פסק הדין בפרשת רופאייזן, וזה של פרשת שליט, שבא זמן לא רב לאחריו, הוא אבן דרך חשובה בהתפתחות הפסיקה הישראלית בהקשר של סוגיית מיהו יהודי. אולם כפי שכבר ציינו, ישנו פער מהותי בין פסיקה משפטית, או מדיניות ממשלתית, שבאות להסדיר סוגיה ספציפית מכוח סמכותן, לבין שאלות הנוגעות לתחושת כלל היהודים בהקשר של השתייכות, זהות והזדהות. ברור שבהקשר של נושאים שיש להם נגיעה ישירה על מדיניות של המדינה, מוסדות המדינה הם המוסמכים לקבוע עקרונות פעולה. אולם ביחס לשאלת הסמכות הרחבה יותר, הנוגעת להשתייכות לקולקטיב היהודי, אין בהירות דומה. על כן, אפשר להציע לה כמה תשובות עקרוניות.

האחת – ישנם כללים קבועים שהם המכריעים בשאלה זו. במקרה כזה, עדיין צריך לקבוע מיהם הממונים על הבדיקה אם אדם זה או אחר עומד בכללים. אבל זו כבר שאלה שמהותה טכנית, של בדיקה של כללים קבועים מול מצב נתון. לדוגמה: נניח שנקבע שמי שיש לה אמא יהודייה גם היא יהודייה, נותר רק לבדוק האם האמא היא אכן יהודייה, והשאלה היא רק מי הבודק והמאשר פרט זה.

השנייה – ישנם כללים שמשתנים מעת לעת, והשאלה היא מי מוסמך לשנות אותם ועל פי איזה קריטריונים. לדוגמה: בעקבות שינוי עמדה של חלק ניכר מהעם היהודי, ולאור הנורמות המשתנות של העולם המודרני, מוסכם על רבים שכעת גם מי שאביו יהודי ייחשב ליהודי אם הוא רוצה בזה. זו החלטה שהתקבלה בתנועה הרפורמית בארצות הברית בשנות השמונים של המאה הקודמת, אך לא התקבלה על דעת כלל הזרמים היהודיים. השאלה אם היה בסמכותה של התנועה לקבוע כך נתונה במחלוקת.

השלישית – אין כללים מוסכמים, וספק אם אפשר לקבוע כללים מוסכמים, בשאלת מיהו יהודי, והשאלה היא מהו מנעד האפשרויות שעודו בטווח ההסכמה הכללית של ״העם היהודי״, ומי קובע את גבולותיו של טווח זה. לדוגמה: האם האדם מהדוגמה הקודמת, שהוכר כיהודי על ידי התנועה הרפורמית, מקובל כיהודי גם על ה״קולקטיב היהודי״ באופן כזה או אחר, או שמא לא ניתן להגיע להסכמה גם על כך.

בשאלת הסמכות ישנם לפחות ארבעה רבדים של הכרעה.

ישנה הרמה האישית של הכרעה, כל אחד עבור עצמו, הן ביחס לשאלה מי הוא, והן ביחס לשאלה כיצד הוא מזהה אחרים. ישנה הרמה הקהילתית הבסיסית, כל קהילה על פי גודלה והגדרתה (בית כנסת, יהודים בעיר מסוימת, יהודים שמשתייכים לתנועה מסוימת וכדומה), את מי היא מקבלת כיהודים וכיצד היא מגדירה את ההשתייכות שלהם. מעל קומה זו ישנה קומה מעורפלת יותר של מוסדות יהודיים בעלי מוטת השפעה רחבה, לעיתים גלובלית, שאפשר למנות עמם גופים כמו הסוכנות היהודית, או ארגוני פדרציות יהודיות וכדומה, המתיימרים לעצב מדיניות שאינה של ״קהילה״ אלא של ״העם היהודי״. ישנה כמובן גם מדינה ישראל, שההכרעות שלה שונות מהותית משני טעמים. הראשון – זהו המוסד היחיד מהארבעה שאיננו וולונטרי. אזרחי מדינת ישראל כפופים להכרעותיה ונתונים למרותה אם ירצו בהן ואם לאו. השני – זה המוסד היחיד שדרכי ההחלטה בו מוסדרות וברורות. אין קושי עקרוני להחליט באמצעות הגופים המוסמכים (כנסת, ממשלה, בית המשפט) מהם הכללים הקובעים השתייכות לקבוצה שהמדינה מגדירה כקבוצת היהודים (כמובן, הגדרת המדינה לא בהכרח תהיה מקובלת על כלל היהודים, אבל תהיה מחייבת בכל מה שנוגע לעניינים הנתונים לסמכות המדינה).

