השאלה ״מיהו יהודי״ כרוכה ללא יכולת להפריד בשאלה ״מהי יהדות״. יש שקושרים גם בינה לבין השאלה האם היהדות מחייבת לפרקטיקה, אמונה או התנהלות מסוימת. כלומר, יש הסבורים כי קשר ליהדות איננו כולל מרכיב של תוכן, ויש מי שקושרים אותה גם למרכיב של תוכן. בפרק זה נעסוק במרכיב התוכן, המתאים לתפיסת הקבוצה השנייה. בהתאמה, נשאל שאלות כמו האם יהדות היא דת, שעל כלל מאמיניה לממש אותה בטקסים, או האם יהדות היא לאום, שעל כלל חבריו להתמודד יחדיו עם אתגרים משותפים.

מכל שאלה כזאת נגזרות שאלות משנה נוספות: כמה מתוך המחויבויות יש למלא כדי להיחשב ליהודי, ומה עם מי שאיננו ממלא את ה״מכסה״ היהודית שלו, ומה עם מי שפועל בניגוד למה שצריך, ואיזה דברים חשובים יותר או פחות במכסת הפעילויות (אם היא בכלל קיימת). על חלק גדול מהשאלות האלה קשה לתת תשובה ברורה, שלא לדבר על תשובה מוסכמת. אבל באמצעות בירור הדרגתי שלהן ניתן לזהות כמה קווי מתאר הנוגעים לאופן שבו היהודים (בישראל) מבינים את הדבר הזה שהם מכנים ״יהדות״.

חילונים: חגים ותורה

לא מצאנו מכנה משותף אחד שכל היהודים, או אפילו רוב גדול, מסכימים שבלעדיו ״אי-אפשר״. כלומר, שכדי להיות יהודי או יהודייה יש הכרח להאמין בדבר מסוים, או לבצע פעולה מסוימת, ומי שאיננה מבצעת אותה תיחשב ל״פחות יהודייה״. מכלל האפשרויות שהצענו התברר שאפילו דברים שרוב היהודים בישראל סבורים שיש לעשות, כמו ״לזכור את השואה״, אינם תנאי סף לקבלה או לחברות בקהילת היהודים.

לדוגמה, במקרה של זיכרון השואה, רק כמחצית מיהודי ישראל סבורים שמי שאינו זוכר את השואה הוא ״פחות יהודי״ מאחרים (50%). וזו הקטגוריה שזכתה לשיעור הגבוה ביותר של הסכמה, כאשר הבאות אחריה הן ״לציין את החגים״, ״לעשות ברית מילה״ ו״לחיות חיים מוסריים״ (כל אלה, עם 47% הסכמה).

כמובן, השיעור הכללי של המסכימים בכל קטגוריה איננו נותן תמונה ממצה של עמדות הציבור. נכון שישנו שיעור זהה של מי שסבורים שברית מילה חשובה כמו חיים מוסריים, אך שיעור זה של מסכימים בא מקבוצות אחרות באוכלוסייה. למעשה, ישנה קבוצה אחת החריגה ביחס לשאר הקבוצות – קבוצת החילונים. בכל הקבוצות האחרות, ברית מילה היא מחויבות יהודית שזוכה לשיעור ההסכמה הגבוה ביותר, ורק בקרב החילונים היא זוכה לשיעור הסכמה נמוך יחסית (25%). שתי הקטגוריות האחרות (חיים מוסריים וחגים) זוכות אצלם להסכמה גבוהה יותר.

זאת ועוד: החילונים נוטים, באופן כללי, לבחור בפחות קטגוריות של מחויבות. כלומר, קשה להם יותר לזהות אמונה או פעילות כלשהי שיש בה כדי להוסיף או להוריד מה״יהודיות״ של אדם. בעיני רבים מהם, אדם הוא יהודי באשר הוא יהודי, ללא תוספת קריטריונים של מחויבות נמשכת. הקטגוריה היחידה שרוב החילונים רואים כמחייבת היא זיכרון השואה (57%), ולעומת זאת ישנן כמה קטגוריות שההסתייגות שלהם מהן חדה ובולטת לעומת שאר הקבוצות. ממצא זה תקף, באופן טבעי, ביחס לקטגוריות המתקשרות לפרקטיקה דתית, כמו צום ביום כיפור.

