מחקר מקיף בוחן את עמדות היהודים בישראל בנוגע לשאלה "מיהו יהודי?"
מיהו יהודי? מהי מהות ההשתייכות לקולקטיב היהודי? אלו שאלות שהן עולם ומלואו. ניתן לענות עליהן, בין היתר, מנקודת ראות סוציולוגית, מתוך עמדה תרבותית, דרך התבוננות פילוסופית, וכמובן באמצעות השקפה דתית. האם מה שנתפס בעבר כמהות אינטגרטיבית אחת – “יהדות” – הוא לאום, דת או תרבות? ומהקולקטיב אל הפרט: האם הקביעה כי אדם הוא יהודי היא בהכרח תולדה של יישום של קנה מידה אובייקטיבי, שמחילים על אדם מבחוץ, או שמא יש לתת חשיבות מכרעת דווקא לבחירה האישית של אדם להזדהות כיהודי?
סיווגו של אדם כ”יהודי” משפיע על מעגלי חייו – המעגל האישי, המעגל המשפחתי והמעגל הציבורי. כידוע, המערכת המשפטית ההלכתית קובעת כי ל”יהודי” יש חובות וזכויות ייחודיות: רק יהודי חייב בשמירת כל המצוות. גם מערכת המשפט הישראלית מייחדת את היהודים בהקשרים נקודתיים: כך, למשל, הזכות לעלייה ולקבלת אזרחות ישראלית – זכות השבות – שמורה באופן בלעדי ליהודים (ולאחרים הקשורים עמם בקשרי משפחה מוגדרים בחוק). ישראל מוגדרת כמדינת הלאום של העם היהודי – אך מהי ההגדרה שקובעת מי הינו חלק מעם זה שאליו מתייחס, למשל, חוק יסוד “ישראל מדינת הלאום של העם היהודי”? אכן, ככל ששאלת ההשתייכות לקולקטיב מכריעה ביחס לשאלות חשובות שבמציאות, כך גם יש לדון בה באמצעות כללים משפטיים שתכליתם קביעת סטטוס.
אבל מעבר לחשיבות הנורמטיבית של הגדרת הזהות היהודית, עיקר העניין הוא תודעתי: מי שייך למעגל הזהות “שלנו” – אח/ות, שכלפיו/ה יש לנו קרבה אישית ייחודית, סולידאריות אינטואיטיבית ואף מידה של אחריות – ומי נמצא מחוצה לו? קשה לענות על שאלה זו באמצעות כלים אנליטיים. ההכרעה הולכת ומסתבכת משום שאנו חיים בעולם שבו כל אחד ואחת יכולים לאמץ זיקות זהות מגוונות מבלי להתחייב לאחת מהן באופן שמאפיל על האחרות. הבחירה להשתייך לקבוצה כלשהי או להתבדל ממנה זמינה לנו כיום בקלות יחסית, בדרך כלל ללא גבייה של מחירים משמעותיים.
ההגדרה החדה שמציעה הדת ליהדותו של אדם, בעידן שבו רוב היהודים אינם מכפיפים עצמם לדין הדתי, שוב איננה אופציה יחידה ורבים מבקשים לה חלופות. במציאות שבה התרבות הגלובאלית כובשת לעצמה מקום דומיננטי על חשבונן של תרבויות פרטיקולאריות נעור הספק באשר למוצקות של הזהות הפרטיקולארית הנדרשת כדי לכנות אדם כ”יהודי”.
חשוב גם להתבונן בהבדל שבין מקומות שונים: במדינת ישראל המרחב הציבורי הוא בעל אופי יהודי, ולכן שמירה על זיקת הזהות היהודית של ישראלים איננה דורשת מאמץ ניכר. זוהי יהדות “ממילא”. מנגד, מי שחי מחוץ לישראל, במרחב ציבורי שאיננו יהודי, נדרש להיות אקטיבי כדי לשמור על זהותו היהודית הן כלפי חוץ והן כלפי עצמו. עליו לבחור להיות יהודי בהחלטה וגם, לעיתים, במעשה.
המחקר שלפנינו איננו מבקש להכריע בשאלה “מיהו יהודי”. מטרתו צנועה אך חשובה: הוא מציג את העמדות העדכניות של יהודים בישראל בנוגע לשאלה “מיהו יהודי?”. שרטוט תמונה זו נדרש משום שזהות של קבוצה, במובנה התודעתי, איננה מוכתבת “מלמעלה” (למשל, על ידי חוק) אלא היא תוצר של תהליכים חברתיים מורכבים שצומחים “מלמטה”. אנחנו חיים בעידן שבו מתנהלת בעוצמה “פוליטיקה של זהויות” שמאופיינת בלחצים מכיוונים שונים על ההגדרה המסורתית של “יהודי”.
המחקר בוחן את העמדות של יהודים בישראל הן באשר לשאלת הגמישות של הזהות היהודית (האם הגדרת היהדות מתגבשת בכל דור באופן שונה או שהיא נתון קבוע שאיננו חשוף להשפעות?), הן באשר לשאלת הסמכות (אם ההגדרה משתנה מעת לעת, מי מוסמך לקבוע אותה ובאיזו דרך?) והן באשר לשאלת התוכן (מהי ההגדרה הראויה או המקובלת כיום).
המכון למדיניות העם היהודי נטל על עצמו את המשימה האמורה, משום ההבנה בדבר ערכו הגדול של מידע זה עבור כל מי שמעוניין לגבש עמדה או מדיניות בנושאים שבהם יש חשיבות לשאלת הגדרת הקולקטיב היהודי. המחקר איננו שיפוטי אלא רק תיאורי. הוא איננו מתאר את המציאות אלא את תפיסת המציאות של יהודים בישראל באשר לשאלת הגדרת יהדותו של אדם.
תודה גדולה מסורה לחוקרים שעמלו על הכנת המחקר – שמואל רוזנר, קמיל פוקס ונח סלפקוב. עלה בידם להציג נושא מורכב בדרך נגישה לקוראים כולם. אין ספק שהממצאים יהוו נקודת מוצא לכל דיון עתידי בנושאים אלו.
פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון.