השחרור הלאומיות: הידרדרות לרודנוּת, נפילה לכאוס או התאבנות בתוך סדר חברתי שמי שקובעת אותו היא אליטה המתחפרת בעמדותיה. הציונות הצליחה לרבֵּע את המעגל של שחרור לאומי: היא שחררה את העם היהודי כעם תוך עמידה בהבטחתה לשחרר את היחידים שבו.
הטענה שהציונות היא מאבק לחירות נתקלת בטענה נגדית מתבקשת: ומה עם הפלסטינים? זו טענה רצינית, אם כי לא במובן הלא־רציני שאליו מכוונים בדרך כלל מבקריה החריפים ביותר של ישראל.
מה לא־רציני? ההאשמה שישראל היא מדינה לבנה, גזענית, לא־לגיטימית וקולוניאליסטית, המקיימת משטר של אפרטהייד. ראשית, יהודים אינם "לבנים", ואפילו לפי הסיווג הגזעי הפוגעני של אחדים מן המבקרים הללו מן הראוי לציין כי רוב האוכלוסייה היהודית בישראל מוצאה מן המזרח התיכון. מדינה שזכותה להתקיים והוכרזה באחת ההחלטות הראשונות של האו"ם יכולה להיות הרבה דברים, אבל לא לא־לגיטימית. אומה שהקשר שלה לאדמה נמשך ברציפות אלפי שנים אינה קולוניאליסטית, מה גם שהשטחים שהיא שולטת בהם לכאורה נכבשו במלחמות שהיא לא רצתה בהן ושאת חלקם ניסתה שוב ושוב להחזיר.
ואשר לאפרטהייד – אפילו מבקריה המחמירים של ישראל מודים ברובם בכך שלא זה המצב כשמדובר באזרחי המדינה הערבים. כמו מיעוטים אחרים ברחבי העולם הם אכן סבלו במרוצת השנים אפליה קשה. ובכל זאת, הם חברים בכנסת, בקבינט, בבית המשפט העליון, במוסדות הרפואה והאקדמיה, בחוגי המשפט, ועוד ועוד.
הטענה העיקשת יותר היא שבשל המדיניות של מחסומים, גדרות הפרדה וחוסר הנכונות להעניק לפלסטינים זכות הצבעה בבחירות בישראל, ישראל מפעילה למעשה משטר אפרטהייד נגד הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ועזה. אלא שרוב ההגבלות הביטחוניות הללו נוצרו בעקבות גלי פיגועים רצחניים חוזרים ונשנים, שבהם ניצלו טרוריסטים את חוסר יעילותה של מערכת ההגנה במטרה מוצהרת להרוג יהודים.
טענה נוספת בדבר קיומו של אפרטהייד נגד הפלסטינים היא שאין להם זכות להביע דעה בנוגע למדיניות של ישראל. על כך יש לומר שכל הרעיון בבסיסם של הסכמי אוסלו (1993) היה להעניק לפלסטינים ממשל נפרד בדמות הרשות הפלסטינית. הסיבה העיקרית לכך שאין להם זכות הצבעה היא שהמנהיגים שלהם, גם בגדה המערבית וגם בעזה, מפחדים מדמוקרטיה ולכן מונעים לחלוטין כל אפשרות לבחירות. והסיבה העיקרית לכך שהפלסטינים אינם חיים במדינה משלהם, דמוקרטית או אחרת, היא שהמנהיגים שלהם דחו פעם אחר פעם כל אפשרות כזאת. כפי שכתב עיסאווי פריג', חבר הקבינט הערבי־מוסלמי הראשון בישראל, בחשבון הטוויטר שלו ב־1 בפברואר 2022: "יש לישראל הרבה בעיות שחובה לפתור אותן, בתחומי הקו הירוק ועל אחת כמה וכמה בשטחים הכבושים, אבל ישראל היא לא מדינת אפרטהייד".
אם אלה הנימוקים הלא־רציניים להתנגדות, מהו הנימוק הרציני? – שהציונות אינה יכולה להיות נאמנה לקריאתה למאבק לחירות ליהודים כל עוד הדבר כרוך בשליטה בעם אחר בלי לקבל את הסכמתו לכך.
הנימוקים לטובת המשך השליטה הזאת הם שהיא הכרחית לצורך הגנה. אי־אפשר לצפות מישראל להסכים להקמת מדינה פלסטינית בטווח הקצר אם לישראלים יש סיבות טובות לפחד כי סיום הכיבוש הוא תחילת הסוף של ישראל עצמה. ברוח אמירתו המפורסמת של השופט רוברט ג'קסון על חוקת ארצות הברית – הסכם שלום אינו יכול להיות ברית התאבדות.
אף על פי כן יש לומר: חייב להיות אופק.
אופק אינו דֶד ליין ואף לא מהלך מדיני. זהו יעד הנמצא במרחק של שנים ואפילו עשורים קדימה. הוא מושתת על רעיון. במקרה זה הרעיון הוא שלצורך הגשמת הציונות כמאבק לחירות יש צורך בגבולות מוכרים שיאפשרו ליהודים להתקיים פוליטית כעם, לא מעל עם אחר ולא מתחת לעם כלשהו, אלא, באופן בסיסי, בנפרד. והרעיון הזה מחייב סבלנות; הן סבלנות לדבוק ברעיון גם כאשר לנוכח נסיבות מסוימות הוא נראה מיותר או לא־רלוונטי, והן סבלנות שלא לדחוק בו כאשר בנסיבות נתונות הוא בוסרי ומסוכן.