אם לנסות להוציא מהנתונים מסקנה כוללת, ניכר בהם שישנן קבוצות שמזהות ביתר קלות מהי יהודיות בעיניהן, וישנן שקשה להן יותר לדייק מהו הדבר שהן שותפות לו. זה מה שבולט בעיקר ביחס לחילונים. רוב החילונים רואים את היהדות כ״תרבות״ או ״לאום״ (יחד, כ-60%). כאשר בוחנים למה כוונתם בבחירת הגדרות אלה, ניתן לזהות את הדומיננטיות של ציון חגים ומועדים כסמן של יהודיות (במקרה של מי שבחרו בתרבות).

הבחירה של חילונים רבים ביהודיות כ״תרבות״ (שהיא גם הבחירה המציבה את הפער החד ביותר על פי סולם עמדות פוליטי – ראו תרשים) מאפשרת לעמוד על מאפיין מסקרן נוסף, הנוגע להגדרות ולאופן שבו הן מתפרשות על ידי משיבים. שימו לב לפער: כאשר שאלנו האם ״לימוד תורה״ הוא משהו שכל היהודים צריכים לעשות, רק 3% מהחילונים נתנו על כך תשובה חיובית (באופן כללי, לימוד תורה לא זוכה לשיעור מאוד גבוה של הסכמה, בקרב חרדים מדובר על כרבע עד שליש). לעומת זאת, כאשר שאלנו את מי שבחרו ביהדות כ״תרבות״, האם כוונתם בכך היא ל״לימוד טקסטים והיסטוריה יהודית״, כמעט 60% מהחילונים שבחרו בקטגוריה הזאת השיבו בחיוב.
כלומר, יש הרבה יותר חילונים שרואים ב״לימוד טקסטים״ מרכיב משמעותי של יהודיות, והרבה פחות חילונים שרואים ב״לימוד תורה״ מרכיב הכרחי של יהודיות. כמובן, לא מדובר בהשוואה מדויקת של קטגוריות זהות, כי נוסח השאלה שונה והופנה לקבוצות בעלות מאפיינים שונים.

ועדיין, הפער הכל כך גדול בין התשובות מאפשר לחשוד שהמילה ״תורה״, שיש לה קונוטציה דתית, היא זו שמרחיקה את אותם חילונים שבאופן מהותי סבורים ש״טקסט״ יהודי הוא דווקא כן מרכיב זהותי חשוב.

יותר מרבע מהחילונים בחרו ב״לאום״ כמרכיב העיקרי של יהודיות, וגם בחירתם זו מאפשרת לעמוד על פערים מעניינים מול שאלות דומות אך לא זהות. כאשר שאלנו האם לכל היהודים יש מחויבות ״לאהוב יהודים (במיוחד)״, 13% מהחילונים השיבו בחיוב. כאשר שאלנו את מי שהשיבו ״לאום״ אם הם מתכוונים ל״חיבור לכל יהודי באשר הוא״, רוב גדול מהם (63%) אמרו שכן. שוב – יש הבדל בין השאלות ואפשר ללמוד ממנו משהו על האופן שבו חילונים מעדיפים להתייחס ליהודיותם. בשאלה הראשונה מדובר במחויבות של כל היהודים. חילונים, באופן כללי, מרגישים פחות נוח עם מחויבות (לא במקרה הם מכונים גם ״חופשיים״).

בשאלה השנייה לא מדובר על מחויבות אלא על מאפיין של ״לאום״, שיש להם בו עניין. ועוד: בשאלה הראשונה מדובר על לאהוב יהודים ״במיוחד״, שזו אמירה שיש בה גם רמז להדרה של קבוצות אחרות (לאהוד יהודים יותר מאשר אחרים). בשאלה השנייה מדובר על ״חיבור״ פוזיטיבי לכל יהודי, ללא רמז על עדיפות ליהודים על פני אחרים. נדמה שהבדלים אלה הם שמאפשרים לשיעור גבוה הרבה יותר של חילונים לקבל את ההצעה השנייה (חיבור ליהודים) אך לא את הראשונה (אהבה מיוחדת ליהודים), גם אם בפועל מדובר על פעולה או נטייה דומה למדי.