הדיון הציבורי בישראל בשאלת מיהו יהודי התמקד בדרך כלל ברמה הרביעית של ההכרעה. זו הרמה הפורמלית הנוגעת להחלטות של מדינת ישראל. כך, הן משום שהשאלה הובאה לשולחן במסגרת ״פרשות״ והצעות חקיקה שונות, שמטרתן הסדרה מוסדית של נושאים הנובעים מהדיון הציבורי, והן משום שזו הרמה הפשוטה יותר לבירור בהיותה נוטה לקוטב המשפטי-בירוקרטי ולא לקוטב של בירור הזהות. הנה, לדוגמה, האופן שבו יצר משפטן ישראלי זיקה מובהקת בין עמדת המדינה בשאלה מוסדית לבין שאלת העומק היסודית של הזהות היהודית המודרנית, כאשר כתב כך: ״יהדות היא דת. ואולם מאז שחוק השבות משנת 1950 קבע כי ׳כל יהודי זכאי לעלות ארצה׳, ולאחר שתוקן בשנת 1970 ונקבע בו כי יהודי הוא ׳מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת ויכול לקבל אזרחות בישראל׳, המדינה למעשה היא הקובעת מי הוא יהודי.²⁶

כל ביטוי בפסקה קצרה זו אינו פשוט. האם יהדות היא ״דת״? כבר נוכחנו שרוב היהודים אינם רואים ב״דת״ את המרכיב העיקרי של יהודיות, וגם אם נניח שבית המשפט, או המדינה, סבורים שהיהדות היא דת (וזה איננו המצב), אין הכרח לקבוע כי כוחם עולה על זה של שאר היהודים לקבוע מסמרות בשאלה זו. ועוד: האם המדינה קובעת ״למעשה״ מי הוא יהודי? גם התשובה על שאלה זו שלילית. המדינה קובעת למעשה את מי תחשיב היא כיהודי לצורך הגדרה בעניין כזה או אחר. מיהו יהודי לצורך שבות, או נישואים, או רישום, או כל עניין אחר שיש לה בו עניין וצורך בהגדרות. אך זו אינה הכרעה בשאלה מיהו יהודי, זו היא הכרעה בשאלה מוגבלת הרבה יותר, הנוגעת לסוגיה ממוקדת שהמדינה בחרה להגדיר אותה ככזו הקשורה ליהודיות.²⁷

כמובן, אפשר היה להחליט שקביעה זו היא גם המגדירה באופן כללי מי הוא יהודי, אולם זו החלטה ש-(1) אין למדינה עצמה אפשרות להחליט אותה, ולו משום העובדה שרוב היהודים אינם אזרחיה, ו-(2) ספק אם למדינה יש עניין להחליט אותה, משום שזוהי קביעה שנויה במחלוקת קשה שייתכן שמוטב להשאיר בידי מוסדות אחרים. השופט זילברג, בשבתו בהרכב בית המשפט העליון שדן ב״פרשת שליט״ (המחלוקת על הכרה ביהודיותם של ילדי משפחת סרן בנימין שליט, שאמם לא יהודייה)²⁸ נתן ביטוי ציורי לעמדה זו כאשר כינה את הסוגיה ״נעל הגדולה מן הרגל של כולנו, ואפילו מרגלם הקולקטיבית של כל תושבי המדינה״. בסופו של דבר, הוא קיבל הכרעה כמובן, אולם הוא עשה זאת רק משום ש״הקוביה הוטלה – הבקשה הוגשה – ושוב אין אנו בני חורין להיפטר הימנה״. קרי, אין לבית המשפט מנוס מלתת סעד לעותרים גם בסוגיה שמקומה הטבעי אינו בבית המשפט.

