מאמרים

הקונספציה טרם קרסה

מאז השבת הנוראה ב- 7 באוקטובר אנו מוצפים בדברי פרשנות נחרצים בדבר התמוטטות ההנחות שעמדו בבסיס התנהלותה של ישראל: שהחמאס מורתע ושניתן "להכיל" את האיום שגלום בו. הביטוי השגור עתה הוא, "הקונספציה קרסה". האמנם?

כדי שניתן יהיה להספיד קונספציה – תפיסה ומערכת הנחות שמהן נגזרת מדיניות – יש לבחון אם קריסתה הולידה מדיניות חדשה. כול עוד מקבלי ההחלטות נצמדים למדיניות הישנה, הקונספציה, גם אם היא שגויה, כלל לא קרסה. היא מוסיפה להנחות את מדיניות הממשלה.

האיבה העצומה שנצברה כלפי נתניהו עוד טרם לאסון שהמיט עלינו חמאס, מקשה על ניתוחה הקר של "הקונספציה" בה דבק והשוואתה לקונספציות מתחרות. ישראל אינה המדינה היחידה בעולם אשר מעבר לגבולה נמצא אויב מאיים. קיימות שלוש דרכים להתמודד מול אויב שכזה: לחסלו, ליצור מולו מאזן הרתעה בתקווה שימנע התלקחות אלימה, או להגיע עמו להסדר שלום. "שלום" שכזה סביר שבמשך שנים ארוכות יהיה "שלום קר", ולכן לצד בניית עוגנים המעצימים את האינטרס לשמרו, עליו להיות מלווה בהסדרי ביטחון קפדניים, ובחיזוק ההרתעה המוקרנת כלפי בן השיח.

מהתנהלותו של נתניהו ניתן להסיק כי מאחר ש"חיסול" האיום נראה בעיניו יקר מידי ולא מעשי, ומאחר שהסדר עם הפלסטינים כרוך בנטישת "שטחי מולדת" ואובדן תמיכה בבייס הפוליטי, הוא בחר בהכלה. גישה זו ראתה בסבבי הלחימה השנתיים שיזם חמאס כמחיר סביר לעומת מחירן של דרכי הפעולה האחרות. בפני וועדת החקירה נתניהו צפוי להסביר כי לא הקונספציה קרסה אלא דרך ניהולה. העובדה שצה"ל, שב"כ ומערכות המודיעין כשלו אינה מעידה שהקונספציה שגוייה. ואכן, אם חשבון הנפש הלאומי יצטמצם לבירור הסוגייה אם כשלה קונספציית הכלת החמאס או שמא כשלו מי שהיו אמורים לנהלה, הרי החמצנו את העיקר, את הדיון בקונספציה העמוקה והיסודית ביותר שקרסה, זו שהולידה את הכשלים שמול עינינו: קונספציית הכלת הכיבוש.

אם נירתע מלעסוק בחוסר התוחלת של קונספציית הכלת הכיבוש, נגלה כי הלקחים שניישם יצטמצמו לאופן ניהול הקונספציה הישנה ולא לנטישתה. וכך, לקחי האסון יהיו ממוקדים במשימות טקטיות – העמקת שלטונה של ישראל בשטחים והעצמת כוחו של צה"ל. הכיבוש יהיה ברוטאלי יותר, אך הוא יוסיף להישען על אותה הנחת יסוד שהובילה אותנו אל ה- 7 באוקטובר ולפיה ישראל יכולה להתמיד בכיבושו של עם אחר.

כול עוד המשך הכיבוש מנחה את צעדיה של ישראל אנו צפויים לפגוש התנגדות פלסטינית אלימה. לעיתים נצליח לבלמה ולעיתים ניכשל. קשה ככול שתהיה הפגיעה בחמאס, היא לא תחסל את התשתית שאפשרה את צמיחתו של הארגון הרצחני. נמצא עצמנו נאלצים לכסח שוב ושוב את היבלית, מתוך ידיעה שתצמח שוב. היבלית עשויה להחליף שמות כשם שלחמאס עשויים לקום יורשים, וכך חוזר חלילה עד שבאמת נטוש את הקונספציה שקרסה.

כדי לנצח את התשתית שמצמיחה את היבלית יש לקדם קונספציה שמנוגדת לרעיון הכיבוש, יש לחתור להסכם מדיני עם המחנה הפלסטיני שמוכן לפשרה היסטורית עם ישראל, אותו מחנה שאנשיו הושלכו מגגות עזה בידי אנשי החמאס. השיח עם מחנה זה חייב להיות מפוכח ונטול אשליות לגבי טבעו של "מחנה השלום" הפלסטיני. הוא אינו מורכב מאוהבי ציון, אך אנשיו מבינים כי אי קבלת מציאות קיומה של מדינת ישראל היא חורבנם האישי והלאומי.

תהליך מדיני הוא האיום הגדול ביותר על החמאס. ככול שתהליך זה יסמן אופק אמין של עצמאות פלסטינית, כך ישחק בכוח המשיכה של החמאס. ככול שהציבור הפלסטיני ייהנה משגשוג כלכלי כך הוא יסיק שהשלום משתלם. מיטוט החמאס אם אכן יתרחש ייצור הזדמנות היסטורית לשיקום המחנה הפלסטיני המצדד בהסדר, להתנעת תהליך המוביל לפתרון שתי המדינות, ולנירמול בר-קיימא של יחסי ישראל עם העולם הערבי. הדרך אל היעד תהיה ארוכה, הדרגתית ותחייב את הצד הפלסטיני לעמוד בדרישות הביטחון הנוקשות של ישראל ובמבחני ביצוע קפדניים. התהליך יחייב גם תקופת ביניים במהלכה רצועת עזה תועבר בשלבים מידי צה"ל לשליטת כוח בינ"ל עליו תפקח ארה"ב. הכוח, בתיאום קפדני עם ישראל, ינהל את ביטחון הרצועה ואת משימת השיקום העצומה שממתינה בפתח.

הקרב הפוליטי בישראל נסב בעבר על שאלת הכיבוש ועתיד השטחים, אך מזה שנים ארוכות שמפלגות האופוזיציה נרתעות מלהניף את דגל ההסדר המדיני. הן אימצו את הנוסחה הכושלת של "ניהול הסכסוך" וסייעו בכך לחסידי הכיבוש להרחיב את מפעל ההתנחלות ולסכל את פתרון שתי המדינות. הימין לא עומד לשנות דיסקט קונצפטואלי, הוא אינו רוצה בסיום הכיבוש כי אינו רוצה לוותר על ארץ ישראל השלמה. אך האם בעקבות האסון הנורא יתעשתו מנהיגי האופוזיציה ויציגו יוזמה מדינית להסדר ישראלי-פלסטיני. האם יאמרו בקול צלול כי הקונספציה המשמעותית שקרסה אינה הכלת החמאס אלא הכלת הכיבוש?

הכותב הוא מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI). ספרו "צומת טורונטו" יצא השנה בהוצאת "שתים".

פורסם בוואלה חדשות