מיזם מיהו יהודי נערך כמהלך של בירור רעיוני, שמטרתו העיקרית הבנה טובה ומחודדת יותר של היבטים של זהות יהודית בישראל. לחלק ניכר מהתובנות והעובדות שעולות ממנו אין בהכרח השלכות שצריכות להוביל לשינוי במדיניות בתחום כלשהו. באופן כללי יותר ראוי גם להתריע כי במקרים רבים בעבר התברר שכאשר נעשים ניסיונות לנתב תהליכים של זהות לכיוון מסוים באמצעים של מדיניות – אם בחקיקה, אם במסגרות חינוכיות ואם בהתוויית מדיניות מוסדית או ממשלתית – התוצאות אינן טובות. לעיתים קרובות הן מובילות להחרפה של מתחים מיותרים ללא צורך.

עם זאת, מהמחקר עולות תובנות שנוגעות לכמה סוגיות העומדות על הפרק שאפשר לנסות ולחלץ מהן גם המלצות מדיניות.

המלצה ראשונה: סעיף הנכד בחוק השבות

דוח זה מושלם בשעה שבישראל מורכבת קואליציה חדשה, שאחדות מחברותיה כבר הודיעו שבכוונתן לפעול לשינוי חוק השבות כך שלא יאפשר עוד כניסה ואזרוח של נכדי יהודים. מדובר בכמה מיליונים של זכאים לשבוּת לפי החוק הנוכחי (בתלות בסוג השינוי – הוא עשוי להשפיע על מספר משוער של בין 3 מיליון זכאים ל-10 מיליון). אין מחלוקת על כך שכבר כיום יש בישראל כחצי מיליון א.נשים שעלו מכוח חוק השבות ואינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה ועל פי הדין הישראלי הנוהג. אין מחלוקת על כך שבשנים האחרונות שיעורם של העולים מכוח חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה והחוק הישראלי גבוה משיעור העולים המוכרים כיהודים בישראל.

על פי נתוני דוח מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ב-30 השנים שחלפו מאז פתיחת שערי העלייה מברית המועצות, שהיא עיקר העלייה לישראל, צנח שיעור המוכרים כיהודים מקרב העולים מ-93% בשנת 1990 ל-28% בלבד ב-2020.

השאלה כיצד לנהוג במצב זה אינה עובדתית, אלא עקרונית-אידיאולוגית. גישה אחת היא שמצב הדברים הנוכחי אינו תקין ושהחוק במתכונתו אינו מממש את תכליתו – העלאת מי שמוכרים כיהודים בישראל. יותר מזה, החוק מביא לגידול מואץ של קבוצת אוכלוסייה שיש מחלוקת על מידת השייכות שלה לכלל היהודי. על כן, על פי גישה זו, יש לשנותו. גישה אחרת היא שהעולים לישראל, שלחלקם זיקה אישית-משפחתית-תרבותית ליהדות וכולם ״מזרע ישראל״, מתערים ברוב היהודי, תורמים לשגשוג החברה ועוברים תהליך הדרגתי של ״גיור סוציולוגי״, שעם הזמן שוחק את הפערים התרבותיים בין עולים זכאי חוק השבות שאינם יהודים הלכתית (על פי הפרשנות האורתודוקסית) לבין יהודים לפי ההלכה.

דוח זה עוסק בתיאור העמדות של יהודים בישראל, ולכן אין לדעתנו להסיק ממנו מסקנה נחרצת הנוגעת לשאלה אם ראוי או לא-ראוי לשנות את חוק השבות. עם זאת, נבקש להצביע על כמה שיקולים שיש להתחשב בהם בטרם החלטה בדבר שימור או שינוי של חוק השבות.

שיקול ראשון: חקיקה תביא להחרפת המתח הקיים כבר היום בנוגע לחצי מיליון אזרחים ישראלים, עולים שאינם מוכרים כיהודים ומוגדרים ״חסרי דת״. אלה עלולים להיות מוצגים – גם אם בדיעבד – כמי שאִזרוחם ועלייתם עומדים בסתירה לאתוס של מדינת ישראל, ובכך יוצב קושי על התערותם בחברה הישראלית ותיפגע תחושת השייכות המלאה שלהם לחברה היהודית בישראל. הכרחי להביא בחשבון את גורלם ומעמדם של ישראלים אלה, שלרבים מהם זהות ישראלית-יהודית מובהקת.