הדרך היעילה ביותר לקדם את הרעיון הזה אינה באמצעות דיפלומטיה בינלאומית או קבלת החלטות פוליטיות. הדרך היא באמצעות שיח ציוני, מכיוון שאין טעם לדון בעתיד הציונות עם אנשים שאינם רוצים בעתיד לציונות. יש לשאול, קודם לכול, מבחינת השאיפות, מה הישראלים רוצים שיהיה בחמישים או במאה השנים הבאות, ואם הרצונות האלה כוללים "בעיה פלסטינית" נצחית; שנית יש לשאול באופן זהיר איך אפשר להגיע לשם בלי לגרום בדרך נזק חמור לישראל. אין טעם לנסות להגיע לטווח הארוך בלי לשרוד את הטווח הקצר.
וכעת לנקודה האחרונה: הציונות כשחרור מרעיונות זרים.
במבט מרחוק, הציונות אינה אלא השלוחה היהודית של התופעה העולמית הידועה בשם לאומיות. במובנים רבים כך הדבר. אבל הציונות איננה רק לאומיות יהודית, בהינתן שיהדות אינה רק זהות לאומית או אתנית; היא גם זהות דתית ומוסרית. והיעד של הציונות אינו רק לתת ליהודים "מקום בין האומות" (ככותרתו האנגלית של ספרו של נתניהו מ־1993, "מקום תחת השמש"). היעד של הציונות הוא שישראל תהיה לאור לגויים.
לכאורה תפיסה זו מחמיאה, אבל לא תמיד קל לקבל אותה. היא מציבה מערך של דרישות וציפיות מוסריות, רבות מהן לא־הוגנות. "כשאומות אחרות מנצחות בשדה הקרב, הן מכתיבות את התנאים לשלום", כתב אֶריק הוֹפֶר ב־1968. "אבל כשישראל מנצחת, עליה לשחר אחר השלום. כולם מצפים מן היהודים להיות הנוצרים האמיתיים היחידים בעולם" (Hoffer, 1968).
הופר צדק. ישראל ממשיכה לפעול תחת מה שניתן לכנות קולוניאליזם מוסרי, המגיע דווקא מכיוונם של המוקיעים הגדולים של מורשת הקולוניאליזם. מן המדינה היהודית מצופה לצאת לקרב מתוך דאגה רבה יותר לשלומם של אויביה מאשר לשלום אנשיה שלה; מצופה ממנה להגיע להסכמות דיפלומטיות המציבות את חיי אזרחיה בסכנה ממשית; מצופה ממנה לחזק את אופייה ה"דמוקרטי", אבל רק בתנאי שהבחירות הדמוקרטיות שלה יתיישרו עם הרגישויות הפרוגרסיביות; וכאשר מכים אותה, מצופה ממנה להפנות את הלחי השנייה.
אין פסול בציפיות מישראל לשמור על סטנדרטים גבוהים; איש אינו מצפה מישראל לסטנדרטים גבוהים יותר מן הציונים עצמם. אבל הציפיות האלה שגויות כאשר הן מבוססות על תפיסות מוסריות העוינות את המסורת, האידאלים והמציאות היהודיים. ישראל לא שחררה את עצמה פוליטית מכבליהם של אדונים קולוניאליים כדי להישאר שבויה ברעיונות שלהם.
מדינה יהודית לא נועדה רק לספק מסגרת פוליטית וביטחונית. היא גם הזדמנות לציוויליזציה היהודית; הזדמנות לגלות, לנסח ולפתח מחדש דרך מחשבה, הוויה ופעילות יהודית ייחודית בעולם; היא אמצעי לגלות כיצד תרבות שהוגבלה ובה בעת התעשרה בשנות גלות ארוכות יכולה ליצור, בזכות הריבונות, מודל בריא יותר של קהילה אנושית. האם יש דרכים לנהל פוליטיקה בסגנון יהודי שאיננו רק העתק מדויק של זו הנהוגה בדמוקרטיות מתקדמות אחרות? האם יש דרך להתמודד אחרת עם ההבדלים בחברה ולהעשיר את החוויה האנושית במדינה מודרנית באופן שאינו רק ייחודי אלא גם יכול לשמש דוגמה לאומות אחרות המתחבטות באותן דילמות עצמן?
