"יהדות", קבע חוקר הקבלה גרשום שלום, היא מה שכל דור של יהודים "בוחר מן העבר, גורע ממנו ומוסיף עליו, ומגדיר מחדש כמהותה של היהדות בעיני בני הדור".¹⁶ זו קביעה שבמישור העובדתי קשה להתווכח עליה.

אבל אפשר להוסיף עליה שאלה, שאין עליה תשובה חד-משמעית: עד כמה נתון ליהודים בכל דור מרחב תמרון להוסיף או לגרוע; ועד כמה ניתן להם להגדיר מחדש את ״מהותה של היהדות״ ¹⁷ כך שעוד תיתפס, בעיני בני הדור ובעיני הדורות הבאים, כמה שעודו אכן ״יהדות״. שאלה זו שזורה בדרכים שונות לאורכו ולרוחבו של המחקר, כאשר ברבות מהדילמות שהצגנו למשתתפים הבחירה היא, למעשה, בין היצמדות למסורת העבר לבין גמישות ושינוי של מסורת העבר.

כבר בפתיחת הדיון במרכיב הגמישות ניתן לומר כי (1) לא בכל הנושאים מתגלה אותה רמה של גמישות, (2) לא כל היהודים מגלים אותה רמה של גמישות, (3) רבים מהיהודים מגלים חוסר עקביות, כאשר בסוגיות מסוימות הם בוחרים לסירוגין בחירות של גמישות ושל חוסר גמישות (ולא תמיד ברור מדוע).

בעמודים הבאים נעסוק בקצרה בכמה היבטים ודוגמאות של מרכיב הגמישות. יש לחדד כי העיסוק במרכיב זה במחקר שלנו מתייחס אך ורק לגמישות בהקשר של קביעת והבנת מרחב השייכות לקולקטיב היהודי.

ברור כי בהקשר של שאלות אחרות של יהודיות, הנוגעות לאמונות, לדעות, ובעיקר לקיום של פרקטיקות יהודיות, רוב יהודי העולם רואים את עצמם חופשיים להתנייד במרחב היהודי בגמישות גדולה. מרחב זה, שהוצג בפירוט במחקר קודם של המכון (#יהדותישראלית), כולל יהודים שרובם אינם ״הלכתיים״, ועל כן לא רואים את עצמם כפופים לצווים התנהגותיים מסוימים לביטוי יהדותם. רובם הגדול לא מקפידים על אורח חיים יהודי במובנו המסורתי. הם אינם ״שומרי שבת״ (מחקר עדכני של המדד מצא כי רוב ניכר מהם לא רק נוסעים בשבת אלא גם עורכים קניות בשבת), לא פוקדים בתי כנסת לתפילה, לא מקפידים על הלכות צניעות, או על כשרות הלכתית, או על הנחת תפילין ועוד.

האם היהודייה

סוגיה חשובה המאפשרת לבחון מרחבים של גמישות נוגעת להעברה האוטומטית של יהודיות מדור לדור. על פי המסורת המקובלת בעם היהודי זה דורות רבים, ועל כך אין ויכוח, היהדות מועברת אוטומטית מאם לבניה ולבנותיה (אין ודאות, וישנו ויכוח, על השאלה מתי ומדוע החלה מסורת זו).
עם זאת, ישנם הן ענפים מרכזיים בעם היהודי והן הוגים חשובים בעם היהודי הסבורים
כי בעידן המודרני הכרחי לגלות גמישות ביחס למסורת קשיחה זו ולשנותה. בשנת 1983 קיבלה התנועה הרפורמית בארצות הברית החלטה ״בעלת חשיבות עצומה״¹⁸ להכיר בתנאים מסוימים ביהודיותם של צאצאי הורה יהודי, אב או אם, כיהודים. שני המסמכים שהוציאה היהדות הרפורמית בשעתו מפרטים את ההנמקות והכללים הנוגעים להחלטה. דוח של ועדה שעסקה בנושא התמקד במשברים הסוציולוגיים שעמם התמודדה (ועודה מתמודדת) הקהילה היהודית בארצות הברית. מסמך גילוי דעת מקביל של רבנים רפורמים דן בשינויים הלכתיים שחלו בהגדרת היהודיות במהלך הדורות. תוצאת הבירור שערכה התנועה הרפורמית הייתה מרחב גמישות חדש. ילדים שיש להם הורה אחד יהודי, והנוקטים הזדהות פורמלית עם האמונה והעם היהודי, ייחשבו על פי תפיסת התנועה ליהודים מלידה.