כך או כך, בבואנו לבחון את התשובות לשאלון שלנו, עלינו להביא בחשבון את האפשרות שהן ניתנות בהתייחס לרבדים אפשריים שונים של השאלה. כלומר, ייתכן שכאשר אחת המשיבות אומרת לנו שיהודייה היא מי שאמה יהודייה, היא מתכוונת שכך נכון בעיניה שיהיה בהקשר הזהותי, אבל ייתכן שהיא מתכוונת לכך שכך נכון שיהיה גם בהקשר הפורמלי. או, אם להשתמש בדוגמה אחרת, כאשר משיב קובע כי הגיור היחיד שהוא מחשיב כבעל תוקף הוא גיור אורתודוקסי, ייתכן שהוא מכוון לכך שלטעמו המדינה לא צריכה להכיר בגיור אחר, וייתכן שהוא מכוון לכך שהוא עצמו לא רואה במי שמתגייר בגיור שאיננו אורתודוקסי יהודי.

אפשר להציג את האפשרויות גם כך: האם מי שאתם רואים כיהודים הם מי שהמדינה צריכה לראות בהם יהודים? מי שחבריהם צריכים לראות בהם יהודים? מי שתסכימו לצרף למניין בבית הכנסת? כל אחת מהפרשנויות הללו מובילה לנתיב קצת אחר של הבנת התשובות לסקר, וגם אם בניסוח השאלות נעשה מאמץ להבהיר שכוונת המחקר היא בירור של ענייני זהות ולא של שאלות פורמליות-משפטיות, יש להודות כי בחלק מהמקרים אין לנו אפשרות לדעת בבירור למה התכוונו המשיבים.

סמכות הפרט

בעצם קיום המחקר ישנה הנחה סמויה כי להכרעתם של היהודים כפרטים ישנה חשיבות בקביעת הקריטריונים של יהודיות. מי שאינם סבורים שזה המצב (והתקבלו כמה תגובות כאלה, אם כי לא רבות), עלולים להחליט שלא להשיב על הסקר, שמא ייווצר הרושם שהם מקבלים הנחה סמויה זו, שאולי יש בה ערעור על הנחתם שהסמכות מצויה בידי אחרים (המדינה, הרבנים, הסוכנות היהודית, מי שזה לא יהיה).

מעבר להנחה סמויה זו, כללנו במחקר כמה שאלות שיש בהן כדי להעיד על החשיבות שהנשאלים מייחסים לעמדת היהודים עצמם, לעומת עמדות של גורמי סמכות שמעל לרמת הפרט. בין השאר, במגוון הדמויות שהצגנו כללנו כמה דמויות שקיבלו הכרעה אישית, ובחנו האם הכרעתן מתקבלת על ידי שאר היהודים. כמו כן, שאלנו במפורש על האפשרות שהכרעה אישית תהיה זו שקובעת את יהודיותו של אדם.

רוב של יותר משני שלישים מכלל המשתתפים אינם מקבלים את האפשרות שבני אדם יקבעו בעצמם, וללא קריטריון חיצוני, האם הם יהודים. המגזר היחיד שבו יש קבלה נרחבת של אפשרות כזאת, על ידי כמחצית מהמשיבים, הוא המגזר החילוני. אפשר להבחין בזה הן במענה לשאלה הקונקרטית על תקפותה של ״הגדרה עצמית״ כמבחן ליהודיות, והן במענה לשאלות על מספר דמויות. דוגמה אחת היא זו של ״מרים״, אתלטית שמתגוררת בישראל, זכתה עבורה במדליה באולימפיאדה ומבקשת שיכירו בה כיהודייה גם ללא גיור.

רוב משמעותי מכלל היהודים (65%) אינם רואים במרים יהודייה. עם זאת, מקרב המשיבים החילונים, כמחצית (48%) רואים בה יהודייה, לעומת קבוצה קטנה יותר (41%) שאינם מקבלים את יהודיותה (לשאר אין עמדה).

פער זה שבין יהודים חילונים לבין יהודים שאינם חילונים לא נובע באופן ישיר מהבנתם את "השאלה היהודית״, אלא מהדגש החזק של החברה החילונית על הזכות של כל אדם להגדרה עצמית. במידה רבה, פער זה ניכר בהקשר של יהודיות, בדיוק כפי שהוא ניכר בהקשר של הגדרת הזהות המינית.