יהדות כדת

אחד מכל חמישה יהודים בישראל רואה ב״דת״ המרכיב העיקרי של יהודיות, ובקרב אלה בולטת נוכחותם של יהודים ״דתיים״ ו״מסורתיים דתיים״, שכשליש מהם בחרו בדת (32% ו-35%, בהתאמה). כאשר בחנו עם יהודים אלה למה כוונתם בהגדרה דת, שוב אפשר היה להבחין בפערים בין קבוצות שונות.

רוב החילונים שבחרו ב״דת״ (12% מסך כל החילונים), אמרו שכוונתם ל״ציון של חגים וצומות״. קרי, הם אמנם בחרו במסלול של ״דת״, ולא במסלול של ״תרבות״, אך היעד הסופי היה דומה: אלה וגם אלה התכוונו קודם כול לציון של חגים כמרכיב ראשון במעלה של חיים יהודיים. לעומתם, רוב המסורתיים והדתיים שבחרו בדת (ממסורתי לא-דתי ועד חרדי), בחרו ב״אמונה באלוהים״ כמרכיב בולט (למסורתי דתי, דתי וחרדי – הבולט ביותר) של יהודיות. המרכיב הבולט לצידו היה ״שמירה על כל / חלק המצוות״.³³

שאלת האמונה באלוהים עלתה בשאלון בשני מקומות נפרדים, פעם כתביעה מחייבת (״רק מי שמאמינים באלוהים הם יהודים״) ופעם כמרכיב משמעותי בסל מרכיבי היהודיות. מהשוואת שתי השאלות ברור לגמרי שתביעה קטגורית לאמונה כתנאי ליהודיות נדחית על ידי רוב גדול מאוד של יהודים, כולל מי שמשתייכים לקבוצות שחבריהן מעידים על עצמם כמאמינים בשיעור גבוה מאוד. מצד שני, ברור שאמונה באל היא עדיין מרכיב מרכזי של יהודיות בעיני קבוצות גדולות של יהודים.
מחקרים קודמים, כולל מחקרי המכון, העלו ששיעור היהודים בישראל ה״מאמינים באלוהים״ הוא כ-80%, כאשר רובם מעידים על עצמם שהם ״מאמינים באמונה שלמה״ (58% ).³⁴

על פי מחקר המכון, הקבוצה היחידה שיש בה רוב של לא-מאמינים (מי שהשיבו ״מאמין שאין אלוהים״ או ״לא מאמין באלוהים, אבל לפעמים אני חושב שאולי בכל זאת יש״) היא קבוצת ה״חילונים לחלוטין״. בכל הקבוצות האחרות ישנו רוב ניכר של מאמינים (אפילו בקרב החילונים הקצת מסורתיים מדובר ביותר משני שלישים). לכן, לא מפתיע במיוחד להיווכח שהאמונה עודה מרכיב זהות משמעותי בעיני רבים מהיהודים בישראל, גם אם אינם סבורים שהוא מרכיב הכרחי.

יהדות כערכים

לא מעט יהודים בוחרים לכלול במרכיבי הזהות היהודיים שלהם את החתירה למימוש ערכים חשובים בעיניהם, כמו צדק, שוויון ודאגה לחלשים. כמחצית מהיהודים סבורים שמי שאיננו חי חיים מוסריים הוא ״פחות יהודי״ לעומת מי שחי חיים מוסריים (החרדים מעט חריגים בעניין זה, עם שיעור קטן יותר של מי שרואים חיים מוסריים כקטגוריה מחייבת).

כשליש מהיהודים סבורים שגם ״לדאוג לחלשים בחברה״ זו קטגוריה מחייבת (ומי שאינו מקיים אותה הוא ״פחות יהודי״. גם בשאלה זו החרדים חריגים ביחס לשאר הקבוצות). עם זאת, כאשר הוצגה לנשאלים האפשרות לבחור ב״ערכים״ כמרכיב העיקרי של יהודיות, רק מיעוט מהם (10%) עשו זאת, וכמעט כולם ״חילונים״. אך יש לשים לב: גם מקרב החילונים, הבוחרים ב״ערכים״ הם מיעוט קטן (16%), רק לא קטן כמו בקבוצות אחרות (3% מהדתיים).