כיום, רוב המוסדות היהודיים הקהילתיים (לא הדתיים) מקבלים צאצאים לאב יהודי כיהודים לכל דבר, ובין השאר כוללים אותם במניין היהודים, כל קהילה במקומה. לדוגמה, המחקר הקהילתי בשיקגו (2020) בחן האם לנשאלים ישנו ״הורה יהודי״, בלי לשאול כלל האם ההורה המדובר הוא אם או אב. בכל מקרה של הורה יהודי, והזדהות כיהודי, הנשאל נספר במניין יהודי הקהילה.¹⁹

עיקר הגורמים להחלטה זו של התנועה הרפורמית, ובעקבות זאת למדיניות המכלילה של ארגונים וקהילות ברחבי העולם, נעוצים באורח החיים ובאתגרים הרלוונטיים ליהודי ארצות הברית, ובחלק מהתפוצות האחרות, אך אינם נוגעים באותה מידה ליהודים בישראל. הגמשת הכללים של ההעברה האוטומטית של יהודיות נעשתה בעיקרה כדי להתמודד עם התופעה הנרחבת של נישואים מעורבים בתפוצות, שעוד עלתה הרבה מאז שהתקבלה ההחלטה (שיעור הנישואים המעורבים בארצות הברית על פי המחקר העדכני ביותר הוא 61% למי שנישאו אחרי 2010 ).²⁰

בישראל, שהיהודים בה הם קבוצת הרוב, יש רק שיעור נמוך של נישואים מעורבים של יהודים ולא יהודים, ובהתאם (כפי שעלה במובהק במחקר ״יהדות ישראלית״) רמת הביטחון של היהודים ב״המשכיות יהודית״ של צאצאיהם גבוהה מאוד, והצורך שלהם בגמישות לעומת העבר בהגדרת היהודיות כנראה אינו גדול. עם זאת, ראוי לציין שרוב משמעותי של יהודים בישראל תומכים באפשרות של נישואים אזרחיים, שאיננה קיימת כיום. אפשרות כזאת עשויה לפתוח צוהר רחב יותר, בהינתן ממד של לגיטימציה ממלכתית, לנישואים מעורבים של יהודים ולא-יהודים גם בישראל.

אם כי, ואפשר לראות זאת בכמה מהנתונים שנציג בהמשך, אין דומים נישואים מעורבים מחוץ לישראל, שסופם (בתוך דור, שניים, או שלושה, לפחות על פי הנתונים עד היום)²¹ אפשרות ממשית של גלישה לכיוון היציאה מהעם היהודי – לנישואים מעורבים בתוך ישראל, שמשמעותם המשך של חיי שגרה במסגרת הרוב היהודי-ישראלי.

במחקר הנוכחי ניתן לזהות כי רוב גדול של היהודים בישראל נוטה לבחור בכללי המסורת, ולהישען על ההנחלה מאם לצאצאים, בבואו לקבוע כיצד תועבר היהודיות אוטומטית מדור לדור. כלומר, ישנו פער משמעותי בהקשר זה בין הנורמה הנהוגה בחלק ניכר מקהילות יהודי התפוצות, הן בהיבט המעשי והן בהיבט התודעתי, לבין הנורמה הנהוגה בישראל. זה נכון ביחס לשאלה האם גם העברה מאב לצאצאים אפשרית כאמצעי הנחלה של יהודיות (שרוב היהודים בישראל משיבים עליה בשלילה); זה נכון גם ביחס לשאלה מה משקלה של ההגדרה העצמית בקביעת יהודיות של אדם (ביהדות התפוצות ניתן לה משקל רב, בישראל משקל מועט אם בכלל).

נפרט את עמדות הישראלים: על השאלה האם היהודיות היא שאלה של ״הגדרה עצמית״ בלבד, או שמא יש צורך בקריטריונים נוספים כדי להיחשב ליהודי/ה, רוב גדול של המשיבים אומרים שישנם עוד קריטריונים נדרשים מעבר להגדרה עצמית. כאשר נבחנים אותם קריטריונים, ניכר על פי אינדיקציות שונות כי ישנה עדיפות מובהקת ל״אם יהודייה״ כמגדירה את זהות הצאצאים, לעומת כל האפשרויות האחרות. כך, לדוגמה, מקרב יותר מרבע מהיהודים בישראל, שבחרו ב״מוצא״ כמרכיב המרכזי של יהודיות – ובכך שמו דגש מלכתחילה על ההקשר המשפחתי של היהודיות – 74% גורסים כי המשמעות של ״מוצא״ מבחינתם היא ״אם יהודייה״.