תנאים של שינוי

בפרויקט מיהו יהודי אפשר להבחין בגישות שונות, ולעיתים מתנגשות, הן לשאלות הנוגעות לכללי היהודיות עצמם (קבועים או משתנים ועל ידי מי), והן לשאלות הנוגעות לגופים המתיימרים לקבל הכרעות (מהפרט ועד המדינה). בהקשר זה, כלל היהודים אינם שונים מקבוצות מומחים כאלה ואחרות שניסו להציג מתווים של הכרעות ומעולם לא הגיעו להסכמות שיהיו מקובלות הן על כלל המשתתפים והן על הציבור הרחב. זה נכון גם לפורומים וולונטריים שעסקו בשאלת מיהו יהודי, גם לוועדות מקצועיות שונות וגם לבית המשפט. פסק דין שליט, שהיה בו עיסוק משפטי ממוקד בשאלת מיהו יהודי, הוביל בסופו של דבר להסטת שאלת הסמכות מהסוגיה ״מיהו יהודי״ (שהוכרעה על ידי המחוקק) לסוגיה ״מיהו גר״ (שנותרה פתוחה להכרעה מתגלגלת ונקודתית של בית המשפט).

כך או כך, המחקר מזהה שרק מעטים מכלל היהודים שהשיבו לסקר דוגלים בעמדה הקובעת כללים קבועים, שאינם נתונים לכל שינוי, ורק למעטים נדמה ששאלת הסמכות היא שאלה שכבר הוכרעה באופן לא שנוי במחלוקת. הנה דוגמה מהשוליים למצב דברים זה, שלטעמנו מעידה על הכלל: רוב גדול מהמשיבים החרדים סבורים שהמרכיב העיקרי של יהודיות הוא מוצא (65%). מקרב אלה, כולם סבורים שמוצא משמעו אם יהודייה.

בנקודה זו יש הסכמה נרחבת בקרב החרדים. ועוד: כמעט כל החרדים סבורים שניתן להתגייר, ושגיור משמעו ״גיור אורתודוקסי״ (97%). גם בנקודה זו יש הסכמה נרחבת בקרב החרדים. ממילא, שאלת הסמכות בהקשר של יהודים חרדים נדמית כפשוטה יחסית: החרדים סבורים שההכרעה מיהו יהודי נתונה בידי רבנים מהזרם האורתודוקסי. אלא שגם סברה זו מחייבת הבהרת המשך: מיהו רב אורתודוקסי שהחלטתו תקפה? על שאלה זו, שהיא שאלת סמכות, אין הסכמה. למעשה, רבע מהחרדים מקבלים ״כל גיור אורתודוקסי״ בעוד שהאחרים מקבלים רק גיור של הרבנות הראשית, או אומרים שיקבלו ״רק חלק מהגיורים״.²⁹ כלומר, אפילו בקרב קבוצה יחסית הומוגנית בעמדותיה בשאלת הזהות העיקרית, נותרת שאלת הסמכות לא לגמרי פתורה.

מצב זה היה נכון שבעתיים אילו היה עובר ״חוק הגיור״ של שר הדתות לשעבר מתן כהנא. חוק זה נוגע לכאורה רק לגיורים המקובלים על כלל החברה הדתית-אורתודוקסית, אולם בפועל הוא מעמיד למבחן את שאלת הסמכות. הקבוצה גדולה של חרדים בישראל המתנגדת לחוק איננה מקבלת את סמכות הממשלה לבזר את מוסד הגיור, המרוכז כיום, בטרם העברת החוק, בידי הרבנות הראשית.

רוב ניכר מן החרדים סבורים שהכללים הקובעים השתייכות לקבוצת היהודים זהים בישראל ומחוץ לישראל. זו נקודה ששווה להתעכב עליה כי באופן כללי, שאלת אחידות הכללים בישראל מול שאר העולם נותנת אינדיקציה מעניינת לאפשרות של גמישות הן בהגדרת ההשתייכות והן בשאלת הסמכות. ברור שמי שסבור שהכללים קשיחים, לא יראה סיבה שעל אישה יהודייה בישראל יחולו כללי השתייכות שונים מאלה שחלים על אישה יהודייה בשיקגו. ואכן, עמדתם של רוב היהודים בישראל בשאלה זו נוקשה למדי. רק שיעור קטן מהם (כ-10%) סבורים שאפשר להחיל כללים שונים של יהודיות בישראל ובתפוצות, בעוד שרוב גדול סבורים שיש להחיל את אותם כללי השתייכות, וקבוצה לא מבוטלת סבורה שיש גם להחיל את אותם כללים וגם למנות את אותם ״גופים מחליטים״ כדי לקבוע מיהו יהודי.³⁰