מתבקש לבחון שלושה היבטים:
- האם המתח שבין זהות לחירות שבמקומות אחרים הוביל לכל כך הרבה דיכוי וסכסוכים יכול להגיע לאיזון בר קיימא ודינמי יותר? כמעט שאין גבול לחירויות בחברות ליברליות מודרניות. החירויות הללו יקרות במיוחד לליבם של מי שיש להם די משאבים פנימיים למצות אותן. אבל יש להן מחיר: התנתקות היחיד מהקהילה, היעדר תחושה של תכלית אישית, השחיקה המוסרית שנלווית לא פעם למה שרודיארד קיפלינג כינה "האֵלים של כיכר השוּק".[1] מצד שני, תחושה עזה של זהות, מסורת והשתייכות למקום מציעה יתרונות רגשיים ורוחניים משלה. אולם זו מחניקה לעיתים קרובות, בעיקר נשמות חופשיות ובעלי חשיבה עצמאית, שהם מי שמניעים בדרך כלל את העולם קדימה, אנשים מן הסוג שהתרבות היהודית מצמיחה בשפע כה רב.
- האם ייתכן מודל לדו־קיום דתי-חילוני הנתון פחות לחיכוכים, מסויג פחות ומעשיר הדדית יותר? בניגוד לתקוות או לציפיות של כמה מראשוני הציונים, מדינה יהודית לא הייתה לעולם מאפשרת ליהדות להיעלם תחת שכבות אבק קדומות. ובניגוד לאמונות או לתחזיות של חרדים או של ציונים דתיים אחדים, מדינת ישראל לעולם לא תצליח בלי הרוח החיה, תרבותית וכלכלית, של המגזר החילוני. גם במדינות אחרות, בוודאי בארצות הברית, קבוצות חילוניות ודתיות שוגות בפנטזיות דומות. חלק גדול מהאתגר הוא למצוא דרכים לשכך את המחלוקות בין דתיים לחילונים ברמת החוק ולחבר בין שני הצדדים ברובדי חיים אחרים – חינוכיים, רוחניים וחברתיים.
- האם מדינות דמוקרטיות שיש בהן מיעוטים תרבותיים גדולים ונפרדים מסוגלות למצוא שביל זהב בין יריבות קהילתית מרה לבין התבוללות מוחלטת? גל האלימות הבין־קהילתית בישראל בשנת 2021 היה לישראלים רבים בבחינת אזעקת אמת רועמת שהם התרשלו בטיפול בבעיה זו, ולא זו בלבד אלא שגם – על ידי אישור חוק הלאום ב־2018 והזנחת השיטור הבסיסי ביישובים הערביים – הם נעים בכיוון הלא־נכון. מנגד, הקואליציה הרחבה והמגוונת שהתקיימה בשנים 2021–2022 יחד עם החתימה על הסכמי אברהם נותנת סיבה לתקווה שעדיין קיימים מאגרים נסתרים של רצון טוב בין יהודים לערבים ושעוד יש הזדמנויות ליצירת ישראל מכילה הרבה יותר מזו שיש לנו היום.
יש הגורסים כי המונח "ציונות" אינו משמעותי עוד. לשיטתם, הציונות הייתה מיזם של המאות התשע עשרה והעשרים להקמת מולדת יהודית בטוחה שהעולם מכיר בה. זה הצליח ב־1948. תומכי המיזם המשיכו איתו הלאה; מתנגדיו צריכים להתגבר ולהמשיך גם הם הלאה. סוף סיפור. אבל גם אם נתעלם מכך שלא כל העולם מכיר במולדת הזאת ושהיא אינה בטוחה במלוא מובן המילה, השקפה כזאת על הציונות מקטינה את המשמעות האמיתית שלה.
מאבק לחירות מתחיל במסע להשגת ארץ מולדת; אבל אינו מסתיים שם.
מולדת אינה חופשייה באמת אם אין לה ממשל עצמי; אבל ממשל עצמי אינו מוביל לחירות אם השליטים אינם כפופים למערכת חוקים ולהסכמתם של האזרחים.
דמוקרטיה היא תנאי הכרחי לחיים של חופש, אבל לא התנאי היחיד; נדרש גם חופש ממחסור וחופש מִפַּחד.
אין די במעלותיה של מדינה משגשגת ומוגנת כדי להבטיח חירות; נדרשת גם חירות מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית, הן ברמת הפרט והן ברמה הלאומית.
החתירה לסוגי חירות מלאים יותר היא בדרך כלל ברכה; היא הופכת לקללה כאשר היא מחלישה או חוסמת את אותה חתירה עצמה בידי אחרים.
האמירה שהציונות היא עודנה מאבק לחירות לא רק מצדיקה את הדרך הארוכה שהציונות עברה עד כה; היא גם מזכירה לנו שהמסע רחוק מסופו.
מקורות
אבינרי, שלמה (2014, 23 בספטמבר). מקורותיה ואתגריה של הדמוקרטיה בישראל. הארץ.
Avineri, Shlomo (1987). The historical roots of Israeli democracy. Shofar, 6(1), 1–6.
Hoffer, Eric (1968, May 26). Israel's peculiar position. Los Angeles Times.
ברט סטיבנס הוא עיתונאי יהודי־אמריקאי, בעל טור בעיתון The New York Times והעורך הראשי של Sapir, שמתוכו נלקח מאמר זה, בשינויים.
[1] ראו בשירו "The Gods of the Copybook Headings" (1919). תורגם לעברית בידי צור ארליך בכותרת "אֵלֵי מַחְבְּרוֹת בֵּית הַסֶּפֶר" (הערת העורכים).