אגב, סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2022 העלה ממצא דומה:²² 70% מהציבור היהודי בישראל אינם רואים כיהודים את מי שנולד לאב יהודי ולאם לא-יהודייה, לעומת 26% הרואים בהם יהודים ו-4% שאינם יודעים. מפילוח הנתונים לפי הגדרה דתית עולה כי ככל שהציבור חילוני יותר, הרי שהוא רואה את הילדים לאב יהודי כיהודים, ועם זאת ישנו רוב קטן (50% לעומת 44%) בקרב הקבוצה החילונית שאינם רואים אנשים אלו כיהודים.

בקרב הבוחרים ב״מוצא״ במחקר שלנו, 13% הסכימו לעמדה הדומה לזו של התנועה הרפורמית בארצות הברית והצביעו על האפשרות של ״הורה יהודי״ כעמדה המקובלת עליהם, ועוד 14% גרסו כי די ב״מוצא יהודי כלשהו״, קרי גם בדור הסבים והסבתות, להגדרת יהודיות. העדפה דומה ניתן לזהות גם בקרב משיבים אחרים לשאלון (מי שבחרו ב״לאום״, ״תרבות״ ומרכיבים עיקריים אחרים של יהודיות).

כמובן, צריך לקחת בחשבון את האפשרות שתשובתם זו של היהודים בישראל נובעת במידה רבה מהרגל. מבחן האם היהודייה מקובל על היהודים מדורי דורות, ובישראל לא נוצר מעולם צורך דחוף להרהר אחר קביעה זו. בנתונים אפשר לראות כי הרגל זה נשמר באדיקות רבה בקרב מגזרים שמרנים, שאינם מעוניינים לייצר מרחב גמישות גדול בהגדרת ההשתייכות לקולקטיב היהודי, ולעומת זאת בקרב יהודים ממגזרים שאינם רואים את עצמם מחויבים באותה מידה למסורת קשיחה (קרי, בעיקר מי שמגדירים את עצמם ״חילונים״), ישנה נטייה חזקה הרבה יותר לאפשר אפיון של יהודיות לא רק לפי האם אלא גם בהסתמך על אפשרויות אחרות (הורה, מוצא, או הגדרה עצמית).

בהתאם, כשני שלישים מהחילונים הסבורים שיהודיות היא עניין של מוצא מקבלים גם מוצא מ״הורה יהודי״, או ״כל מוצא יהודי״ (ולא רק אם), כמבחן סף מספק. ועוד: כשליש מהחילונים מסכימים שיהודיות היא עניין של הגדרה עצמית (כלומר, אלה מוכנים לגמישות מקסימלית, שעל פיה יהודיות היא עניין של הפרט, ואין לה עוד תנאים מעבר להחלטת הפרט). במגזרים אחרים, מסורתיים יותר, שיעור המקבלים הגדרה עצמית כתנאי מספיק ליהודיות, או המסכימים שיהודיות יכולה לעבור אוטומטית מ״הורה יהודי״ או ״מוצא יהודי כלשהו״, נמוך בהרבה.

את נטיית היהודים בישראל להישען על קריטריון האמא היהודייה כזה שקובע את יהודיותו של אדם קל מאוד לזהות כאשר מתבוננים בתשובות לשאלות הראשונות של המחקר. כפי שכבר הוזכר, המחקר התבצע בחלקו כסוג של ״משחק״. אחד מהיבטיו היה בהצגה של 12 דמויות פיקטיביות, שלכל אחת מהן מצורף תיאור קצר של מעין ״קורות חיים״. המשיבים התבקשו להכריע ביחס לכל דמות שהוצגה האם היא בעיניהם דמות של ״יהודי״ או של ״לא-יהודי״ (או לומר שאינם יכולים להכריע. ראו את כלל הדמויות בנספח 3).

כאשר מחלקים את כל הדמויות שהוצגו למשתתפי המחקר לשתי קבוצות – אלה שיש בקורות החיים שלהן אמא יהודייה, ואלה שאין בקורות החיים שלהן אמא יהודייה – אפשר לזהות, גם בלי להיכנס לסיפורים המפורטים של הדמויות, כיצד היהודים מכריעים באופן כמעט גורף שאם יהודייה היא קריטריון משמעותי, ובדרך כלל מכריע, של השתייכות יהודית. לכל דמות פיקטיבית במחקר יש כמובן מאפיינים נוספים מעבר לשאלת האמא – יש שהתגיירו ויש שלא, יש שרואים את עצמם כיהודים ויש שלא, יש שמתגוררים בישראל ויש שלא. אולם, רוב המאפיינים הללו (כאשר גיור הוא החריג) מתבטלים במידה רבה מול שאלת האמא. למעשה, למעט המקרה של הדמות שכינינו ״זמיר״ (שעל פי ה״סיפור״ שהצמדנו לו הוא התגייר בישראל, ונדון בו במפורט בהמשך), בכל המקרים האחרים, מי שאין לו אמא יהודייה לא תואר על ידי רוב המשתתפים שהייתה להם עמדה כ״יהודי״.