כלומר, בשאלה זו ניכר פער משמעותי בין המצב בפועל (קהילות יהודיות בעולם אינן כפופות ואינן רואות את עצמן כפופות בדרך כלל להחלטות של ישראל בשאלות של זהות יהודית) לבין המצב הרצוי בעיני רוב היהודים בישראל (שהכללים יהיו זהים – קרי, שיהודים בשאר העולם ינהגו בנושא זה על פי עמדת ישראל, או שהישראלים ישנו את גישתם ויתאימו אותה לגישות של קהילות אחרות). ייתכן שהסיבה לפער הניכר בין המצוי לבין הרצוי היא היעדר מודעות – יהודי ישראל לא מבינים שהמצב בתפוצות מוביל לכללים אחרים ומחייב בעלי סמכות אחרים; ייתכן שהסיבה לפער היא היעדר שביעות רצון מהמצב – יהודים בישראל דווקא מודעים למצב המצוי, איך אינם סבורים שזה המצב הראוי. מחקרי דעת קהל בישראל זיהו בדרך כלל עמדות ביקורתיות של יהודים בישראל על מצב יהדות התפוצות, בעיקר בהקשר של נישואים מעורבים וחשש מהתבוללות.

כמחצית מהיהודים בישראל רואים בנישואים מעורבים, המקובלים מאוד בקרב יהודי התפוצות, ״איום משמעותי על העם היהודי״.³¹ בתשובה לשאלה על החלת כללים דומים בישראל ובתפוצות יש להבחין בין מי שמוכנים לגמישות מרבית (כללים שונים ומקבלי החלטה שונים), שהם מיעוט יחסית קטן; לבין מי שמאפשרים גמישות בהקשר של סמכות אך לא בהקשר של כללים (רק מחליטים שונים), שהם הרוב; לבין מי שסבורים שנדרשת אחידות מלאה של כללים וסמכויות בכלל הקהילות היהודית (כשליש מכלל המשיבים על השאלה).

כמובן, אין ודאות שהמשיבים על השאלה הספציפית הזאת התמודדו איתה ברמת מודעות גבוהה שאפשר לגזור ממנה מסקנות נחרצות על כוונתם המדויקת. עם זאת, אפילו נטייה אינסטנקטיבית לתבוע אחידות בכללים, ולעיתים קרובות ברמת קבלת ההחלטה, מעידה על שאיפה להגדרת יהודיות שיש בה מידה יחסית גבוהה של אחידות. נטייה זו ניכרת גם בשאלה אחרת, הנוגעת לאפשרות של ״דרגות של יהודיות״, שמשמעותן האפשרית היא גמישות בהגדרה, לעומת הגדרה יהודית ״בינארית״, שמשמעה היעדר גמישות (יהודיות עם גבול ברור). בשאלה זו ישנו רוב ברור (70%) לשוללים אפשרות של יהודיות ״חלקית״ או יהודיות ״במידה מסוימת״ ומכריעים למעשה שהחברות בקבוצה צריכה להיות מלאה כדי להיחשב לחברות כלשהי. משמעותה של חברות מלאה בקבוצה היא שהפרט עונה על מפרט מסוים של כללים, ומאותו רגע הוא שייך לקבוצה. מהם הכללים זו כבר שאלה אחרת, והאם תיתכן עמידה רק בחלק מהכללים שמשמעותה חברות מלאה בקבוצה, גם זו שאלה אחרת, שמייד נעסוק בה.

זמיר, טבי והגיור הרפורמי

שתי דמויות שהצגנו בסקר מאפשרות להתבונן בשאלת הסמכות בכמה חיתוכים מרתקים.

זמיר | שתיאורו ״נולד בנתניה, אמא לא-יהודייה, התגייר אצל רב רפורמי בישראל״. 61% מהמשיבים הכריעו שהוא יהודי. 33% הכריעו שאיננו יהודי. אפשר להבין כי המסתייגים מיהודיותו הם היהודים שאינם מקבלים את הסמכות של גיור רפורמי (רוב מוחלט מקרב החרדים ורוב גדול מקרב הדתיים).