הבחירה של הקטגוריה "ערכים" בסל הקטגוריות נעשתה במכוון, כדי לתת ליהודים בישראל אפשרות המתכתבת עם היבט משמעותי מאוד של הזהות היהודית בקהילה-אחות הגדולה בעולם – יהודי ארצות הברית. מחקרים העוסקים בקהילה זו מעלים פעם אחר פעם ממצאים המעידים על כך שבעיני חלקים ניכרים מיהודי ארצות הברית, ערכים אנושיים כלליים, של דאגה לזולת, חתירה לצדק ועוד, הם מרכיבים עיקריים של הזהות היהודית. כאשר מכון הסקרים פיו הציע בשנת 2020 בפעם השנייה סט של אפשרויות ליהודי ארצות הברית, 72% מהם בחרו ב״חיים מוסריים״ כמרכיב מרכזי בזהות היהודית שלהם, ו-59% הצביעו על ״עבודה למען צדק ושוויון״. אלה שיעורים גבוהים משיעור היהודים שבחרו ב״מסורות משפחתיות״ או ״דאגה לישראל״ כמרכיבי זהות מרכזיים.

למה מתכוונים ה(בעיקר)חילונים הישראלים הקובעים שערכים הם המרכיב העיקרי של יהודיות? הם כמובן מעטים ביחס לכלל היהודים בישראל, אבל גם אצלם ניכר הרצון לאימוץ של כללי התנהגות ומוסר אנושיים, לא מגזריים, כביטוי של הזהות היהודית. כך, הם דירגו מרכיב כמו ״דאגה לחלשים בחברה״ ו״דאגה לכל בני האדם״ הרבה יותר גבוה מאשר ״דאגה לכל היהודים״.

יהדות כתרבות

הבחירה בהגדרת זהות יהודית שעיקרה ״תרבות״ היא הבחירה הראשונה בקרב הציבור החילוני והבחירה השנייה בקרב הציבור המסורתי-לא-דתי. זו בחירה שיש לה גם מאפיין פוליטי מובהק, והיא נקשרת באופן מובחן בשיעור גבוה למי שמשתייכים לקוטב השמאלי יותר על הספקטרום הפוליטי. מקרב החרדים והדתיים, רק אחוזים בודדים מתייחסים ליהדות בעיקר כאל תרבות (0% ו-3%, בהתאמה), בעוד שבקרב הקבוצות של ישראלים שאינם שומרים מצוות, מדובר על בין חמישית לבין רבע.

למעשה, אם בוחנים את החברה הישראלית בחלוקה לשתי קבוצות, למשל על פי השאלה האם הם נוסעים בשבת או לא נוסעים בשבת, כלומר, קטגוריות מובהקות של ״שומרי מצוות״ מול ״לא-שומרי מצוות״, אפשר להבחין שלכל אחת משתי הקבוצות הללו יש את מרכיבי היהודיות המובהקים שלה. מגזרים שבדרך כלל ״לא נוסעים בשבת״ (חרדים, דתיים, ומסורתיים דתיים, שרובם עדיין לא נוסעים)³⁵ מעדיפים ככלל את הגדרות הזהות ״דת״ ו״מוצא״. מגזרים שבדרך כלל ״נוסעים בשבת״ בוחרים ב״תרבות״ וב״לאום״ (ומעט גם ב״ערכים״).

החלוקה כמובן איננה חדה. ישנם פה ושם חרדים שבחרו ב״ערכים״, ובוודאי שישנם לא מעט חילונים שבחרו ב״מוצא״. אבל מובהקות החלוקה המוצגת בתרשים מעידה על האפשרות שבישראל יש למעשה שתי ״שפות״ של זהות יהודית: אחת שמרנית, שמושתתת על אדנים של דת ומוצא (הבחירה במוצא גם היא למעשה בחירה דתית במהותה, שהרי על פי עקרונות הדת, המוצא הוא המגדיר העיקרי של השתייכות לעם היהודי), והשנייה מודרנית, ומותאמת לאפשרות של יהודיות משוחררת מהמסורת הדתית ומהמשקל האתני (שיש לו קונוטציה שאינה מותאמת לעולם המערבי-ליברלי) באמצעות הגדרה שבסיסה לאומי או תרבותי.