לעומת זאת, כל מי שיש לו אמא יהודייה תואר על ידי רוב המשתתפים שהייתה להם עמדה כ״יהודי״, בלי קשר לאופן שבו הדמות מזדהה כעת (על חלק מהדמויות נכתב במפורש שאינן מזדהות כיהודים).

אפשר לחדד את התובנה הנובעת מטבלת כלל הדמויות כאשר בוחנים ביתר פירוט דמות אחת, שבמקרה שלה עשינו ניסיון מפורש לבדוק את מרכיב האמא. דמותו של ״גבע״ הפיקטיבי תוארה במהלך כמחצית מתהליך המחקר כמי שיש לו ״הורים יהודים״ (כלומר, אם ואב) – ולאחר מכן שונה תיאור הדמות במקצת וקבע שיש לגבע רק ״אב יהודי״.

מלבד שינוי זה, לא נערך שום שינוי אחר ביחס לדמות. כאשר בחנו את הפער בין שתי גרסאות אלה של ״גבע״, שאנחנו מכנים כאן ״גבע א (הורים יהודים)״ ו״גבע ב״ (אבא יהודי), נראה בבירור כיצד המעבר ממצב של אב ואם יהודים למצב של אב יהודי שולל, בעיני רוב היהודים, את יהודיותו של גבע (גבע א יהודי בעיני 75% מהיהודים, גבע ב ללא-יהודי בעיני 69% מהיהודים).

גמישות ומסורתיות

כמו בכמעט כל שאלה הנוגעת ליהודיות, אם שאלה רעיונית אם שאלה מעשית, מרכיב הגמישות נקשר במידה רבה לסולם המסורתיות של יהודים בישראל, ולא משנה אם מדובר בחלוקה לארבע, לחמש או לשבע דרגות של מסורתיות. (בניתוח המחקר הנוכחי נעשה שימוש עיקרי בסולם המקביל לזה של הלמ"ס: חילוני, מסורתי לא כל כך דתי, מסורתי דתי, דתי, חרדי. בסקרי המכון אנחנו משתמשים לעיתים בסולם של שבע קבוצות: חילוני לחלוטין, חילוני קצת מסורתי, מסורתי, דתי ליברלי, דתי, דתי תורני, חרדי.) עם זאת, חשוב לשים לב לעובדה שרמת המסורתיות, הקובעת בעיני המשתתפים בסקר את הכללים הנוגעים לרמת ההשתייכות הבסיסית לקבוצת היהודים (הצורך באם יהודייה), אינה משליכה בהכרח על התנהגויות מתחייבות מעבר לכך.

כלומר – העובדה שישנו רצון להשתמש בקריטריון מסורתי-הלכתי בהקשר של קביעת היהודיות אינה מעידה על רצון ליישם קריטריון הלכתי בעניינים אחרים כלשהם. למעשה, בהתחשב בעמדה הביקורתית של רבים מהיהודים בישראל על הממסד הרבני, ובהתחשב בכך שרוב ניכר של היהודים בישראל אינם שומרי הלכה, אפשר להניח שלפחות במקרה של חלק מהישראלים הקריטריון של אמא יהודייה לא נבחר משום שהוא הקריטריון ההלכתי המקובל על הרבנות (או על רבנים) אלא למרות שהוא הקריטריון ההלכתי המקובל על הרבנות.

ובהתאמה, רק מספר קטן מאוד של יהודים, בין מהקוטב החילוני ובין מהקוטב הדתי והחרדי, מסכימים עם הקביעה ״יהודים הם רק מי שמקיימים מצוות״: כ-1% מכלל היהודים וכ-5% מהציבור החרדי, שהוא הנוטה ביותר להסכים עם קביעה זו. גם הקביעה שעל פיה יהודיות מותנית באמונה באל זוכה להסכמה נמוכה מאוד בכלל המגזרים. כ-7% מכלל היהודים בישראל מסכימים עם קביעה זו, כאשר המגזר שמסכים אתה ברמה הגבוהה ביותר הוא ה״מסורתי דתי״, שבו היא זוכה להסכמה של 12% בסך הכול.