שיקול שני: כל שינוי בחוק השבות שלא ייעשה באחריות ותוך התייעצות עם יהודי התפוצות ייצור קושי, ואולי גם עימות, עם קהילות יהודיות בחו"ל. מול הנימוקים התומכים בשינוי חוק השבות במתכונתו הנוכחית ישנם נימוקים חשובים שאינם תומכים בשינוי, וגם אם בסופו של דבר ברור כי ההחלטה כיצד לעצב חוקים הנוגעים להגירה לישראל היא זכות מיוחדת ישראלית, נכון יהיה שהדיון בעתידו של חוק יסודי כחוק השבות יתנהל באמצעות שיח מקיף ומכבד עם קהילות יהודי התפוצות.

שיקול שלישי: יש להביא בחשבון את העובדה ששינוי בחוק השבות, גם אם יתרחש לאחר דיון מכבד עם יהודי התפוצות, עלול לפגוע בקבוצות נרחבות של מי שמזדהים עם מדינת ישראל ורואים את עצמם כיהודים. חלק גדול מהתמיכה בישראל ומפוטנציאל העלייה אליה מקורו במשפחות יהודיות עם זיקה לישראל, שבהן פרטים עם ובלי הורים יהודים וכולם חלק בלתי נפרד, רצוי ומוערך מהמשפחה. המכון למדיניות העם היהודי מפציר בכל המעורבים בדיון על חוק השבות לנהל אותו באחריות ובמתינות ומתוך כבוד לעמדות של כלל היהודים, שיש ביניהם, כפי שדוח זה מוכיח, הבדלים גדולים בהבנה של משמעות היהודיות בימינו.

שיקול רביעי: מקצת מהתמיכה בשינוי חוק השבות מקורה באי-אמון בטיבה של הזיקה של חלק מזכאי השבות ליהדות. ואולם בפועל, בעולם יש ״נכדי יהודים״ רבים שיש להם זיקה לעם היהודי ושעבורם העלייה, או הזכות לעלייה, איננה תמרון לשיפור רמת החיים אלא ביטוי של זהות זו. לפיכך יש לבחון אם ניתן לעצב את מדיניות העלייה לישראל בדרך שתבחין בין שתי הקבוצות, לאו דווקא באמצעות שינוי חוק השבות אלא באמצעות הטיה ומיקוד של משאבי עלייה. שינוי במדיניות שישיג את התוצאה הרצויה למחוקק ימנע את המשבר הכרוך בשינוי חוק סמלי וחשוב כחוק השבות ויאפשר המשך עלייה של מי שיש להם זיקה ורצון אמיתי להשתייך לעם היהודי, גם אם הם אינם מוכרים ככאלה (טרם גיורם).

שיקול חמישי: ראוי לעסוק בסוגיית חוק השבות מתוך ראייה כוללת ולכרוך אותה עם ״עסקת חבילה״ שתכלול גם צעדים אחרים, כאלה שיביאו לידי ביטוי והדגשה את המחויבות של מדינת ישראל לעם היהודי ואת המשך הדבקות של המדינה בקשר חי ואמיתי עם כלל היהודים בעולם.

המלצה שנייה: ״דרגות״ של יהודיות בתוך ישראל

שלא במפתיע, מיזם מיהו יהודי חושף פערי זהות משמעותיים בתוך החברה היהודית בישראל, ולאלו יש השלכות ממשיות על יחסים חברתיים, הכרה וקבלת האחר. הדבר נכון בעיקר בהתחשב במספר הגדול של זכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי עמדת הרבנות הראשית ואינם פונים לאפיק של גיור.

קהילה גדלה זו מתערה בחברת הרוב היהודית ומביאה לידי ביטוי בפועל את המחלוקת הזהותית. בנות ובני הקהילה, ובוודאי אלה מהם שכבר רואים את עצמם כיהודים, יכולים למצוא מקום בקהילה היהודית החילונית, שאיננה מדקדקת בהגדרות הלכתיות של יהודיות. תוצאת מהלך זה היא ריבוי של מה שיהודים הלכתיים יגדירו כ״נישואים מעורבים״, ולמעשה הקמת משפחות שחלק גדול מהציבור (בעיקר החילוני) מקבל את יהודיותם, בעוד שחלק גדול אחר מהציבור רואה בהם לא-יהודים, ולעיתים אף מצמיד לקביעה זו תווית שלילית של ״התבוללות״ או ״סכנה״.³⁷

מצב זה מזמין אתגרים בכמה מישורים:

האחד: החרפת היחסים החברתיים עם קבוצת עולי חוק השבות, שעלולים להחמיר בגלל מאבקים על הכרה ולגיטימיות של קבוצות שונות;
השני: החרפת המתחים בין ״חילונים״ ו״דתיים״ בגלל פערים ניכרים בזיהוי המרכיבים העיקריים של זהות יהודית והשלכותיהם;
השלישי: שחיקה בפועל של היכולת של קבוצות שונות להתחבר ברמה החברתית והמשפחתית, ולמעשה פיצול החברה היהודית על פי קטגוריות שונות של יהודיות.