טבי | שתיאורו ״נולד בפריז, הורים לא-יהודים, התגייר אצל רב רפורמי בצרפת, התחתן עם לא-יהודייה״. במקרה שלו, ההכרעה היא של 45% שהוא יהודי ושל 45% שאיננו יהודי. בקרב החרדים והדתיים אין הבדל ניכר בשיפוט ביחס לטבי, אבל בקרב המסורתיים והחילונים ניכר הבדל: לדוגמה, בעוד שתשעה מכל עשרה חילונים רואים בזמיר יהודי, רק כשבעה מכל עשרה חילונים רואים בטבי יהודי.

הפער הזה מחייב הסבר, וצריך לחפש אותו בשני מאפיינים עיקריים: האחד, זמיר עבר את גיורו בישראל. השני, טבי נישא, לאחר גיורו, לאישה לא-יהודייה. עם זאת ראוי לשים לב לכך שהגיור עצמו נערך בשני המקרים על ידי רב רפורמי. כלומר, אם מניחים שלרב רפורמי ישנה סמכות לגייר לא-יהודי ולעשותו יהודי, אזי, לכאורה, לא צריך להיות פער משמעותי בין שני המתגיירים. אלא שעד כאן לא הובאה בחשבון אפשרות נוספת, שעולה בשאלה שבה אנו עוסקים, והיא: האם כללי היהודיות זהים בישראל ובתפוצות. למי שמניחים שהכללים זהים, יהיה קושי גדול יותר לנמק את ההחלטה להכיר ביהודיותו של זמיר ולא להכיר בזו של טבי (זה עדיין אפשרי, אם נקבע שהנישואים ללא-יהודייה הם שהכריעו). למי שמניחים שהכללים שונים, אין בזה קושי. אלה יוכלו לטעון שהם מכירים בסמכותו של רב רפורמי בישראל, אך לא בזו של רב רפורמי בצרפת (אפשר לנמק ללא קושי גדול מדוע ראוי להבחין בין שני המקרים).

בחנו באמצעות המספרים הצלבה בין שאלה זו לשאלה אחרת, והתוצאה קצת מסבכת את האפשרות להציע הסבר מניח את הדעת להבדל בין זמיר לבין טבי. רק 12% ממי שאומרים שזמיר יהודי וטבי איננו יהודי אומרים שאין צורך לקיים את אותם כללים של יהודיות בישראל ומחוץ לישראל. כלומר, רוב גדול ממי שעושים הבחנה בין שני המתגיירים הללו עושים אותה למרות שמבחינה עקרונית הם סבורים שהכללים צריכים להיות זהים. כלומר, תיאורטית הם היו אמורים לומר שאם זה יהודי גם זה יהודי, ואם זה איננו יהודי גם זה איננו יהודי.

כל זה מחזיר אותנו לשלוש אפשרויות:

אפשרות אחת: זה אחד מהמקרים שבו התשובות אינן עקביות, ואין להסיק מהן על עמדותיהם ה״אמיתיות״ של המשיבים.

אפשרות שנייה: רוב המשיבים סבורים שהגיור הרפורמי תקף רק כאשר מדובר בגיור בישראל (כלומר, בשאלת הסמכות הם מכירים רק בסמכות של גיור רפורמי בישראל). אפשרות שלישית: אותם משיבים סבורים שהגיור הרפורמי תקף כל עוד המתגייר לא נישא לבן/בת זוג שאינם יהודים (כלומר, בשאלת הסמכות הם מכירים בסמכות של גיור רפורמי, אבל רק במקרה שאין בעקבותיו הקמת בית עם בן/בת זוג לא-יהודים).³²

כך או כך או כך, נדמה שאפשר להסיק מדוגמאות אלה שני דברים: הראשון – רוב היהודים בישראל מכירים בגיור רפורמי בישראל (העובדה היא שהכירו ביהודיותו של זמיר). השני – לרוב היהודים בישראל כנראה קל יותר לקבל גיור רפורמי בהקשר ישראלי מאשר בהקשר לא-ישראלי.