כלומר, את הפערים הנוגעים לגמישות ולהיעדרה ניתן לזהות בעיקר בהקשר של הבסיס הפורמלי של השתייכות לקבוצה היהודית, ולא בציפייה להתנהגויות, אמונות או דעות ספציפיות של יהודים. אפילו ביחס למנהג כמו ברית מילה, שרוב כמעט מוחלט של היהודים בישראל נוהגים לקיים אותו (על פי המחקר ״יהדות ישראלית״), ניתן לזהות ששיעור גדול של יהודים (מעל למחצית מכלל היהודים) אינם רואים אותו כתנאי ליהודיות ואינם מסכימים עם האמירה שמי שאינם נוהגים אותו הם ״פחות יהודים״ מאחרים (בתשובה לשאלה זו אנו רואים מעין עדות להסתייגות של יהודים מקביעת קריטריון התנהגותי כלשהו כדי לקבוע ״מיהו יהודי״, או אפילו ״מיהו יותר יהודי״).

עקרונות ומציאות

אחת מהמסקנות הברורות העולות מעיון בנתוני המשיבים היא שלהרבה מאוד יהודים קשה מאוד לשמור על אחידות מלאה בתשובותיהם, בעיקר לנוכח מצבים אנושיים מורכבים. המבנה המשחקי של מיזם מיהו יהודי הציג למשתתפים לא רק שאלות תיאורטיות מופשטות. כפי שהזכרנו, הוא גם עימת אותם עם דמויות פיקטיביות, שלכל אחת מעין ״סיפור״ משלה. המשתתפים התבקשו לומר ביחס לכל דמות אם היא בעיניהם דמות של ״יהודי״ או ״יהודייה״, או שאולי לא.

ברוב המקרים ניכרת התאמה בין עמדות מופשטות של המשתתפים לבין האופן שבו הם שופטים ומבינים גם מקרים ״פרטיים״ של דמויות שהוצגו להן. לדוגמה, במשחק הופיעה דמות ושמה ״יעל״, וסיפורה הוא שגדלה בלוס אנג׳לס להורים לא-יהודים, אך החליטה לחיות כבוגרת לפי ״ערכים יהודיים״. כאשר המשתתפים התבקשו לומר אם יעל, בעיניהם, היא יהודייה או לא, רוב מי שאמרו שהיהודיות היא בעיקר עניין של ״מוצא״ (כלומר, שנדרשים אם יהודייה, או אב יהודי, או מוצא יהודי כלשהו), קבעו שבעיניהם יעל איננה יהודייה (שהרי אין לה הורים או סבים יהודים. יהודיותה – אם היא קיימת – נוצרה מכוח החלטה לחיות על פי ערכים יהודיים). מצד שני, רוב מי שאמרו שעיקר היהודיות היא ״ערכים״, הכירו ביהודיותה של יעל (63%). באופן כללי ניתן להבחין שמי שבחרו בהגדרות ״רכות״ יותר של יהודיות, שנשענות על בחירת הפרט בערכים או על קיום של תרבות, נטו לראות ביעל יהודייה. לעומתם, מי שבחרו בהגדרות קשוחות יותר של קבוצה מובחנת (לאום, דת, מוצא), נטו שלא לראות ביעל יהודייה.

עם זאת, אפילו ביחס ליעל ניתן לזהות שיש לא מעט יהודים שאמרו דבר אחד בהקשר התיאורטי (מהן הדרישות של יהודיות) ודבר אחר בהקשר המעשי (האם יעל יהודייה). לדוגמה, בין 10% ל-20% ממי שקבעו שהיהדות היא קודם כול ״דת״, אמרו שיעל, מעצם החלטתה להגדיר את עצמה כיהודייה, ראויה להיחשב בעיניהם כמי ששייכת לקבוצת היהודים (שבעיניהם היא קודם כול קבוצה דתית). פערים כאלה ניכרים גם במקרים אחרים.

הנה דוגמה נוספת: במשחק הוצגה דמות ושמה בטי, שנולדה להורים לא-יהודים, באה לארץ בעקבות אהבה ומשרתת בצה״ל. רוב בציבור היהודי בישראל סבורים שהיא אינה יהודייה (58%), אולם מיעוט לא מבוטל (34%) סבורים שבטי צריכה להיחשב יהודייה. מדוע? כנראה שהחיים בישראל והשירות בצה״ל הם ההסבר לכך, כפי שניתן לראות מהצלבת התשובות הנוגעות ליהודיותה של בטי עם התשובות לשאלה אחרת, שבה התבקשו המשתתפים לומר האם הם מסכימים או לא מסכימים עם הטענה ש״מי ששירתו בצה״ל ומגדירים את עצמם יהודים, הם יהודים״.