הפתרונות שאפשר להציע למצב זה דומים למדי לאלה שהוצעו בסעיף הקודם, אך כמו בשאלת היחסים עם יהודי העולם, גם האתגר הזה אינו פשוט להתרה, משום שכרוכות בו, מלבד השאלות המעשיות, גם סוגיות עקרוניות כבדות. מי שכבר רואים בעצמם יהודים, או שאינם סבורים שיש חשיבות מיוחדת להכרה בהם כיהודים, לא ירצו לקבל על עצמם עול של ״התייהדות״ כדי לזכות בלגיטימציה של קבוצות אחרות. לעומת זאת, מי שרואים את עצמם כפופים לכללים נוקשים של השתייכות, לא מרגישים שיש ביכולתם להתגמש מעבר לסף מסוים לשם קבלת הלגיטימיות של מי שאין להם עניין מיוחד בכפיפות לכללים הללו. התוצאה היא תהליך מתגלגל, ולכאורה בלתי נמנע, של פיצול (אלא אם מניחים שבשלב כלשהו המציאות הדמוגרפית תכתיב שינוי תודעתי או תבטל את הבעיה).
כמובן, אחד הפתרונות המוצעים לאתגר זה הוא פתרון הגיור, שהוא נושא הסעיף הבא.

המלצה שלישית: גיור בישראל

כרבע מהיהודים בישראל סבורים שהגדרה עצמית מספיקה לאדם כדי להיחשב יהודי. חלקם סותרים את עצמם בהמשך וקובעים שיש צורך בגיור כדי להיות ליהודי. ובכל זאת, אין לטעות בסנטימנט: יהודים רבים – גם אם לא הרוב – אינם רואים בהליך של גיור מהלך הכרחי, ודאי שלא בגיור מסוג מסוים (אורתודוקסי), שלא לדבר על מחמיר. למעשה, רק מיעוט מהיהודים מתעקשים על גיור אורתודוקסי, שהוא הגיור הנוהג היום בישראל למי שמעוניינים להינשא על פי חוק (כלומר, להינשא ברבנות).

הפער שנוצר, ומתרחב, בין העמידה של קבוצות אורתודוקסיות על גיור על פי גרסתן (ולעניין זה לא חשוב אם מדובר בגיור אורתודוקסי על פי שיטה או זרם זה או אחר) לבין תחושת רוב היהודים שגיור הוא או לא הכרחי כלל (כי מספיקה הגדרה עצמית), או הכרחי אבל לאו דווקא באמצעות רב אורתודוקסי הוא פער שיש לו השלכות בכמה מישורים. קודם כול, השלכה על היחסים של הציבור עם הממסד המגייר, שנתפס כממסד הכופה את שיטתו, שיטת המיעוט, על הרוב. ועוד, השלכה על הנכונות של ישראלים להתגייר, או התביעה שלהם שהגיור יהיה מקובל על הממסד המגייר העיקרי. כפי שניתן לראות בנתונים, מי שהתגייר בגיור רפורמי מקובל על רוב היהודים, ועל רוב מוחץ (90%) מהחילונים, כ״יהודי״. ממילא, יהודים אלה לא יראו צורך ״לגייר״ יהודי כזה, ואם לא יוכלו להינשא לו משום שהרבנות, או מישהו אחר, אינם מכירים בגיור שלו, רבים מהם יעקפו את המכשול בנישואים מחוץ לרבנות או בחיים ללא נישואים מוסדרים.

כיום, רוב הפתרונות המוצעים ממסדית לפתרון אתגרי הגיור, שנוגעים בעיקר לעולים לפי חוק השבות המוגדרים ״חסרי דת״, עודם מתמקדים בהליך על פי השיטה האורתודוקסית. הנתונים המופיעים במחקר אינם מצדיקים את ההנחה שהרחבת הליך זה (כפי שהוצע על ידי שר הדתות מתן כהנא גם לרבני ערים), או הקלה עליו (בתקווה שרבנים מסוימים יסכימו לקיים הליך פחות תובעני), יביאו לשינוי משמעותי בשיעור המתגיירים. רוב מי שמשתייכים לקבוצת ה״חסרי דת״ מקימים משפחות בינם לבין עצמם או עם ישראלים חילונים שאינם רואים צורך בהליך גיור, וגם אם כן – יסתפקו בהליך ״כלשהו״ (כשלושה מכל ארבעה חילונים הגורסים שיש צורך בגיור).