מהו סל התרבות של מי שבחרו בתרבות כמרכיב היהודיות העיקרי? אחד מיתרונותיו של המרכיב ״תרבות״ הוא שקל יחסית להכניס לתוכו מגוון גדול של קטגוריות מתחומים שונים. כך, יש בו מרכיב של ״חגים״ שאפשר לכלול (וכללנו, בנוסח קצת אחר, גם עבור מי שבחרו ״דת״). יש בו מרכיב של שימוש בעברית, שהוא בלי ספק סמן של ״תרבות״, אבל גם מרכיב חשוב בתחושת ה״לאום״ של יהודים ישראלים. ועוד: בסל התרבות כללנו ״חיים מוסריים ברוח נביאי ישראל״, שכשליש מהבוחרים ב״תרבות״ סימנו כרכיב המבטא את עמדתם. זהו פריט שלקוח, למעשה, ממגילת העצמאות של מדינת ישראל, ובהחלט אפשר לטעון שהוא נוגע יותר ל״ערכים״ מאשר ל״תרבות״.

רוב הבוחרים בתרבות הם, כאמור, בנות ובני הקבוצה של ״נוסעים בשבת״, שמורכבת מ״חילונים״ ו״מסורתיים לא-דתיים״. בקרב החילונים, התרבות היא הבחירה הראשונה, אך אין זה אומר שמי שבחרו בה נלהבים ממנה או יודעים מה לעשות בה יותר מאחרים. למעשה, בחלק מהקטגוריות הפנימיות של תרבות ניכר כי דווקא ה״מסורתיים הלא-דתיים״ הם אלה שמגלים עניין רב יותר.

לדוגמה: כמעט 60% מהחילונים שבחרו תרבות גורסים שמבחינתם תרבות היא לימוד של טקסטים והיסטוריה יהודית, אך מקרב המסורתיים (הלא-דתיים) מדובר בשיעור גבוה הרבה יותר (72%). זה המצב גם ביחס ל״סביבה וחברים שרובם יהודים״, עוד מרכיב המבטא פער משמעותי בין שתי הקבוצות (41% מהמסורתיים לעומת 26% מהחילונים). המרכיבים שאותם מעדיפים החילונים על פני המסורתיים, אם כי בפער קטן יותר, הם המרכיבים היותר ״אוניברסליים״ ו״ניטרליים״ מבחינת המטען שהם נושאים, דתית וחברתית. החילונים בוחרים מעט יותר מהמסורתיים באפשרויות של ״חיים מוסריים״ ו״אכילת מאכלים יהודיים״.

חילונים מול מסורתיים

מכיוון שעצרנו לבחון את הפער בין שתי הקבוצות של ה״לא-שומרי-שבת״ מקרב היהודים בישראל, נתעכב עוד על ההבדלים ביניהן. כבר במחקרים קודמים, בכללם של המכון למדיניות העם היהודי, אפשר היה להבחין בפערים גדולים, לעיתים גדולים מאוד, בין ישראלים שמגדירים את עצמם ״חילונים״ (ועוד יותר מזה, כשמדובר בהגדרה מובהקת כמו ״חילונים לחלוטין״), לבין ישראלים שהם ״חילונים קצת מסורתיים״, או הקטגוריה הקרובה אליה ״מסורתיים לא כל כך דתיים״.³⁶ פערים אלה התבטאו בשאלות של אמונה (כמו שיעור המאמינים והלא-מאמינים באלוהים), של עמדות (כמו, איזו גישה מחייבת ההגדרה יהודי) ושל פרקטיקה יהודית (כמו, שיעור המדליקים נרות בחנוכה או צמים ביום כיפור). גם בשאלון של מיהו יהודי ניתן להבחין בפערים מעניינים בין שתי הקבוצות, ואלה מאפשרים לקבוע, ולא בפעם הראשונה, שהחלוקה ל״חילונים״ מול ״דתיים״ היא חלוקה גסה מדי, משום שישנם הבדלים משמעותיים גם בין קבוצות שונות של דתיים וגם בין קבוצות שונות של חילונים.