כארבעה מכל עשרה יהודים בישראל מסכימים עם הטענה ששירות בצה״ל יש בו כדי לבטא הצטרפות לעם היהודי. בקרב החילונים, רוב של שני שלישים סבורים כך (64%), ובקרב הקבוצות היותר מסורתיות ההסכמה יורדת (מסורתי לא כל כך דתי – 36%, מסורתי דתי – 18% וכן הלאה). כדי לבחון עקביות בתשובות הצלבנו את התשובות שניתנו במקרה הספציפי של ״בטי״, המשרתת בצה״ל, עם התשובות שניתנו לשאלה העקרונית על שירות בצה״ל כמסמן סף ליהודיות. רמת ההתאמה הייתה גבוהה מאוד. רוב גדול מהסבורים ששירות בצה״ל מספיק כדי שמישהם ייחשבו ליהודים (79%) אמרו גם שבטי יהודייה. רוב גדול ממי שלא הסכימו ששירות בצה״ל הוא מפתח ליהודיות (87%) אמרו שבטי איננה יהודייה.

אולם, יש גם כ-10% של מי שאמרו ששירות בצה״ל מספיק ובכל זאת אמרו שבטי איננה יהודייה. בנוסף, כ-5% ממי שאמרו ששירות בצה״ל אינו מספיק, בכל זאת אמרו שבטי יהודייה (עוד קרוב ל-10% לא ידעו להשיב האם בעיניהם בטי יהודייה).

שאלת הבלעדיות

בשאלה אחת התבקשו המשיבים להשיב באופן ישיר עד כמה היהודיות מחייבת בעיניהם בלעדיות. השאלה נוסחה לכיוון ממוקד, כך שאין לראות בתשובה עליה אמירה מקיפה על העדפה אפשרית של גמישות מול קשיחות, אולם ייתכן שיש בה כדי לשמש אינדיקציה גם בהקשר זה. כך שאלנו: ״בעיניך, האם יהודים זה מצב של ׳כן או לא׳, או שאפשר להיות גם ׳יהודים חלקית׳ או ׳יהודים במידה מסוימת׳״. בתשובה לשאלה זו ניכרת הנטייה של יהודים בישראל לתשובה ״בלעדית״ כאשר 70% מהם אמרו שהיהודיות היא מצב בינארי. או שאדם יהודי, או שאיננו יהודי. אפילו בקרב החילונים, רוב המשיבים קבעו שאין מצב של יהודיות חלקית, אף כי שיעור גדול מהם (45%) כן סבורים שמצב כזה אפשרי.

את השאלה על בלעדיות היהודיות מעניין במיוחד לנתח בהשוואה לשאלה אחרת, ״אם מישהו מגדיר את עצמו ׳יהודי׳, אבל יש לו גם זהות נוספת (כמו בודהיסט, אתאיסט) האם בעיניך הוא יהודי?״. על השאלה הזאת, לא כל משתתפי הסקר התבקשו להשיב. השיבו עליה בעיקר חילונים, ומהם רוב גדול סברו שישנה אפשרות להחזיק בזהות יהודית במקביל לזהות נוספת. כאשר למשיבים אלה הוצגה שאלת המשך ובה רשימה של זהויות אפשריות נוספות, שמהן התבקשו לציין האם ״אפשר״ או ״אי-אפשר״ להחזיק אותן במקביל לזהות יהודית (כלומר, האם מי שאומר שהוא גם יהודי וגם… ייחשב בעיניהם ליהודי), התברר שכמה זהויות מקבילות (כמו ״יהודי וצרפתי״) מקובלות כמעט על כל המשיבים הללו, ולעומתן שילובים אחרים (כמו ״יהודי ונוצרי״) שנויים במחלוקת.

עם זאת, כפי שאפשר לראות, ישנם בישראל לא מעט יהודים הסבורים שאפשר בעיקרון להיות גם יהודי וגם נוצרי. שיעור דומה סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם מוסלמי. שיעור גבוה יותר סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם בודהיסטי. שיעור גבוה עוד הרבה יותר סבורים שאפשר להיות גם יהודי וגם אתאיסט.

בכוונה, רשימת האפשרויות כוללת סוגים שונים של זהויות. ישנה אפשרות של זהות לאומית נוספת (יהודי וצרפתי), ישנה אפשרות של עמדה אידיאולוגית ביחס לקיום האל (יהודי ואתאיסט או אגנוסטי), ישנן זהויות דתיות נוספות, כאשר חלקן מתייחסות לדתות ״אחיות״ (נצרות ואסלאם), וחלקן לדתות רחוקות תיאולוגית והיסטורית מהדת היהודית (בודהיזם).

רוב המשיבים (החילונים) על השאלון, הסבורים שאפשר להיות יהודי ונוצרי, או יהודי ומוסלמי, מן הסתם לא קבעו בכך עמדה הלכתית. תשובתם נסמכת על היסקים מסוג אחר. לדוגמה: יש מי שסבורים שעיקר היהדות הוא השתייכות ללאום היהודי. אם זה העיקר, ואם המרכיב הדתי ביהדות הוא הפחות חשוב – יכול אדם, לפחות תיאורטית, להשתייך ללאום היהודי גם אם דתו אחרת, למשל מוסלמי. ועוד: יש שמקבלים את האפשרות של יהודיות וזהות נוספת מתוך הכרה בכך שבעולם הפוסט-מודרני בני אדם מחזיקים לעיתים בכמה זהויות מקבילות, ולעיתים אף מתחרות.