ההשלכות המדיניות של מסקנה זו הן כדלקמן:

למהלכים לשינוי מתכונת הגיור בכנסת ובממשלה יש אולי חשיבות מתוקף עצמם (למי שמבקשים להחליש את מונופול הרבנות בהקשר זה), אך ישנו ויכוח על השאלה אם יביאו לקפיצה משמעותית במספר הגיורים או לעידוד משמעותי של ״חסרי דת״ להתגייר (בגיור אורתודוקסי או אחר).
בנסיבות אלה יש לקחת בחשבון אחד משני תרחישים סבירים. הראשון – עלייה גדולה ונמשכת בשיעור היהודים שאינם נישאים באופן רשמי (משום שאינם יכולים להינשא ברבנות, שהיא המסלול המותר היחיד). השני – לחץ גובר, עד להכרעה, למיסוד נישואים אזרחיים או חלופות אחרות, שיאפשרו חיים משותפים של זוגות שהרבנות אינה מכירה בהם כיהודים.

כך או כך, מספרן של המשפחות שיראו בעצמן משפחות ״יהודיות״ אך מגזרים מסוימים יראו בהן משפחות ״מעורבות״ צפוי לעלות, מה שיחדד מתחים הקיימים גם כיום על רקע תביעות להכלה ולהדרה של ישראלים ולא-ישראלים על רקע מחלוקת בדבר יהודיותם.

המלצה רביעית: המרחב היהודי

מכלל מרכיבי הזהות היהודיים, מה שנמצא לו המקום המקובל ביותר על הכלל, והפחות מעורר מחלוקת, הם החגים והמועדים. יהודים ישראלים שיש ביניהם מחלוקת עזה על מרכיבי זהות עקרוניים שקשה מאוד לגשר עליהם, עודם סבורים שציונם של חגים ומועדים נותן ביטוי ליהודיותם. ממצא זה, הגם שאיננו מפתיע לאור מחקרים קודמים (ובעיקר המחקר ״יהדות ישראלית״ של המכון למדיניות העם היהודי), צריך להניע מוסדות וארגונים לפעולה משותפת שמטרתה לקדם את נוכחותם הנעימה של מועדים יהודיים במרחב הישראלי הפרטי והציבורי. יש לקוות שהשתתפות פעילה של הציבור בציון המועדים תביא לאחת משתי תוצאות חיוביות אפשריות:

האחת, עבור מי שימשיכו לראות בהגדרה ההלכתית את הבסיס העיקרי להשתייכות, היא תקהה, לפחות במרחב הציבורי, את תחושת הזרות כלפי מי שהם רואים כ״ספק יהודים״ ותאפשר הזדהות חלקית לכל הפחות גם עם קבוצות אלה, הנוטלות חלק פעיל במרחב היהודי.

השנייה, במקרה של מי שאינם דוגלים בהגדרה הלכתית, היא תאפשר היטמעות מהירה של הקבוצות שאינן ״יהודיות הלכתית״ במרחב יהודי, עד כדי ״התבוללות״ מלאה בתוכו. כמובן, מצב כזה יעורר קשיים עבור יהודים הלכתיים (שאולי יחליטו לקיים ספרי יוחסין כדי לקיים יהודיות על פי תפיסתם), אבל לחלקים ניכרים בחברה היהודית-ישראלית יינתן מענה תרבותי-חברתי סביר למצב מורכב.

בהנעת תהליכים כאלה יש לשים לב במיוחד לסוג התחושות המתעוררות בישראלים לנוכח שימוש בשפה ובמונחים המתקשרים לפעילות יהודית. בהמלצות המכון בהערכה השנתית האחרונה (2021) נכללה הטענה כי ״על הממשלה החדשה לעודד מהלכים המאפשרים גיבוש של זהות יהודית שאינה דתית״. טענה זו מתחזקת לנוכח המחקר הנוכחי. הוא הדגים כי ישנה נכונות גבוהה הרבה יותר של יהודים ללמוד ״טקסטים יהודיים״ מאשר ״ללמוד תורה״, אף שברור שלפחות בחלק מהמקרים המשמעות המעשית של פעולות אלה יכולה להיות זהה. כלקח מדוגמה זו, ודוגמאות אחרות, על מתכנני פעילויות החגים לנקוט שפה של תרבות יהודית יותר מאשר שפה של דת יהודית, בעיקר כאשר מדובר בפעילויות המכוונות לקהל החילוני והמסורתי-לא-דתי, שיש לו הסתייגות, לעיתים משמעותית, מכל מה שמצלצל בשפה דתית (כך, משום שבישראל הדתיות היהודית נקשרת, שלא בטובתה, לזירה הפוליטית).