נדגים מתוך כמה שאלות את הפער הניכר בין שתי קבוצות של יהודים ה״נוסעים בשבת״. כרבע מכלל ה״מסורתיים״ (שאינם דתיים) סבורים שיש חובה על יהודים לצום ביום כיפור, לעומת 4% בלבד מקרב החילונים. שני שלישים מקרב המסורתיים (64%) סבורים שחובה על יהודים לערוך ברית מילה, לעומת פחות ממחצית משיעור זה בקרב חילונים (25%). כשליש מהמסורתיים סבורים שחובה על יהודים לאהוד יהודים אחרים, שיעור דומה לזה שתועד גם בקרב דתיים וחרדים. שיעור החילונים הסבורים כך הוא פחות ממחצית (13%). לעומת זאת, כשני שלישים מקרב החילונים סבורים ש״מי ששירתו בצה״ל ומגדירים את עצמם כיהודים – הם יהודים״, לעומת שליש בלבד מהמסורתיים (36%). הבדל דומה ניכר גם בהצעה שמי שהתחתן עם יהודי.ה ומגדיר את עצמו יהודי.ה הוא יהודי.

כשני שלישים מהחילונים מסכימים לזה, אבל רק קצת יותר משליש מהמסורתיים.
הפערים הללו נצפים גם בשאלות התוכן, שבהן מתפצלות דרכי המשיבים לנתיבים שונים. כפי שכבר הוזכר, מקרב המסורתיים הלא-דתיים, הקבוצה הגדולה ביותר רואה את היהודיות קודם כול כ״לאום״, לעומת החילונים, שיותר מהם בחרו בתרבות. אלא שמקרב המסורתיים שבחרו בלאום, הדגש העיקרי הוא על ״חיבור לכל היהודים״, ובקרב החילונים פחות. מקרב המסורתיים שבחרו ב״דת״ כמרכיב עיקרי, כמחצית (53%) סבורים שמדובר, במקרה שלהם, ב״שמירה של חלק מהמצוות״. וכפי שהזכרנו, ישנו פער גדול מאוד גם בקשירת ״אמונה באלוהים״ לסל המרכיבים היהודי. רוב גדול של חילונים שבחרו ב״דת״ כמרכיב עיקרי לא אותתו בכך על כוונה להכניס מרכיב של אמונה ליהודיות. לעומתם, רוב מקרב המסורתיים (55%) אומרים כי כאשר בחרו בדת התכוונו, בין השאר, לאמונה.

למעשה, בתחומים רבים ניכר שהמסורתיים הלא-דתיים נמצאים קרוב יותר על הסולם לקבוצות ה״דתיות״ (ממסורתי דתי והלאה) מאשר לקבוצה החילונית. דוגמה לכך אפשר לראות בניתוח השאלות על מסלולי הגיור הדרושים כדי להיעשות יהודי. קודם כול, מקרב החילונים, וכמעט רק מהם, יש רבים הסבורים שיהודיות היא עניין ל״הגדרה עצמית״ ולכן אין צורך במעורבות של גיור כלשהו כדי להפוך בני אדם ליהודים, אלא די בהחלטת האדם עצמו. אבל גם כאשר בוחנים את מי שהשיבו על שאלת הגיור – קרי, מי שסבורים שנדרש גיור ושאין די בהגדרה עצמית כדי להיות יהודים (שאלה החילונים היותר ״שמרנים״ בהקשר זה) – אפשר לראות שרוב גדול מהחילונים (כ-73% מקרב המשיבים החילונים לשאלת מסלולי הגיור) סבורים שדי בגיור ״כלשהו״ כדי להיעשות יהודים. לעומתם, רוב המסורתיים (57%) אינם מקבלים גיור כלשהו, אלא מצביעים על גיור אורתודוקסי או קונסרבטיבי בלבד ככאלה שמקובלים עליהם.