כדאי להביא בחשבון שגם לשאלה כזאת ישנן משמעויות ליחסים בין יהודֵי ישראל לבין יהודי התפוצות, שמורגלים בקטגוריה של יהודיות שאיננה זהות יחידה. מחקרים בארצות הברית הצביעו על כך שישנם לא מעט אנשים הרואים בעצמם גם יהודים וגם ״עוד משהו״.

במחקר של מכון הסקרים פיו מ-2013, 34% מהמשיבים אמרו שאינם רואים סתירה בין יהודיות לבין אמונה שישו הוא המשיח. לפי מחקר של מכון ברנה כמה שנים אחר כך (המכון מוכר ומכובד, על המחקר הייתה מחלוקת מקצועית), כחמישית מהיהודים הצעירים מאמינים שישו הוא בן האלוהים. אם לחזור למחקר על יהודי שיקגו מהשנה שעברה, כ-7% מכלל מי שהוגדרו על ידי החוקרים כ״יהודים״ סווגו כ״יהודים של כמה דתות", קרי מי שאינם יהודים בלבד (לפחות לא בדתם).²³

זו עמדה מעניינת מהרבה סיבות, שאחת מהן היא עמדתה המשפטית של מדינת ישראל (שנקבעה בפסק דין רופאייזן, שמיד נעסוק בו), ולפיה יהודים שהמירו את דתם לדת אחרת אינם נחשבים יהודים. אבל בהקשר של המחקר בישראל אפשר בהחלט לשער מצב הדומה למה שקיים גם בקהילות אחרות, שאין בו פעולה אקטיבית של ״המרה״ (שבית המשפט פירש כבחירה ביציאה מכלל העם היהודי), אלא חינוך מלכתחילה לזהות כפולה, יהודית ועוד משהו, כפי שקורה בשיעור מסוים מהמשפחות המעורבות בקהילות ברחבי העולם.²⁴ כאמור, 30% מהיהודים בישראל סבורים שתיתכן יהודיות שאיננה ״בלעדית״, אלא מתלווה אליה זהות נוספת שמותירה את היהודיות כזהות חלקית.

המקרה של רופאייזן

בשנת 1962 פנה כומר ושמו שמואל אוסוולד רופאייזן (שכונה האח דניאל) לבג"ץ וביקש כי יורה למדינה להכיר בו כיהודי לפי חוק השבות. רופאייזן נולד כיהודי, הצטרף למנזר קתולי בתקופת השואה והמיר את דתו. בסוף שנות החמישים בא לישראל כחבר במסדר הכרמליטים. הוא ביקש להכיר בו כיהודי, אף שדתו אחרת. בית המשפט דחה את בקשתו בפסק דין בטענה שהיהודים עצמם אינם רואים ביהודי שהמיר את דתו יהודי. אמנם, קבעו השופטים, לפי ההלכה רופאייזן ייחשב ליהודי (זו איננה עמדה שמוסכמת על כלל פוסקי ההלכה, אבל כן על חלק ניכר מהם).²⁵ עם זאת, התואר "יהודי" בחוק השבות אינו כפוף לדין הדתי אלא משקף תפיסה לאומית ותרבותית, שלפיה יהודי מומר אינו נחשב כיהודי.

למעשה, כפי שקבעה הפרופ׳ רות גביזון, בית המשפט הכריע ש״המבחן להשתייכות אדם לעם היהודי על פי חוק השבות איננו סובייקטיבי (תלוי רק בתחושת השייכות של העותר), וגם איננו הלכתי (שכן לפי ההלכה יהודי מומר נותר יהודי לצרכים מסוימים), אלא אובייקטיבי ׳עממי׳״. למעשה, בית המשפט כיוון לכך שמכיוון שהתפיסה המקובלת בציבור היא שאדם שהתנצר אינו יהודי עוד, גם חוק השבות יכריע באותו אופן (השופט חיים כהן היה בדעת מיעוט, וקבע כי יש לרשום כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב שהוא יהודי, גם אם הוא בן דת אחרת). כך ניסח זאת, לדוגמה, השופט ברנזון: ״העם […] פסק אחרת ונהג אחרת בכל הדורות. בשבילו יהודי שעבר לדת אחרת הפקיע את עצמו לא רק מהדת היהודית אלא מן האומה היהודית ואין לו מקום בקהל ישראל.

לא בכדי נקרא יהודי שהמיר את דתו ׳משומד׳, כי מבחינה לאומית ראו בו אדם שנכחד ונכרת מהעם, הוא וזרעו אחריו, ובני המשפחה היו קורעים קריעה כמו על המת ומנתקים כל קשר עמו. בהכרת העם יהודי ונוצרי אינם יכולים לדוד בכפיפתו של אדם אחד, יהודי וכומר קתולי — לא כל שכן, הרי הם תרתי דסתרי״.

במסגרת המחקר ביקשנו להעמיד למבחן את קביעת בית המשפט על מה שהשופט ברנזון כינה ״פסיקת העם״, קרי התפיסה העממית ביחס למי שהמיר את דתו. עשינו זאת, הלכה למעשה, בהצגת דמות פיקטיבית שסיפורה דומה מאוד לזה של האח דניאל. את הדמות כינינו ״דניאל״, וסיפור החיים הקצר שהצמדנו לה קובע כי דניאל ״התנצר כדי לשרוד בשואה. נשאר נוצרי ובא לגור בישראל, מחשיב את עצמו לנוצרי וגם ליהודי״. מה הכרעת היהודים ביחס אליו? התשובה היא שכיום, לפחות כאשר מדובר ביהודֵי ישראל, רוב גדול סבורים שהוא יהודי. יותר מזה: רוב ניכר בכל המגזרים בישראל רואים בדניאל יהודי, מחילונים (87%) ועד חרדים (90%). למעשה, משלל הדמויות שהצגנו לציבור, זו של דניאל הייתה אחת מהפחות שנויות במחלוקת. כך שנדמה שמה ששופטי העליון התחבטו בו נראה מובן וברור – והפוך מכפי שהכריעו השופטים! – חמישים שנה מאוחר יותר.

זו תוצאה מרתקת שעל סיבותיה אפשר להעלות כמה השערות. אך ראשית צריך לומר שהשאלה במחקר, שלא כמו השאלה שעמדה מול השופטים, לא הייתה האם לדניאל זכאות להיקלט בישראל כעולה על פי חוק השבות, אלא האם בעיניהם דניאל יהודי. השאלה שנדונה בבית המשפט נגעה, למעשה, לתחולת חוק השבות. ״מי יהודי בהקשר של חוק השבות״. השאלה שנדונה במחקר היא ״מי יהודי בעיניך״. מותר לשער שאילו היינו שואלים על תחולת חוק השבות על ״דניאל״ התשובות היו דומות, אך אין בזה ודאות.

אם כך, אילו סיבות אפשר להעלות כאפשרות שהובילה להכרעה החד-משמעית כל כך של היהודים בישראל? אפשרות אחת היא שההכרעה העממית נוטה למעשה אחר ההכרעה ההלכתית, ומכיוון שזו נוטה לכיוון של קבלת המומר כמי שעודו יהודי, גם היהודים בישראל סבורים כך. אפשרות זו בהחלט מסתברת מהעובדה שרוב גדול של משיבים חרדים ודתיים קבעו שדניאל ״יהודי״ בעיניהם. עם זאת, יש קושי באימוץ מלא שלה, בהתחשב בכך שספק אם רוב היהודים שאינם דתיים או חרדים בקיאים בהכרעה ההלכתית בנושא זה.

ולכן, אפשרות שנייה היא שייתכן שההכרעה העממית במקרה זה מושפעת פחות מעמדתו של ״דניאל״ (האומר שהוא יהודי, או מרגיש כיהודי), ויותר מנסיבות חייו (ניצול שואה). להערכתנו, יש רגליים להנחה שחלק ניכר מהיהודים בישראל מרגישים שאת מי שנסיבות קיצוניות כל כך הביאו אותו להמרת דת אין אפשרות לבחון באמת המידה הרגילה, ויש לתת עדיפות לרצונו על פני המנהג הרווח. בהקשר זה בהחלט כדאי לשים לב לכך שכאשר ביקשנו בשאלה אחרת לומר האם אדם יכול להיות ״יהודי ונוצרי״, רוב גדול מהמשיבים בכל המגזרים, למעט חילונים, לא השיבו על כך בחיוב. עוד כדאי לשים לב שכאשר בחנו את עמדת המשיבים בשאלת דניאל, מול עמדתם בשאלת הבלעדיות של יהודיות (האם אפשר להיות ״יהודי חלקית״ או ש״יהודי זה יהודי״), התברר שגם רוב גדול ממי שסבורים שהיהודיות היא מצב בינארי אמרו ברוב גדול שדניאל (היהודי ונוצרי) נחשב בעיניהם ליהודי.